הערב מתחיל להחשיך על אילת. בקצה שדה התעופה הנטוש עומד ג'ון (יואב דונט) חנוט בחליפה. כמה עשרות מטרים ממנו מנצנץ חדר מוטל ורדרד שקירותיו שקופים ומהם נשקפת העיר הדרומית כמו מניפה. בכניסה לחדר - בגופייה, תחתוני בוקסר ושיער פרוע - עומד וינס (תומר שרון), חברו מילדות.
"חדר 201"
(רדי רובינשטיין)
"חדר 201", שכתב סטיבן בלבר, שהגיע לאילת במיוחד מניו יורק כדי לצפות בהצגה של תיאטרון אלעד שביים שי פיטובסקי, המנהל האמנותי של התיאטרון, הוא מפגש מרתק ומותח של שלושה חברים מימי התיכון כשעניין לא פתור עומד ותלוי ביניהם. וינס ואיימי (דנה יצחקי, שלסירוגין מגלמת את התפקיד גם אדווה לוי) היו חברים בתיכון, אבל היא "לא נתנה לו". אחרי שנפרדו, היא בילתה לילה עם ג'ון וזה אנס אותה. עשרים שנים אחרי סיום התיכון וינס הוא דילר קטן ומוטרף, וג'ון במאי סרטים דוקומנטריים מצליח, רגע לפני הקרנת הבכורה של סרטו.
לכאורה זה מחזה על זיכרון, אבל למעשה זהו מחזה על אונס והגדרתו. וינס משוכנע באשמתו של ג'ון וכופה מפגש בינו לבין איימי, משפטנית בכירה בעיר, אבל היא מסרבת לתת לג'ון את הסיפוק להרגיש אשם ולהתנצל בפניה על מה שעשה. מבחינתה, הקביעה מהו אונס היא החלטה בלעדית של הנאנסת.
כתבות נוספות במדור במה:
בלבר, בן 55, יליד וושינגטון, התמלא התרגשות כשצפה בהצגה (התרגום הוא של אסף ציפור), והוא כבר צפה בלא מעט גרסאות של המחזה ברחבי העולם. גרסה אחת שלו, "הטייפ", הוצגה בעבר, בהצלחה גדולה, בתיאטרון הבימה. "השחקנים היו מצוינים", הוא אומר ולוחץ את ידיהם בהתרגשות. "ראיתי עשרות שחקנים ששיחקו את הדמויות האלה, אבל לא בכזאת עוצמה ובכזה רגש. במקומות אחרים יש לשחקנים נטייה ליפול לקלישאות. לא הפעם. כשראיתי את הטריילר בן שתי הדקות ששלחו לי מהתיאטרון, ידעתי שזו תהיה הפקה טובה, שלא ראיתי כמעט כמותה, אם בכלל, ושכדאי לי לבוא ולראות אותה, לא רק לשמוע סיפורים עליה. ואני שמח שעשיתי את זה", הוא אמר בריאיון ל-ynet. "כשאתה רואה את ההצגה בטרמינל, אתה לא רק חלק ממנה, אתה גם חלק מכל העיר, וזאת חוויה אחרת".
העובדה שאתה לא יודע עברית הפריעה לך?
"ממש לא. התמקדתי בדברים אחרים כמו שפת גוף ותנועות – דברים שהרבה פעמים אתה לא שם לב אליהם כשאתה מבין את שפת המחזה. זה רק הוסיף לצפייה בהצגה עוד כוח".
היית כותב היום מחזה כזה?
"השתגעת?! היו אוכלים אותי חי. הייתי צעיר ונאיבי, בקושי בן 28, כשכתבתי את המחזה, ולכן זה היה אפשרי. שלא תטעה, אני מאוד שמח שכתבתי אותו. בעידן ה-Me Too הייתי חוטף על הראש אם הייתי כותב מחזה כזה. נשים היו הורגות אותי, ואומרות: 'איך אתה כותב על אונס, פגיעה מינית או הטרדה מינית בלי שחווית את זה. מי נתן לך את הזכות הזאת?!' מבחינתן גברים לא יכולים לכתוב מחזה על אונס. רק נשים. גברים לא אמורים להבין מה מרגישות נשים במצבים כאלה, כמו שלבנים לא יכולים לכתוב על שחורים וסטרייטים לא יכתבו על גייז. אולי הן צודקות, אבל מבחינתי זה בהחלט גם מחזה על חברות וזה לגיטימי שגבר יכתוב אותו".
פגשת נשים שעברו פגיעה מינית או הטרדות מיניות?
"פגשתי נשים כאלה גם במשפחה שלי. אשתי נפגעה מינית על ידי קרוב משפחה שלה – נושא מאוד בעייתי במשפחתה. חלק מהמשפחה לא האמין למה שאמרה כשסיפרה להם. הצעירים במשפחה דווקא כן. יש לי גם גיסה שחוותה דברים דומים והיה לה קשה לצפות במחזה כזה".
היום, בעידן ה-Me Too, ממעטים, אם בכלל, לסלוח למי שהטריד מינית, גם כשהוא מבקש סליחה.
