בואו נודה על האמת: כשרוברט דה נירו העלה 20 ק"ג כדי לגלם את המתאגרף האגדי ג'ייק לה מוטה ב"השור הזועם", הוא לא עשה זאת כי הוא גבר. גם אנתוני הופקינס לא אימץ את הקול הרובוטי-מצמרר של חניבעל לקטר בזכות עודף כרומוזום Y. ומולו, ג'ודי פוסטר לא נתנה את הופעת חייה ב"שתיקת הכבשים" בגלל שחלותיה.
5 צפייה בגלריה
פשוט היו טובים. וזהו. אנתוני הופקינס וג'ודי פוסטר, מתוך "שתיקת הכבשים"
(צילום: יחסי ציבור)
כמובן היותם של השלושה הנ"ל גברים או נשים היא חלק אינטגרלי מהדמויות הבלתי נשכחות שגילמו, כמו שלא נראה את ריאן גוסלינג מגלם את ברבי ב"ברבי 2" או את מרגו רובי מגלמת את אינדיאנה ג'ונס (בינתיים). אבל גם אין באמת דבר כזה "משחק גברי" או "משחק נשי". למעט בחוגי תיאטרון בקרב בנות אולפנה חרדיות שבטח קיימים שם איפשהו - ואנחנו מפרגנים, בטח שמפרגנים - גברים ונשים לומדים משחק יחד, חולקים במות וסרטים יחד, חולקים טכניקות וביטים ומחליפים רפליקות ומכות ונשיקות. אז למה לעזאזל הם מקבלים פרסים שונים?
הפולמוס הסוער הזה התעורר בימים האחרונים, כמו שהוא מתעורר תמיד אחת ל, אבל ביתר שאת כי מנכ"ל האקדמיה לקולנוע - כן כן, זו שמחלקת את האוסקרים - הודה שהם "נמצאים בשלבים ראשונים" בדיון האם לעבור ל"קטגוריות נייטרליות-מגדרית". במילים אחרות, ביטול פרסי שחקנית ושחקנית המשנה ואיחודן לתוך קטגוריה של ההופעה הטובה ביותר והופעת המשנה הטובה ביותר, יחד עם כל השחקנים (עם חמישה מועמדים בכל קטגוריה? עשרה? עוד נותר לראות).
מהפכה? קודם כל האוסקרים הם ממש לא הראשונים. הגראמי עברו למוד הזה לפני עשור כבר, וביטלו את כל החלוקה בין זמרים לזמרות, ובקולנוע תמצאו את הקטגוריות המאוחדות מזה כמה שנים כבר בפסטיבל הקולנוע ברלין, וגם בכל מיני טקסי פרסים קטנים יותר כמו הגות'האם, הבריטס, וכו', וגם בטקס פרסי MTV שתמיד נמצאים צעד אחד לפני כולם. יש כמה תומכים קולניים, חלקם שחקנים ושחקניות א-בינאריים כמו אמה קורין (דיאנה ב"הכתר"), שמתעצבנת שבכל טקס פרסים הם צריכה לבחור באיזו קטגוריה להגדיר את עצמם, כגבר או אישה.
5 צפייה בגלריה
שימו אותה בכל קטגוריה. אמה קורין בטקס הבאפט"א 2024
(צילום: John Phillips/Getty Images)
יש להניח שעוד ועוד טקסים יצטרפו לטרנד, ומהרגע שהצטרפת, כבר אי אפשר לחזור אחורה. באוסקרים מבינים שהם חייבים לכל הפחות להצטרף לשיחה, לפני שיישארו ה"החבר'ה הפרימיטיביים האחרונים" בסביבה. ובלי קשר, כל דבר שקורה באוסקרים מעניין - אתם הייתם מחפשים לשמוע על בחור מגודל אחד שסוטר לאחר בגלל שהעליב את אשתו, אם זה לא היה קורה באוסקר?
