כמו בכל ערב, גם ההופעה שהתקיימה ב-22 במאי 2017, נסגרה עם Dangerous Woman, השיר שנושא את שם האלבום השלישי של אריאנה גרנדה. בהתאם למילות השיר, גרנדה נראתה Locked and Loaded/Completely focused. לקראת הפינאלה צעד פנימה הגיטריסט, כדי לתת את הסולו, הוא לא יישאר שם שנייה מיותרת: זה הרגע של גרנדה, לבד עם הקהל, והאוקטבות שלה מטפסות כרגיל הרבה מעבר לגבולות האולם. בסיום היא מפריחה נשיקות ויורדת מהבמה.
הלילה הזה היה הפעם האחרונה שאריאנה גרנדה הייתה רק עוד כוכבת פופ.
יש פופ אחר
ברשימה של רכבות ההרים המפחידות והמפותלות בעולם אפשר למצוא מתקנים מטורללים מכל רחבי הגלובוס. אבל נדמה שהעשור של אריאנה גרנדה, אליו היא נכנסה כשהיא בת 16, יכול בקלות לככב שם. היא התחילה אותו בתור עוד סופרסטארית לילדים תוצרת ניקלודיאון, כביכול פוסעת במסלול המוכר והלעוס של תעשיית הבידור האמריקנית הצינית והסקסיסטית: ילדה, ספק ילדה-ספק אישה, אישה ויציאה לגמלאות בגיל המופלג 30.
אולם מי שהקשיב לה באמת זיהה שם משהו אחר, כלומר חוץ מזה שהטווח הווקאלי שלה מסוגל לתקשר עם החלל החיצון. ממרומי המטר וחמישים שלושה סנטימטרים שלה, גרנדה בנתה לעצמה פרסונה מוזיקלית בוגרת ואינטליגנטית בהרבה מהמקובל בז'אנר. לא סתם היא הסתייגה מהסינגל הראשון שהוציאה, בדצמבר 2011, כי היה "פופ מסטיק" ו"זה לא אני".
השירים הבאים שלה הוכיחו שהיא לא דיברה באוויר. בזמן שסצנת הפופ שקעה בהיסטריה המתכתית והאיומה של ה-EDM, גרנדה הקפידה על צליל חי ונושם יותר, לצד טקסטים פשוטים אבל לא פשטניים ובעיקר שליטה מלאה על הפרסונה שלה. אינטואיציה בריאה בנוגע לשיתופי פעולה הולידו להיטים שקרעו את המצעדים כמו Problem עם איגי אזליה או פריצת דרך בנוגע לכתיבה חכמה על מין ומיניות כמו Love Me Harder עם דה וויקנד. גרנדה, שהלכה והזכירה את הימים היפים של מריה קארי, התקבעה בתור האופציה הלא אינפנטילית של הפופ.
אבל בתוך עמה היא חיה, כך שבזמן שאתרי אינדי פרגנו לה, המיינסטרים התאבסס על השטויות הקבועות: עם מי היא יוצאת, ממי היא נפרדה ועם איזה גבר ראו אותה ברחוב. עד שנמאס לה. הדיווח התורן עם מי היא בקשר (הפעם זה היה הראפר ביג שון), הוביל אותה לפרסם טקסט שבו התפוצצה על "מיזוגניה וסטנדרט כפול" כלפי נשים והצהירה, את מה שכנראה יותר מדי אנשים לא מבינים, שהיא לא מוגדרת לפי הגבר שהיא שוכבת איתו. "כל אישה שבוחרת להתנהג כמו בן אדם צריכה להיזהר", ציטטה גרנדה את הפמיניסטית החלוצית גלוריה סטיינם, "כשצבאות הסטטוס קוו יתייחסו אליה כמו אל בדיחה מלוכלכת. היא תצטרך את אחוות האחיות שלה".
המציאות טפחה על פרצופה רק חודש אחר כך: גרנדה נתפסה מלקקת דונאטס ומסננת שהיא שונאת את אמריקה. היא התנצלה על התקרית וגם צחקה עליה מאוחר יותר, ב"סאטרדיי נייט לייב". באותה תקופה, גרנדה נראתה כמי שנאבקת להישאר על הפסים, שכל כך הרבה פיגורות במעמדה נפלו מהן. האלבום המצוין Dangerous Woman (מ-2016) הראה עד כמה היא לא אפיזודה חולפת. אבל אז הגיע הלילה ששינה הכל.
