אחרי שנים של נדודים בין ארצות הברית לישראל, נראה שדניאל סיון ומור לושי התמקמו סוף סוף. לוס אנג'לס האירה להם פנים מקצועית לאורך תקופה לא קצרה, אולם הגעגועים לארץ והמשפחה החזירו אותם לתל אביב. הפאוור קאפל של הקולנוע התיעודי המקומי פה בשביל להישאר, אבל בכל הנוגע ליצירתם הם נותרים במקום הנכון והפורה ביותר מבחינתם - בין ישראל לאמריקה, בין יהודים לשאר העולם. על התפר הזה עומד סרטם הקצר "ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה" שיצרו השניים בהפקת נטפליקס, וכן הדוקו "קלף מלוכלך" של סיון מבית yes. הראשון חושף סודות מן העבר המפוקפק של ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, השני מלווה את אמן הברידג' לוטן פישר ופרשת הרמייה שיוחסה לו.
"אני מאמין גדול בכך שאנשים צריכים לספר את הסיפור שלהם", מצהיר סיון בריאיון המשותף ל-ynet עם בת זוגו מור לושי, שותפתו לחיים וליצירה, ומגלה שעל הרקע הזה זנח פרויקט שעבד עליו על הטניסאית השחורה טיילור טאונסנד. "מישהו שהוא לא יהודי או ישראלי לא היה מעז לחצות את הקו ולגעת בסיפור שבסרטים שעשינו, עם כל הניואנסים שיוצאים מהחוויה שלך, בלי שיפוטיות יתר". הזיקה הזאת לישראל וליהדות היא מה שאפשר לסיון ליצור את סדרת הדוקו יוצאת הדופן "איוואן האיום" (The Devil Next Door), גם היא מבית נטפליקס, שמשחזרת את קורות משפט דמיאניוק משלל זוויות, חלקן שנויות במחלוקת. "מישהו שאינו יהודי מעולם לא יכול היה לבחון את הסיפור שלו מבחינה אמביוולנטית", הוא קובע.
7 צפייה בגלריה
"מאמין גדול בכך שאנשים צריכים לספר את הסיפור שלהם". מתוך "קלף מלוכלך"
(צילום: אבנר שחף, באדיבות yes דוקו)
המורכבות של מלחמת העולם השנייה והשואה משכה את סיון ולושי ל"ת"ד 1142" (Camp Confidential: America's Secret Nazis בנטפליקס) והם חתרו לעברה באופן כן, כשהרקע הישראלי שלהם מהווה מעין הצדקה לבחינה רווית הספקות שלהם. הסרט משחזר מחנה סודי, שבעיצומה של המלחמה אכלס מדענים גרמנים שנשלפו משורות הרייך השלישי הישר למתקן צבאי שעוצב כבית הבראה. המארחים שלהם היו חיילים צעירים ממוצא יהודי שנמלטו מאירופה לארצות הברית. ידיעת השפה הגרמנית הפכה אותם למועמדים טבעיים כבני הלוויה של ה"אורחים" הנאצים רבי המעלה, והעובדה שמשפחותיהם נספו בשואה לא ממש נלקחה בחשבון של מפקדיהם האמריקנים. באמצעות שיחות עם שניים מהם מול המצלמה, ראיונות ארכיון, ושחזור של המחנה באנימציה, זוג היוצרים מישראל מצליח להפיח חיים בפיסת היסטוריה נסתרת, לעיתים בלתי נתפסת, וגדושה בביקורת על המדיניות האמריקנית והשאיפות המלחמתיות שלה.
"כולם מכירים את מבצע 'מהדק נייר' (יוזמת הזמנתם של מדענים נאצים לארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה כחלק ממירוץ החימוש מול ברית המועצות, א"ב), אבל מה שאף אחד לא ידע זה שהמהלך התחיל כבר בעיצומה של המלחמה. זה מעולם לא דובר, והיה תחת חיסיון עד לאחרונה. זה היה החלק המפתיע עבורנו. אלו מדענים נאצים שגויסו מראש כדי להילחם ברוסים, ממש בעיצומה של המערכה באירופה, כשאושוויץ פעיל ושהפתרון הסופי נמצא בשיאו", אומר סיון.
"ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"מה שהיה הכי מדהים מבחינתנו זה מערכת היחסים בין המדענים הנאצים למארחיהם הפליטים היהודים. זה מה שעומד במרכז הסרט", מסבירה לושי ונזכרת כיצד המפיקים בנג'י וג'ונו ברגמן הציגו בפניהם את הסיפור, כולל סיטואציה בלתי נתפסת שבה החיילים היהודים ליוו את המדען המהולל ורנר פון בראון (ממציא רקטות ה-V1 וה-V2) וחבריו למסע שופינג במרכול בוושינגטון כדי שיוכלו לרכוש פריטי הלבשה תחתונה ומתנות לנשיהם שנותרו בגרמניה. "לא האמנו למשמע אוזנינו. סירבנו להאמין שזה היה כך באמת, ואז האזנו להקלטות של הראיונות ולדברים שיצאו מפיהם של האנשים שהיו שם, ועוד באופן כל כך בהיר".
היחסים האינטימיים הללו שנכפים על החיילים היהודים והמדענים הנאצים בחסות הממשל האמריקני מאתגרים מאוד את התפיסות הטבעיות שלנו, ומשם הגיע גם המניע העיקרי לסרט. "לרוב הישראלים יש את הפנטזיה שהם היו הורגים נאצים לו רק הייתה להם ההזדמנות, אבל אף אחד לא מדמיין שהוא ייקח אותם לשופינג. לתאר פליטים יהודים בדרך שאינה מתקרבנת כל כולה, אלא משלבת תחכום והומור ואירוניה, זה לא משהו שקולנוענים שאינם יהודים או ישראלים היו יכולים לעשות", אומר סיון. האחרון חתום כעורך על סרטיה התיעודיים של לושי - "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים", שהוציא לאור הקלטות לוחמי צה"ל אחרי במלחמת ששת הימים (ושעליו זכו בפרס אופיר לדוקו הטוב ביותר ב-2015) ו"הלובי" מ-2020 על הפוליטיזציה של הלובי היהודי בארצות הברית, איפא"ק. השניים החליפו תפקידים ב"הפטריוט" (2017) על מסע הנקם של האקר צרפתי יהודי באנטישמים, וביימו ביחד את "יומני אוסלו" (2017) ששחזר את המגעים הסודיים להסכם אוסלו.
7 צפייה בגלריה
"לא האמנו למשמע אוזנינו. סרבנו להאמין שזה היה כך באמת". מתוך "ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
"הסרטים שלנו עוסקים בפער שבין הדימויים ההירואיים למה שקרה באמת, וגם פה זה צף מעל לפני השטח. מצד אחד, אמריקה שקולטת את הפליטים היהודים, ופתאום עומדת להם הזדמנות לא צפויה לנקום בזמן אמת על מות משפחותיהם באושוויץ, אלא שאז - במקום תהילת הנקם הכול מתהפך, ופתאום במקום לירות בהם הם צריכים להכין להם קוקטייל ולדאוג לכל צרכיהם. זה היה מרתק לגלות איך הדברים התנהלו מאחורי הקלעים בארצות הברית. הם כבר החלו בהכנות למלחמת העולם השלישית וגייסו את הנאצים לצדם. זה כל כך ציני ואירוני. המגמה הזאת מתרחשת גם היום בארצות הברית ובישראל ובמדינות אחרות, שמשתפות פעולה עם משטרים אפלים מאוד כמו סעודיה, רוסיה וסין".
בשנות ה-40, לאחר שהאמריקנים הצטרפו למאמץ המלחמתי בנאצים (באיחור לא אלגנטי), הם התחילו לתכנן קדימה למלחמת עולם שלישית - ברית המועצות, בת בריתם הזמנית. עם פון בראון בצד שלהם, כך חשבו בבית הלבן, העדיפות הטכנולוגית מול הסובייטית תובטח. לא רק בעימות עלי אדמות אלא גם במירוץ לירח. "הרגע של אפולו 11 והנחיתה על הירח היה אירוע מכונן שחולל תחושת ניצחון, ואף אחד לא באמת רוצה לחטט במה שעמד מאחוריו", אומרת לושי ומספרת כי החתירה לאמת עברה דרך השיחות עם פיטר וייס וארנו מאייר, שנמנו על צוות ההוויי היהודי שגויס ללוות את הנאצים, "הם רצו לסייע למאמץ המלחמתי של ארצות הברית. הם חשו בושה גדולה שלא יכלו לדבר עליה בכנות בגלל הסודיות הגדולה מסביב לסיפור. שניהם חשו מנוצלים".
