אמא שלי לא חשבה שיהיו לי ילדים.
בגיל 23 ישבתי מולה בסלון הקטן שלנו בעפולה ויצאתי מהארון.
בעיניים המבוהלות שלה זיהיתי שתי דאגות עיקריות –
הראשונה, שמצפים לי חיים קשים.
קשים יותר משל שאר האנשים.
היא ידעה שהמציאות עומדת להניח לרגליי התמודדויות לא פשוטות.
היא ידעה שאני אחטוף מהסביבה.
היא ידעה שהחיים האלה לא עושים הנחות לאף אחד, בטח לא לנער הומו מהפריפריה.
הדאגה השנייה שלה, כיאה לאמא יהודייה טובה, הייתה עניין הילדים.
בישראל של לפני 20 שנה, משפחה הוגדרה באופן דיכוטומי ומגודר: אבא, אמא וילדים.
כמעט אי אפשר היה למצוא משפחות שלא ענו להגדרה הזאת.
ממש יכולתי לשמוע את הקול השבור שלה מהדהד בראשי:
"איך יכול להיות שלא יהיו לי ממך נכדים?".
לפני שמונה חודשים, בתזמון קוסמי ומצמרר, מעל קברה הטרי של מאי נעים ז"ל שנרצחה במסיבת הנובה, קיבלנו את ההודעה על ההיריון.
בדיוק סיימתי להקריא שיר לזכרה.
חיימקה היה בכלל במילואים.
המדינה הייתה מוכת תדהמה.
ודווקא אז הילדה הזאת החליטה שהיא יוצאת למסע אל עבר החיים האלה.
וואלה, אמיצה.
נכון לכתיבת שורות אלה אנחנו בארה"ב – מחכים שהיא תצא לאוויר העולם.
יומיים לפני הטיסה נסענו לעפולה, חיימקה ואני, כדי לחבק את המשפחה.
בסוף הארוחה, כרגיל - עברנו למתוקים ופירות בסלון, ודיברנו על הילדה שאוטוטו מגיעה.
כן, אותו סלון שבו נחרץ הגורל העקר שלי לפני 20 שנה.
אמא שלי הסתכלה עליי בעיניים של "לא האמנתי שנגיע לרגע הזה".
אחותי הבטיחה שירותי בייביסיטר.
גיסתי הדולה נתנה לנו עצות מעולות.
אחרי אינסוף חיבוקים, נשיקות ומיני-דרמות, נפרדנו לשלום.
במדרגות תפסה אותי השכנה, בירכה אותי על החדשות הטובות ואז סיננה: "תאמין לי, איזה מזל שאבא שלך יזכה להחזיק את הילדה שלך!".
הנהנתי בחיוך, וחשבתי על אבא שלי היקר, שנמצא בבריאות לא מיטבית בשנים האחרונות, ומתרגש כל כך לקראת הנכדה החדשה שלו.
בדרך הביתה קיבלתי הודעה מבת דודה רחוקה:
"שמעתי שאתה הולך להיות אבאל'ה! דווקא בתקופה המייאשת הזאת הילדה תביא לכם הרבה אור ותקווה. שתחזרו בידיים מלאות!".
החזרתי לה אימוג'י של לב.
הסביבה שלנו מאוד נרגשת מכל עניין הילדה, אין ספק.
אבל פתאום התחלתי להרגיש שעם כל משפט שנאמר לנו, מתווספת אצלי עוד שכבת ציפיות. ועוד אחת. ועוד אחת.
עד שלאט-לאט ההתרגשות שינתה צורה והפכה לעיסת לחץ ומתח.
כשהגענו הביתה, ישבתי במרפסת וחשבתי לעצמי –
הילדה עוד לא כאן, וכבר נדרשת למלא תפקיד משמעותי עבור כל כך הרבה אנשים.
עבור אמא שלי, שלא חשבה שאהפוך אותה לסבתא.
עבור אבא שלי, שלא בנה על זה שהוא יספיק לראות אותה.
עבור המשפחה המורחבת והנלהבת.
עבור חיימקה, שסוחב סיפור משפחתי מורכב.
