החג האהוב עליי הוא ללא ספק חנוכה.
אולי בגלל החיבה המוגזמת שלי לאוכל מטוגן.
ואולי בגלל זיכרון ילדות שלא מרפה ממני.
בכל שנה, אמא שלי הייתה מארגנת הדלקת נרות משפחתית.
היא יצרה טקס שלם סביב האירוע, וכל הבית היה נכנס לכוננות חנוכה.
הייתי יושב לידה במטבח ומביט בהשתאות איך היא משטחת בידיים מיומנות עיסת לביבות שתיכף ייזרקו למחבת הרותחת.
אבא שלי היה מביא לה עשרים קילו תותים ("תביא גם רקובים, זה טוב לריבה עמירם!").
היא הייתה מעמידה סיר ענק של ריבת תותים מבעבעת. חלילה שתקנה ריבה מוכנה.
בינתיים הבצק של הסופגניות היה תופח.
היא הייתה מניחה אותו בקערה על המיטה בחדר השינה, מכסה אותו בשמיכת צמר ופוקדת עליי כל כמה דקות: "לך תבדוק מה עם הבצק!".
הייתי נכנס לחדר, מרים את השמיכה, מביט בו ובודק שהוא נושם. בדיוק כמו שהיום אני נכנס לחדר של דרור כשהיא ישנה, מביט בה ובודק את השמיכה שעולה ויורדת בקצב הנשימות שלה.
אמא שלי התעקשה תמיד על סופגניות פשוטות, כמעט מתוך אידיאולוגיה. אלינו הביתה לא נכנסו סופגניות עם שוקולד או עם קרם פטיסייר. היא הייתה מוציאה את הסופגניות מהטיגון, מניחה אותן על נייר סופג שפרשה על מגש פלסטיק בצבע תכלת ואז נותנת לי לפזר את אבקת הסוכר כדי ליצור להן תקרה לבנה ודקיקה.
"לך תקרא לשכנה, הכנתי לה מגש!", היא הייתה שולחת אותי להזמין את השכנה שממול כדי שתטעם מהסופגניות שלה, ועל הדרך שתראה - שבניגוד אליה - היא לא קונה ריבה מוכנה בצנצנת.
השכנה הייתה נכנסת עם מגש משלה, והן היו מבצעות החלפת סחורות – אמא שלי מגישה לה את מגש הסופגניות, והשכנה מגישה לה מגש מלא בשבאקיות ושלל עוגיות מרוקאיות.
בערב, לקראת הדלקת הנרות, אחי ואחותי - שבשלב הזה כבר לא גרו בבית והיו עסוקים בעניינים של גדולים - היו מגיעים, ולרגע היו לי שוב אחים בבית.
אחותי הייתה מבטיחה לקחת אותי לפסטיגל, בימים שעוד לא היו 400 הצגות חנוכה וכולם היו הולכים לראות את מיכל ינאי.
החנוכייה תמיד הייתה אותה חנוכייה מתקלפת. מתכת מצופה זהב, מקושטת בטפטופי שעוות נרות מהשנים הקודמות. שכבות על שכבות. עדות למסורת המשפחתית.
בחוץ התחיל החורף.
החשיך מוקדם.
הבית היה מתמלא בריח של טיגון, שנמהל בריח שעוות הנרות, שנמהל בריח התותים והסוכר השרוף, שלפעמים נמהל בריח של גשם ראשון.
הבית הקטן שלנו בעפולה היה הופך לגן עדן.
לרגע אחד נדיר, הכול נפל במקום.
הנס הגדול של חנוכה התרחש לנו מתחת לאף בלי שנבחין בו בכלל.
ואני - לא יודע למה ואיך - הרגשתי דחף בלתי נשלט לאחוז ברגע הזה, לצלם אותו על כל פרטיו, ולשמור אותו עמוק-עמוק במגירות הפנימיות שלי.
כנראה שהבנתי, באינטואיציה גולמית של ילד, שאנחנו לא מקבלים הרבה רגעים כאלה בחיים, ושכדאי לאפסן אותו לימים קודרים שעוד יבואו.