איך הם רואים את כל הפרשה בדיעבד?
סיון: "ארנו הפך להיסטוריון, ולטענתו המלחמה הקרה הייתה טעות גדולה. פיטר המשיך כעורך דין לזכויות אדם ומתייחס לזה מנקודת מבט מוסרית, והוא חש שניצלו אותו. בראייה לאחור, הוא אומר שהוא היה מתנגד. כפליט יהודי צעיר מאירופה הוא היה צריך להוכיח את עצמו, כי יהודים סומנו לרוב כזרים ממדינת אויב. הם נחשבו לגרמנים. על רקע האנטישמיות האמריקנית, הדרך הטבעית להתקבל כאזרח הייתה להתגייס לצבא. הם חשבו שישלחו אותם להילחם באירופה, אלא שבמקום הם מצאו עצמם במחנה הסודי הזה מארחים את הנאצים".
לושי: "ורנר פון בראון עבד בשביל היטלר. החוקרים האמריקנים לא היו מעוניינים במודיעין מהמערך הנאצי, אלא במה שקורה בחזית המזרחית מול הרוסים ואיזה פצצות הם מפתחים. פון בראון ידע מה קורה באושוויץ ולא הייתה לו התנגדות. הוא ידע בדיוק מהי האידיאולוגיה שהוא משרת והכיר את הפתרון הסופי. הוא חזה באנשים שמתו מרעב במפעל שלו. הוא דמות מרתקת ולדניאל ולי היו שיחות רבות על כך. אני חושבת שפיטר וארנו מנסים להסביר לעצמם איך זה בכלל היה אפשרי שהם ליוו אותו לשופינג אם הוא היה נאצי".
"הוא יצא לצלם את 'קלף מלוכלך' וחשב שהוא משאיר אותי בבית עם הילדים, אבל אני הזמנתי בייביסיטר ויצאתי עם חברות"
הניסיון הקולנועי העשיר והמגוון של סיון ולושי עבר דרך טכניקות שונות להפחת חיים בסיפורים מהעבר - ההקלטות הקוליות ב"שיח לוחמים" והשחזור המבוים ב"יומני אוסלו". ב"ת"ד 1142" הם פונים לאנימציה ובמשך קצת יותר מחצי שעה בונים בעזרתה את הזירה שבה התחוללו האירועים - מתחם סודי ובו בריכה, מדשאות וטניס שולחן. "יש משהו מאוד כן באנימציה, כי כשאתה עושה מניפולציות בחומרי ארכיון או כשאתה משחזר אירועים עם שחקנים, אתה מבין שאין לך מספיק חומרים ואז אתה מנסה ליצור תחושה של אותנטיות סגנונית. אבל אז אתה מסתכן שהקהל לא יאמין למה שאתה מציג בפניו. בנוסף, אתה מוגבל מבחינת זוויות הצילום של החומרים שיש לרשותך. עם אנימציה ברור לכולם שמדובר בשחזור של המציאות, ואנחנו יכולים ליצור אותה מחדש עם השוטים שאנחנו רוצים".
7 צפייה בגלריה
"עם אנימציה אנחנו יכולים ליצור את המציאות מחדש". מתוך "ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לושי: "מה שאנחנו עושים בקולנוע שלנו זה למקם את הצופים בתוך הסיפור, במקום להשתמש במומחים שמדבררים אותו. האנימציה אפשרה לנו לבטא את הרגשות של הדמויות, הבעות הפנים שלהן. זה היה חשוב ביותר עבורנו. זה מצד אחד שחרר אותנו, אבל מנגד היו לנו 1,520 צילומי סטילס והמון עדויות בנוגע למחנה, ולכן ניסינו ליצור את האנימציה באופן מדויק. זה היה מהלך קסום".