"תלוי מתי הסליחה מגיעה ועד כמה היא כנה. הסליחה שג'ון מבקש במחזה מאיימי היא לא אמיתית, אבל יש גם סליחות אמיתיות. לפעמים קריירות שלמות נהרסות בגלל אונס, פגיעה מינית או הטרדה מינית, אבל זה טבען של מהפכות, שהן קשוחות. עם הזמן, כשהנורמות ישתנו, אני מקווה שגם יידעו לסלוח למי שכבר נענש או ישב בכלא. לפעמים הפרסום של שחקנים שנאשמים באונס או בהטרדות מיניות, משחק נגדם. גם בדיחות נחשבות להטרדה מינית. אני אוהב בדיחות, אבל למזלי יודע מצוין את הגבול".
לא רחוק מכאן, במלון באילת, אנסו ארבעה גברים נערה בת 16, כשגם חבריהם היו מעורבים בפרשה.
"זה נורא", מתחלחל בלבר. "פשוט נורא ואיום. מזעזע אותי לשמוע על מקרים כאלה, אבל מקרים כאלה קורים למרבה הצער בכל העולם, לא רק בישראל. הלוואי ויכניסו את כל האנסים לכלא".
"יש לי פוסטר של ששון גבאי בחדר"
זהו ביקורו השני של בלבר, בן לאב יהודי, בארץ ("אבא שלי התחתן עם שיקסע, והמשפחה שלו כעסה. אמא שלו בכתה ודוד שלו לא דיבר איתו"). לפני 17 שנים הועלה בבית ליסין מחזה אחר שלו, "זהות", בכיכובו של ששון גבאי. קומדיית מתח מרתקת שבמרכזה מפגש מפתיע ומסקרן בין כוריאוגרף מזדקן לזוג צעיר וחקרן שבא לראיין אותו על חייו. "ששון גבאי הוא שחקן נהדר ואיש מקסים", אומר בלבר. "דיברתי איתו אז ואמרתי לו כמה אהבתי אותו. יש לי פוסטר שלו מאותה הצגה בחדר העבודה שלי ואני רואה אותו יום יום. ראיתי אותו משחק גם ב'ביקור התזמורת'. ברגע הראשון לא זיהיתי אותו. עברו בכל זאת הרבה שנים מאז. שמעתי בצער שרוני פינקוביץ', שביים אותו בהצגה, בחר למות בשוויץ אחרי שסבל מטרשת נפוצה".
4 צפייה בגלריה
"בפעם הבאה שאבוא לכאן אטייל יותר בתל אביב. אני רוצה לראות את החופים והמועדונים". סטיבן בלבר
(צילום: Jeff Lorch)
גבאי הוא לא השחקן הישראלי היחיד שפגש בלבר. הראשונה הייתה איילת זורר. "כשהייתי צעיר עבדתי במסעדה בניו יורק ופגשתי אותה שם", הוא מספר. "עבדנו בקייטרינג. סיפרתי לה שאני מחזאי, היא אמרה שהיא שחקנית. אמרתי לה שיש לי שני מחזות. הבאתי לה אותם הביתה. היא לא הייתה, לכן השארתי לה אותם ליד הדלת, ומאז לא שמעתי ממנה. לפני כמה שנים חבר תסריטאי התקשר ואמר לי, 'אני פה עם איילת זורר'. אמרתי לו, 'השארתי לה מחזות, היא לא חזרה אליי', והיא אמרה, 'מי? אני לא זוכרת מקרה כזה'".
בלבר, מחזאי, תסריטאי ובמאי עסוק, ביים גם את ג'ניפר אניסטון בסרט "לגעת בך" מ-2008 (Management, באנגלית). "היא שחקנית טובה, היה נחמד מאוד לביים אותה", הוא אומר. "היא עשתה תפקיד יפה ואני אשמח שוב לעבוד איתה".
בביקור הנוכחי שלו כאן הספיק בלבר לבקר גם באופקים ("יש לי שם חבר טוב, אדם דתי, קונסרבטיבי. הכרנו בוושינגטון. הוא התחתן עם ישראלית") ולבקר גם במחנה הפליטים דהיישה. בפעם הבאה שאבוא לכאן אטייל יותר בתל אביב. אני רוצה לראות את החופים והמועדונים".
תמשיך לעבוד עם התיאטראות בארץ?
"אשמח מאוד להמשיך לעבוד עם תיאטרון אלעד או עם כל תיאטרון אחר בארץ. כבר הצעתי להם מחזה".
"הלוואי וזה יקרה, נוכל להעלות הצגות גם בתמנע ובריף הדולפינים", אומר שי פיטובסקי, המנהל האמנותי של תיאטרון אלעד. "דיברנו עם סטיבן שנעשה גם סדנת כתיבה בזום, שאותה הוא ינחה, עם כותבים ישראלים ופלסטינים, או כותבים מישראל, ירדן, מצרים וערב הסעודית. הקשרים עם יוצרים כמוהו מחו"ל מאוד קריטיים לתיאטרון שלנו. זה יפתח את הראש לכולנו".
