1.
הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְחִין בָּהּ הָיָה הָעוֹזֵר
לַטַּבָּח, שֶׁיָּצָא לְעַשֵּׁן קְצָת בַּחוּץ.
שְׁמוֹ הוּא שְׁלוֹמִי. כִּשְׁמוֹ — לֹא רוֹצֶה לְעוֹרֵר
שׁוּם מַחְלֹקֶת אוֹ רִיב, אִם אֵינֶנּוּ נָחוּץ.
הוּא קִלֵּף בִּשְׁתִיקָה צַיְתָנִית עֲרֵמַת
תַּפּוּחֵי אֲדָמָה שֶׁהַבּוֹס, הַסַּמָּ"ר,
כְּבָר חוֹתֵךְ לְאָרְכָּם. כְּשֶׁהַשֶּׁמֶן לָהַט
וְנִתַּז, הוּא רָאָה שֶׁהַקִּיר מְנֻמָּר
בִּרְסִיסִים וְטִפּוֹת, שֶׁעַל שְׁלוֹמִי יֻטַּל
לְנַקּוֹת, לְהָכִין לְמִסְדַּר הַמְּפַקֵּד.
רַק סִיגַרְיָה אַחַת, כָּךְ בָּרוּר, הוּא יוּכַל
לְעַשֵּׁן בִּמְנוּחָה, הוּא בֵּינְתַיִם עוֹמֵד
וּמַשְׁקִיף נִכְחוֹ בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת,
לֹא חוֹשֵׁב וְגַם לֹא מְצַפֶּה לְשׁוּם אוֹת.
2.
הַטַּבָּח, דֹּב שׁוּשָׁן, מִשְׁתַּדֵּל לְמַהֵר,
הוּא חַיָּב לְהַסְפִּיק לְטַגֵּן עוֹד לִפְנֵי
שֶׁהַחֶבְרֶ'ה יָשׁוּבוּ לְכָאן, כִּי הֲרֵי
אַחֲרֵי כָּל אִמּוּן הֵם חוֹזְרִים בְּמִשְׁנֵה־
תֵּאָבוֹן, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂבִּיעַ מִיָּד.
הוּא בּוֹחֵן בִּקְפִידָה אֶת נִתְחֵי הַבָּשָׂר
שֶׁאוֹתָם יַעֲטֹף בְּצִפּוּי מְיֻחָד.
כְּשֶׁגֻּיַּס לֹא פִּלֵּל שֶׁלְּכָךְ הוּא יֻכְשַׁר:
לַעֲמֹד בַּמִּטְבָּח, לְבַשֵּׁל כְּמוֹ אִשָּׁה!
לְאִמּוֹ לֹא סִפֵּר עַל הַקּוּרְס שֶׁאֵלָיו
הוּא נִשְׁלַח בַּצָּבָא, לְמַרְבֵּה הַבּוּשָׁה.
לֹא, אִמּוֹ לֹא תֵּדַע כַּמָּה דֹּב נֶעֱלַב!
לוּ הָיְתָה כָּאן עַכְשָׁו הִיא הָיְתָה מַבִּיטָה
בִּמְבוּכָה וְשׁוֹאֶלֶת הֵיכָן טָעֲתָה.
3.
בְּעָרְפּוֹ שֶׁל הַצְּרִיף מִסְתַּתֵּר הַשְּׁלִישִׁי,
מִיקִי כָּ"ץ. הוּא גָּבוֹהַּ, שָׁחוּם, מְתֻלְתָּל,
הוּא חוֹלֵם לִהְיוֹת הַטַּבָּח הָרָאשִׁי,
אַךְ בֵּינְתַיִם עוֹשֶׂה כָּל תַּפְקִיד שֶׁמֻּטָּל
עַל טִירוֹן שֶׁהִגִּיעַ שִׁלְשׁוֹם לַיְּחִידָה:
מְמָרֵק וְשׁוֹטֵף, מְקַצֵּץ וְחוֹתֵךְ.
כְּשֶׁלָּמַד לְבַשֵּׁל בְּ"תַדְמוֹר" לֹא יָדַע
מָה צוֹפֵן הַשֵּׁרוּת, וְכַמָּה יִצְטָרֵךְ
לְהַבְלִיג וְלִשְׁתֹּק, גַּם כְּשֶׁכָּל הַכְּלָלִים
שֶׁל תּוֹרַת הַבִּשּׁוּל שֶׁשִּׁנֵּן, שֶׁהִפְנִים,
מוּפָרִים. לְמָשָׁל: לְבַשֵּׁל בְּכֵלִים
לֹא לְגַמְרֵי שְׁטוּפִים, אוֹ לִלְפֹּת סַכִּינִים
שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁחִיז; אַךְ בֵּינְתַיִם הוּא לֹא
מִתְלוֹנֵן, וּבוֹלֵעַ אֶת כָּל תִּסְכּוּלוֹ.
"מה קרה להגר באילת", עופרה עופר אורן, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 368 עמודים.