בניגוד ל"ת"ד 1142" שעליו עבדו יחד, על הדוקו "קלף מלוכלך" סיון עבד בנפרד ויצא למסע אל תוך תוכה של קהילת משחקי הברידג' - על כל התככים והמזימות שבה. בעזרת המצלמה, הוא גולל את הסקנדל המהדהד שזעזע את התאחדות הברידג' הבינלאומית בעקבות חשדות נגד הרב-אמן הישראלי לוטן פישר, שהואשם על כך שפעל ביחד עם שותפו רון שוורץ כדי לרמות בטורנירים יוקרתיים. הסרט השובב (שזמין לצפייה בימים אלה ב-yes) הוא ממתק משעשע שמעמיד במרכז את פישר הכריזמטי ותוהה אם הוא אשם או חף מפשע. "מור רצינית והיא אוהבת לעבוד על נושאים רציניים, וכך אחרי שבועיים של עבודה משותפת על סרט הברידג' היא אמרה שהיא לא מסוגלת יותר. היא מאוד טעונה פוליטית. אם אין רצח עם - היא לא מעוניינת", מתלוצץ סיון בניסיון להסביר את נסיבות היציאה למסע זה לבדו.
מתוך "קלף מלוכלך"
(באדיבות yes דוקו)
בניגוד לפיטר וייס וארנו מאייר, שמתראיינים בגילם המתקדם ל"ת"ד 1142", פישר הצעיר נתפס כדמות שנויה במחלוקת וערמומית. לא רק בחוגים של התאחדות הברידג' הבינלאומית, אלא גם מול המצלמה. קשה לבטוח בו, ולדברי סיון, הוא הופתע לגלות עד כמה העוינות כלפיו גדולה - גם היום כשהוא מושעה מכל פעילות בהתאחדות עד סוף חייו. "כל אדם שאי פעם ראיינתי הודה שהוא שונא את לוטן. באמת, רמות השנאה שנתקלתי בהן היו יוצאות דופן. לא היה אדם אחד שטען שהוא לא רימה, וכולם חשבו שהוא צריך לרצות עונש מאסר על מה שהוא עשה. לא הייתה פה שום התלבטות - מאה אחוז מהאנשים, וזה לא משנה מאיפה הם בעולם, בטוחים שמדובר בשטן בכבודו ובעצמו", אומר סיון.
"היה חשוב לי שהעמדה שלהם תוצג באופן מדויק, אבל הסרט מעלה ספקות לכאן ולכאן, ולדעתי מישהו שאינו ישראלי לא היה יכול ליצור את הסרט הזה, מכיוון שכולם בטוחים שהוא אשם. וזה מוזר כי אף אחד לא עצר רגע לשאול - למה השחקן הכי טוב בעולם היה צריך לרמות? ואם כן, אז איך קרה שהוא עבר בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת? חוץ מזה, יש המון דרכים מתוחכמות לרמות בברידג', אז למה הוא בחר את השיטה הכי גרועה והתמיד איתה? אין לי מושג מה האמת, אבל מה שאני כן יודע זה שיש ספקות שהיה לי קשה להשלים איתם".
ב"איוואן האיום" אתה נמנע מלתת לנו תשובות חד משמעיות האם דמיאניוק הוא אותו רוצח נאצי מטרבלינקה, וכך גם במקרה של "קלף מלוכלך" אנחנו נשארים עם תעלומה לא פתורה בנוגע ללוטן.
"אני לא רוצה להשוות לפושע הנאצי הנורא בכל הזמנים, אבל כשאתה רואה את המקרה של דמיאניוק, בית המשפט העליון בישראל שחרר אותו לחופשי בגלל שבריר של ספק, וגם בדוקו שעשינו מעולם לא הצהרנו עליו כאשם. אומנם כל אותם הניצולים היהודים הצביעו עליו כאיוואן האיום, אבל מצד שני יש עובדות שמוכיחות שהוא היה בסוביבור באותה התקופה. אני לא יכול לקבוע אם לוטן אשם או לא, אבל איך ייתכן שגוזרים עליו הרחקה לכל החיים בכל פעילויות התאגדות הברידג' הבינלאומית ובכל מסגרת רשמית אחרת? הוא לא יכול אפילו ללמד ברידג'. זה חמור ביותר, וגם אם נגיד שיש 99 אחוז שהוא רימה, עדיין יש אחוז אחד של ספק".