וויל סמית', זוכה פרס האוסקר לשחקן הראשי, סוטר לכריס רוק
(באדיבות ©A.M.P.A.S.® /yes ו-STINGTV)
ואחרי שניקינו והסברנו ומיפינו את התהליך, עולה השאלה: איחוד קטגוריות המשחק לאחת - זה בכלל רעיון טוב? התומכים יגידו, בטח כשמסתכלים על פסקת הפתיחה וטיעונים מסוגה, שבין אם טוב או לא, הוא מחוייב המציאות. החלוקה ל"חמשת השחקנים הטובים" ו"חמש השחקניות הטובות" היא מלאכותית לחלוטין - כאילו נשים יכולות להתחרות רק במגרש מתוחם, בגטו ממש. כאן זה לא ספורט אולימפי עם יכולות גופניות שונות. כשקייט בלאנשט היממה אותנו ב"טאר המנצחת", היא הייתה צריכה לזכות באותה שנה לא רק על חשבון מישל יאו המתוקה ב"הכל בכל מקום בבת אחת" - היא שיחקה גם פי אלף יותר טוב מברנדן פרייז'ר ב"הלווייתן" הנפוח או המתחרה שלו אוסטין באטלר ב"אלביס". אז בואו נחזור אמן כולנו בזמן אחורה וניתן את הפרס לשתי הנשים הנפלאות על חשבון הגברים הבינוניים (באותה שנה).
מצד שני, עם כל הכבוד לדוגמאות הנגד פה ושם - יש מציאות עגומה אחת שחייבים להזכיר, ושום קטגוריה מתקדמת ופמיניסטית לא תשנה: רובו המכריע של הקולנוע עדיין עוסק בגברים. כן, קצת קשה לזכור כשאנחנו מוקפים בכל כך הרבה שחקניות נפלאות, דמויות בלתי נשכחות וסרט "ברבי" אחד ורוד וקופצני שהיה הכי קופתי ומצליח אשתקד. זה עדיין היוצא מהכלל, או לכל הפחות המיעוט: מחקר של המחלקה למגדר באוניברסיטת סאן דייגו מצא שבמאה הסרטים המצליחים בכל שנה כמות הגברים על המסך לכל הפחות מכפילה את כמות הנשים. מחקרים דומים מצאו שכמות הגיבורות בקולנוע נמוכה בצורה משמעותית מכמות הגברים וכו' - והדברים האלה מחלחלים גם לסרטי האיכות שהאולפנים כל שנה מגישים לאוסקרים. עם כל הכבוד ל"ברבי", תחשבו כמה נשים בולטות ראיתם ב"אופנהיימר", הזוכה הגדול. זו הייתה כמעט מסיבת רווקים.
5 צפייה בגלריה
הקאסט ההו-כה-מגוון מגדרית של "אופנהיימר", מתוך טקס פרסי גילדת השחקנים
(צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)
כך גם יהיה בטקסי פרסים עתידיים אם הם יהיו מאוחדים, לגמרי מאוחדים - רוב הפרסים, באופן טבעי, יגיעו לידיהם של שחקנים גברים. ואם הם לא, תסמכו על זה שכל שנה יצוץ הדיון הלא נעים "האם השחקנית ההיא וההיא הייתה מועמדת כי היא באמת טובה, או כי היא אישה?". שאלות כאלה כבר צצות מדי שנה סביב קטגוריות הבימוי. קטגוריות השחקנית ושחקנית המשנה מונעת מראש כל שנה את הדיון הטרחני הזה ב"אפליה מתקנת".
לא בכדי דווקא שחקניות, ועוד כאלו שזכו בפסלונים הכי נוצצים בכל אותן טקסים כמו פטרישיה ארקט ואנג'לה באסט, היו הראשונות לעקם אף באלגנטיות ו"להציג עמדה מורכבת" לגבי הרפורמה המוצעת. למשל ג'יימי לי קרטיס, הזוכה היחסית טרייה בקטגוריית המשנה על "הכל בכל מקום בבת אחת": "אני ממש בעד שיוויון והכלה, אלה הדברים החשובים ביותר", אמרה, וחכו, הנה ה"אבל": "אבל חשוב לוודא שההזדמנויות מגיעות לכל האנשים. זו הסיבה שיש לא מעט הורים שרוצים לחזור לחינוך בבתי ספר נפרדים לבנות ובנים. תלמידות בית ספר נהיות מאוד שקטות כשהבנים בכיתה צועקים".