ת'נק יו, נקסט
הפיגוע המזעזע במנצ'סטר נוסף לאירוע מחריד שנתיים קודם לכן, הטבח במועדון הבטקלאן בפריז. אם יש מקום שבו אתה אמור להרגיש בטוח, פיזית ונפשית, זאת הופעה. השהייה במרחב שבו השפה היא מוזיקה והעם הוא האנשים שהגיעו לשמוע אותה כמוך, נועדה לשחרר את ההגנות ולא לכווץ אותן. אבל כשהקהל עדיין לא התפזר לגמרי בארנה במנצ'סטר, נשמע פיצוץ אדיר. צרחות של הערצה התחלפו בצווחות של פאניקה וחרדה. אחר כך התברר גודל האסון: 22 נרצחים, הצעירה שבהן הייתה בת 8 בלבד. 12 היו מתחת לגיל 16.
גרנדה ביטלה מיד את המשך סיבוב ההופעות שלה וטסה לבית סבתה בפלורידה. "חשבתי שאני לא יכולה לשים את התלבושות ולשיר את השירים האלה יותר", אמרה בריאיון ל-ABC. היא התעשתה וחזרה כדי להוביל קונצרט תרומה עתיר כוכבים בעיר מנצ'סטר, אבל הטראומה עבורה הייתה משמעותית יותר: גרנדה סבלה מפוסט טראומה והפרעות חרדה. מותו של מאק מילר, בן זוגה לשעבר, ממנת יתר, בטח לא עזר. גם לא התפרקות היחסים עם הקומיקאי פיט דיווידסון ("סאטרדיי נייט לייב"), בעצמו שק כבד של מצוקות נפשיות. כל זה הפכו את ההופעות - מקור ההכנסה החשוב ביותר לאמן כיום - לסיוט עבורה. אלא שגרנדה החליטה לעשות משהו שאנשים במעמדה חשבו שהם יכולים להסתדר בלעדיו: היא דיברה על זה. ושרה על זה. ואז דיברה על זה עוד.
הפתיחות של גרנדה בנוגע להתמודדות שלה עם משברים היא אי נדיר של אומץ בתוך אוקיינוס של פלסטיק. המחשבה האידיוטית, שכסף ותהילה נותנים לך פטור מימים שבהם אתה פשוט מעדיף למות, תודלקה מספיק שנים. כל ציוץ וכל סטורי שבו גרנדה אומרת את האמת קוברים עוד סטיגמה ומשחררים מי יודע כמה בני אדם מהכלא הזה. גרנדה, שעדיין מגדירה את ההופעות כ"גיהינום" ואף ביטלה הופעה לא מזמן בגלל מצב בריאותי רעוע, גם מכריחה את התעשייה להרהר, מי יכול לעמוד בסיבובים הפסיכיים האלה ובאיזה מחיר.
והכי חשוב, היא לא הרשתה לעצמה להפריד בין החיים למוזיקה. האלבום Sweetener, שיצא ב-2018, היה חגיגה דומעת של עליות וירידות, עוצמה וחולשה. No Tears Left to Cry, עם הקליפ המהפנט שלו, לכד את הלך הרוח של גרנדה: תלויה בין שמיים לארץ, מרחפת בין מצבי כבידה כמו התנועה של הטקסט בין אופוריה לעצב. גם האלבום הבא שלה, Thank U, Next, הכיל חומרים דומים וזכה לאותו חיבוק.
החתירה של גרנדה למגע עם השדים שלה - היא אפילו פרסמה סקירת מוח כדי להראות את השפעת הפוסט-טראומה - סימנה זן חדש של כוכבות, שבה הפגיעות והחושפנות הן עדות לעוצמה, נחישות והצגה של מודל בריא לחיקוי ולא אשליה אינסטגרמית. לא פלא שב-2018 זכתה בפרס "אשת השנה" של בילבורד ונבחרה כאחד האנשים המשפיעים בעולם של "טיים". "תמיד חשבתי שהעולם כמה לרגשות אמיתיים ואותנטיים - בין אם זה שברון לב, אמפתיה, נדיבות, נחישות וכוח - ואני מאמין שזאת בדיוק הסיבה שהעולם רק מתאהב בה יותר", כתב עליה טרוי סיון (בעצמו כוכב פופ מוכשר) ב"טיים" ותיאר אותה בתור "האדם הכי אמיתי שפגשתי".
עם הכתרים והמחמאות האלה, גרנדה סוגרת עשור נפלא ונורא, והוא רק השלישי בחייה. מיותר לחשוב איך היה נראה אם לא ה-22 במאי 2017 במנצ'סטר. אריאנה גרנדה כבר הוכיחה שהכוח האמיתי הוא להגיד על הכל, על הטוב ועל הרע: "ת'נק יו, נקסט".