7 צפייה בגלריה
"גם אם נגיד שיש 99 אחוז שהוא רימה, עדיין יש אחוז אחד של ספק". מתוך "קלף מלוכלך"
(צילום: אבנר שחף, באדיבות yes דוקו)
"קלף מלוכלך" היה כאמור מקרה יוצא דופן של עבודה עצמאית של סיון ללא לושי, אבל השניים ממשיכים בשיתוף פעולה יצירתי שוטף, ובמקביל מגדלים שני ילדים קטנים בתל אביב - משימה לא פשוטה נוכח הנסיעות התכופות שלהם לחו"ל לצורך צילומים. "אנחנו מנסים לגשר על הפערים, אבל רוב הזמן אנחנו עובדים ביחד, גם כשזה לא תמיד קל", אומרת לושי. "באופן כללי אני חושבת שיותר קל לנו לעבוד ביחד. אני אוהבת לעבוד איתו כי הוא מוסיף אנרגיות אחרות, וחוץ מזה הוא גאון. זו בחירה של שנינו לעבוד ביחד, אבל ברור שמדי פעם הוא יכול לעשות דברים בעצמו אם הוא רוצה פרויקט כיפי. כשהוא יצא לצלם את 'קלף מלוכלך' הוא חשב שהוא משאיר אותי בבית עם הילדים, אבל אני הזמנתי בייביסיטר ויצאתי עם חברות".
סיון: "אני חושב שכל אחד מאיתנו מביא ערך מוסף לפרויקטים שלנו. למשל בהפקה שעבדנו עליה עד לאחרונה בפנסילבניה, מור הובילה את הצילומים והיא אדירה בזה, וגם העובדה שהיא אישה מוסיפה. ובינתיים אני הייתי זה שנשאר בבית עם הילדים".
למרות שעל פניו נראה שמדובר באורח חיים לא פשוט, שדורש המון התאמות מורכבות בחיים האישיים, סיון מודה בכנות מפתיעה וממש לא אופיינית ליוצרים ישראלים שהחירות ליצור היא זכות גדולה שנפלה בחלקם. לא משהו שאפשר לקטר עליו, בטח לא ביחס לבעלי מקצוע אחרים סביבם. "כנראה שכל קולנוען שאי פעם ראיינת אמר לך שהחיים שלו קשים, אבל האמת היא שזה חרטא", קובע סיון. "האנשים שאנחנו מתעדים בסרטים שלנו - הם אלה שהחיים שלהם קשים. כל קולנוען שמשלמים לו כדי לספר סיפור יש לו פריבילגיה להתפרנס מקולנוע. אין מה להתבכיין על זה, למרות שכל כך הרבה עושים את זה. כשאתה מדבר עם אמנים, הם אומרים לך שאלה חיים נורא תובעניים. לא, הם לא תובעניים. לקום כל בוקר כדי לעבוד בסופרמרקט או באתר בנייה, או להיות נהג מונית או שליח - אלו חיים תובעניים. כל כך הרבה אנשים חולמים להיות במצב הזה, הסיפורים שלהם בוערים בתוכם אבל אף אחד לא מוכן לממן אותם ואפילו אם הם מפיקים את התכנים שלהם בכוחות עצמם, הם לא ימצאו במה להציג אותם".
לושי: "זה אדרנלין שזורם בתוכך כקולנוען וגם כהורה. שני הדברים מאוד מאוד חשובים עבורי. אלו שני נתיבים שאנחנו מנסים לנוע בהם במקביל ולקיים חיים רגילים בלי לוותר אחד על השני".
זה מאוד משמח לדעת שאתם לא מרגישים שאתם מוותרים.
סיון: "אני באופן אישי לא יכול להתלונן על כך שאני מצליח להתפרנס מהיצירה שלי ואני כל כך מכיר תודה על כך. לפעמים אני לא מאמין שאנשים משלמים לנו על היצירה שלנו. אני אומר לעצמי שאני לא מאמין שזו העבודה שלי. לא חושב שמישהו יכול להתלונן על זה. כשאתה הולך לסטים של צילומים, אתה רואה את הנהגים ואנשי הגריפ, והמאפרים שצריכים להתעורר כל יום מוקדם בבוקר ולעבוד 12 שעות רצוף כדי שהסט יקום לחיים. ומצד שני, להיות סטוריטלר זו פריבילגיה מטורפת".