אם נשים את הויכוח הפדגוגי בצד, קרטיס מציגה בסך הכל עמדה מובנת מאוד: כשמבטלים את ההכרה הספציפית בנו, הנשים השחקניות, הופכים את המקצוע רשמית למגרש המשחקים של גברים חזקים. בקרב השחקנים בני החמישים פלוס יש את דיקפריו, פיט, קרוז, קלוני, דאוני, דיימון ואפלק. להוציא את מריל סטריפ - ואולי קייט בלאנשט - איזו עוד משקל נגד נשי יש למערך הכוכבים הזה? האוסקרים לכאורה משחקים במגרש קצת אחר (פרנסס מקדורמנד יכולה לנקות את התחרות כל שנה שנייה), ובכל זאת, הכוח וההחלטה איזה סרטים להפיק, איזה סיפורים לספר ובאיזה דמויות להתמקד, עדיין נמצא ויימצא בשנים הקרובות ידי גברים. אין ויכוח שבחוסר השיוויון הזה צריך לטפל - השאלה אם ביטול הקטגוריות עושה משהו חוץ מתיקון קוסמטי, ועל הדרך חוסם את דרכן של עשרות שחקניות עם סיפורים מעניינים בדרך לפודיום.
כי מהו בעצם האוסקר? מעבר לשמלות, לפאדיחות, לאורך הבלתי נסבל והתלונות עליו, הגאגים והסטירות? בסוף טקס האוסקר - שנוסד לפני כמעט 100 שנה בידי לואי בי. מאייר, המנהל האימתני של MGM, ועוד שורה של מנהלי אולפנים, יהודים חכמים - הוא מערך יחסי ציבור יקר ותו לא. מטרתו של הטקס היא שצופים מכל העולם יכירו שורה של סרטים קטנים יותר שהוליווד מפיקה כל שנה, ועל הדרך יתאהבו בכוכבים לבושים במיטב השמלות והטוקסידואים, בדרך לליהוקם לסרט הגדול הבא של מארוול. "הרובוטריקים" לא זקוקים לאוסקר. גם לא דיסני או טום קרוז. הקהל מגיע לראות את הסרטים שלהם בלי פסלונים. אבל מריל סטריפ זקוקה לו, כשם שכריסטופר נולאן, האחים כהן ושחקנים כמו דניאל דיי לואיס ודנזל וושינגטון זקוקים לו.
היכולת של הוליווד להמשיך להפיק סרטים שהם לא זבל מוחלט או לחילופין לא נועדו להרוויח 100 מיליון דולר בסופ"ש הראשון כדי לא להיחשב לכישלון - תלויה באוסקר. המפלצת הזו הפכה לגדולה מדי, היא המנוע שמניע חלק מהתעשייה, ולמרות כל הבעיות באוסקר ובבחירות שלו - את החלק הטוב שלה. אז עכשיו דמיינו ששני כוכבים יקבלו פסלון בכל טקס, במקום ארבעה. עם כל הכבוד לפרסי הצילום והאפקטים וההומאז'ים לבמאי הנורבגי המפורסם שנפטר שנה שעברה, רוב הצופים מתחברים לאוסקר - אם בכלל - כדי לראות בסוף ארבעה כוכבים, שני גברים ושתי נשים, מחייכים עם חבר זהוב קטן, הקריירה שלהם פרושה בפניהם והם מרגישים מלכי העולם. כמה אנחנו רוצים לגעת בהם, להיות איתם, לחגוג קצת מהווינריות שלהם באותו רגע. זו העוצמה של האוסקר. עכשיו דמיינו שמצמצמים את אבק הכוכבים הזה בחצי - לשניים. שני גברים, או שתי נשים, או גבר ואישה, לא משנה. המוטיבציה להפיק סרטים כאלה - טובים - להשתתף בהם, לקדם אותם, גם היא תפחת בחצי. ואז מה עשינו.
לסיכום, הדיון סביב קטגוריות נייטרליות מגדרית מזכיר לי דיונים על טבעונות שבהם אני משתתף. מבחינה פילוסופית, ויסלחו לי חבריי הקרניבורים, זו כנראה העמדה המוסרית הנכונה, ועוד 300 שנה הצאצאים שלנו לא יבינו איך קודמיהם הפרימיטיביים יכלו בכלל לאכול חיות. מבחינה פרקטית, ביטול עכשיו של "קטגוריות הגטו" הנשיות - וזה מה שהן, אל תתבלבלו - יגרמו יותר נזק מתועלת, להוליווד, לאוסקרים, וגם לייצוג הנשי בקולנוע. מרוב רפורמות צודקות, כולם, ובעיקר כולן, מפסידים.