ואז החיים קרו.
השכול דפק לנו בדלת.
הגיעו פיטורים. מחלות. סודות. התמודדויות.
החוטים המשפחתיים העדינים שלנו הסתבכו זה בזה כמו שקורה תמיד.
והרגע הזה... הרגע הזה נשאר במחסנית שלי והציל אותי.
אוטוטו חנוכה.
אני אולי חוטא ברומנטיזציה לזיכרון ההוא, אבל כבר שבועיים אני מתכנן איך אזמין את החברים והמשפחה להדלקת נרות.
איך אקנה סופגניות לא מתוחכמות עם ריבת תותים ותקרת סוכר לבנה (חשבתי להכין, אבל לא צריך להיסחף...).
כבר שבועיים אני מנסה לברר איפה אני יכול להשיג מגש פלסטיק בצבע תכלת.
כבר שבועיים אני מחכה לשכבה הראשונה של שעוות הנרות שתיווצר בחנוכייה המשפחתית שלנו. הפרק הראשון בסיפור שלנו.
אני כל כך רוצה לשחזר לילדה שלי את הרגע ההוא, שנשאר בי.
להקפיד על הפרטים הכי קטנים למענה.
בתוך המציאות הקשה שלנו - שיהיה לה זיכרון מערסל של בית, שתוכל להניח עליו את הראש כשתגדל.
מה ייוולד מהרגע הזה? אני לא יודע.
האם זה באמת יהפוך לזיכרון ילדות מנחם שהיא תישא עימה בהמשך? אני לא יודע.
אני רק יכול להיות שם, בכוונת הלב.
מדהים איך כל משפחה נושאת הרגלים ומחוות ורגעים קטנים שהם רק שלה.
שם טמונה כנראה תחושת השייכות. האינטימיות המשפחתית.
זה מה שהופך חלל ממקום שגרים בו למקום שחיים בו.
זה מה שבסוף הופך קירות לבית.
אני חושב על כל הדינמיקות המשפחתיות הדקיקות שלנו, שאולי לאנשים מבחוץ ייראו אידיוטיות או לא מובנות, אבל בתוך חדרי הבית שלנו - הן היסודות.
כמו בדיחה פרטית שזר לעולם לא יבין.
הרגלים וטקסים ששזורים בחגים. בימי הולדת. בארוחות. בנסיעות. כל הדברים שמרכיבים את הדי-אן-איי המשפחתי הייחודי של כל בית.
אמא שלי הייתה חותכת מלפפונים טריים תמיד בשבירת הצום בכיפור.
כי ככה אמא שלה הייתה עושה.
אבא שלי נהג לאכול בכל בוקר טוסט שרוף עם גבינה לבנה ודבש, כי ככה היו אוכלים בקיבוץ (אמא שלי הייתה צוחקת עליו שזה אוכל של אשכנזים עד שבוקר אחד תפסתי אותה מכינה לעצמה טוסט כזה).
בכל טיול שנתי אמא שלי הייתה מחביאה לנו בתיק שקית עם שוקולדים וברכה בכתב ידה. הפתעה שתחכה לנו למקרה שנתגעגע. והתגעגענו.
אבא שלי היה לוקח אותנו לטייל בשבת בצפון ועוצר בצד הדרך לקנות לנו פיתה דרוזית עם לאבנה, שמן זית וזעתר.
את כל הירושות הקטנות האלה אני משתוקק להעביר לילדה שלי.
את הצבעים. הריחות. המרקמים. הפסקול. בעיקר את איך שהם גרמו לי להרגיש.
הצורך ההורי הזה חזק מאיתנו - להשריש בילדים שלנו את הטקסים המשפחתיים הפרטיים.
לא לתת להם לגווע או להיכחד.
להעניק להם את ירושת הלב.
למלא להם את הסל בזיכרונות טובים.
שבתוך הטירוף של החיים פה, עם כל הקוצים והמלח, יוכלו לחזור ולהיצמד לרגע אחד מתוק ותמים.
רגע של סופגניות וריבת תותים.