ואם אני מצטט את הבת-דודה, היא אפילו מיועדת להיות מגדלור בתקופה החשוכה הזאת.
הרבה אחריות לילדה שעוד לא נולדה.
אני חושב על כל המילים הגדולות האלה.
על כל ההבטחות המנופחות.
כן, אני יודע.
לפעמים אנשים מביאים ילד לעולם ומצפים לעבור דרכו תיקון.
להחלים מהפצע המדמם שבתוכם.
להיוולד מחדש.
הם מקווים שהילד יציל אותם ומניחים משקולת כבדה על גבו.
תולים בו תקוות ושאיפות.
הם מצפים לראות את עצמם דרכו - צלולים, ברורים, טובים יותר.
כאילו שילד יכול להיות תרופת פלא לכל מה ששבור בחיים שלהם.
וגם אני... גם אני הרצתי בראשי עשרות פעמים את מה שהילדה הזאת תביא איתה.
חשבתי לעצמי שאולי סוף-סוף אקבל פרופורציות נכונות.
שמשהו בי יירגע.
שהיא תעורר חלקים שהיו רדומים בי שנים רבות.
אולי תפגיש אותי עם הילד שהייתי.
עם הילד שנשאר בי.
אולי תעזור לי להתפייס איתו.
הילדה הזאת תביא איתה אור ותרחיב את הלב, זה בטוח.
אולי גם תעשה הרבה יותר מזה.
יכול להיות שאבין הכול אחרת כשהיא תצא לאוויר העולם.
כשארגיש על בשרי את המשמעות של להיות הורה.
אבל עד אז... אני בוחר לסייד בלבן את קיר הציפיות הזה, ובטקס דמיוני שמתרחש בחדרים הפנימיים שלי, אני מבקש לשחרר אותה מהתפקיד הזה.
כל מה שבא לי לעשות זה לכתוב לך ילדה שלי, ולזכות אותך מכל הציפיות שהונחו על כתפייך הקטנות.
את לא נדרשת להוות מזור או מרפא.
לא לאמא שלי.
לא לאבא שלי.
לא לתקופה.
ובטח לא לי.
אני מנער אותך מהאחריות הכבדה הזאת, שאולי נרקמה לך רק בראשי.
אין לך שום תכלית או ייעוד בחיים האלה, מלבד אלה שתחליטי עליהם בעצמך.
את לא נדרשת לספק שום סחורה או להיות ראויה בעיני אחרים.
תקשיבי לאבא שלך, הוא בזבז יותר מדי זמן על לעמוד בציפיות של הסביבה.
אני יודע שאת מגיעה בתקופה מורכבת.
שנבטת אל החיים כשהמציאות בחוץ לא אידיאלית.
אבל אין לך שום אחריות לעתיד טוב יותר במקום הזה.
אם כבר זו האחריות ההורית שלי - לספק לך עתיד כזה.
את לא אמורה להיות מגדלור. לא דור העתיד שיקום מתוך השבר.
לא למלא שום חסך או חלל. לא לעמוד בשום רף.
אני מתיר אותך מהשלשלאות הדמיוניות האלה, שקושרות אותך אל רוח הזמן והתקופה.
החיים, עוד תגלי, יפרשו לרגלייך שטיחים של ציפיות.
אנשים זרים יחלקו לך ציונים בלי סוף.
כל כך הרבה עוד מחכה לך, ואפילו עוד לא נשמת את אוויר העולם הזה.
אני יושב עכשיו בדירת הסאבלט שלנו בארה"ב.
רחוק מהמדינה שאני כל כך אוהב.
רחוק מהמשפחה שאני כל כך אוהב.
מימיני, צמודים לקיר, מונחים ארגזים סגורים ובתוכם עגלת תינוקת וסל-קל. ארגזים שבקרוב ייפתחו יחד עם החיים החדשים שלי. שלנו.
והציפיות היחידות שקיימות, הן הציפיות שלי מעצמי –
להעניק לך בית חם ועוטף.
לאפשר לך להיות מי שתרצי.
ולגרום לך להרגיש נאהבת בלי תנאים.
