שנת הקורונה 2021 סיפקה לא מעט רגעי חרדה לאולפן המצליח ביותר בהוליווד - מארוול. "האלמנה השחורה" לא החזיר את עלויות הפקה מההקרנות בבתי הקולנוע; "נצחיים" הוסיף לכישלון הכלכלי גם יחס הפוך בין מידת השאפתנות לתגובת הביקורת, ו"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" הכניס גיבור-על חדש למאגר, אך היה לא יותר מהצלחה צנועה (בקנה המידה של האולפן). השנה המאתגרת הסתיימה ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" עם כמעט 2 מיליארד דולר הכנסות שהחזירו את הצבע ללחייו של קווין פייגי. הקהל רוצה את גיבורי-העל המוכרים והאהובים, ומוכן לשיגועים והסיפוקים שמביא איתו ה"רב-יקום".
"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" - טריילר
"ספיידרמן: אין דרך הביתה" הביא את ה"רב-יקום" לכדור הארץ (זה של יקום 616, כמובן) והתבסס כולו על רגש נוסטלגיה, שאותם חלב התסריט משלושת השחקנים שגילמו את הדמות ושני עשורים של סרטים. "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" (Doctor Strange in the Multiverse of Madness) מזנק לתוך מרחבי הרב-יקום עצמם ועושה זאת במידה רבה של הצלחה.
הבמאי סם ריימי ממשיך ומקצין את האלמנטים הוויזואליים שהיו ב"דוקטור סטריינג'" (2016) של סקוט דריקסון, ומוסיף אליהם אלמנטים מוכרים של סגנון וטון מקומדיות האימה שלו - סרטי "מוות אכזרי" (1992-1981), ו"קחי אותי לגיהינום" (2009). בנוסף הוא מביא את הניסיון שרכש מטרילוגיית סרטי ספיידרמן שביים (2007-2002). הוא נעזר בשניים משותפיו הקבועים - העורך בוב מוראווסקי והמלחין דני אלפמן, שכותב כאן מוזיקה המשתווה לעבודותיו בסרטי ספיידרמן של ריימי, וסרטי באטמן של טים ברטון. התסריטאי מייקל וולדרון כבר צבר ידע בכתיבה להוויה האבסורדית של ה"רב-יקום" ב"ריק ומורטי", ובסדרת הטלוויזיה "לוקי" (2021) של מארוול. כל זה מסתכם בסרט פרוע עם רגעים הקרובים יותר ל"אימה" מכל סרט קודם של מארוול, עד כמה שניתן להציג במגבלות דירוג PG-13 (הממליץ על ליווי הורים לילדים מתחת לגיל 13).
האופן שבו תוקפים אולפני מארוול את הצופים באמצעות מדיומים שונים הוא בר השוואה לגרגנטוס, היצור התמנוני הענק בעל העין האחת שמופיע בטריילר של "ממדי הטירוף". העלילה נשענת על היכרות עם סרטים קודמים (סרטי מלחמת האינסוף), סדרות טלוויזיה ("וונדה-ויז'ן" מ-2021) וסדרת אנימציה ("מה אם...?" מ-2021). לכל הפחות יש להכיר את הטרגדיה של וונדה מקסימוף (אליזבת אולסן) ואהובה ויז'ן ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018) ואת עלילת "וונדה-ויז'ן" שבה מקסימוף השתלטה על תושבי העיירה ווסטוויו כדי ליצור מציאות חלופית שבה ויז'ן עדיין חי ובה הם מגדלים זוג ילדים. זו הייתה טעימה ראשונה של תוצאות המפגש בין יגון, אימהות לא ממומשת וכוחות כשף. בסוף הסדרה מקסימוף לכאורה עברה סוג של התפכחות חיובית והכאה על חטא, אך זו אשליה. היא החלה בלימוד של הכשפים האפלים המצויים בספר החטאים "דארקהולד" כדי להשיג את מטרותיה.
ביקורות סרטים נוספות:
כשפים אלו נותנים למקסימוף את כוחותיה של "מכשפת השני", בעלת עוצמות רבות בהרבה מאלו שהיו לה עד כה, ויכולת לבצע מניפולציות ב"רב-יקום" בניסיונה להתאחד עם ילדיה מיקום אחר. בגלגולה הנוכחי יהיו לה מעט מאוד מעצורים או מגבלות בדרך למימוש רצונה. מולה נמצא ד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') שכמותה הוא לא רק מחזיק בכוחות אדירים, אלא גם יודע את טעמה של החמצה ואובדן. גם הוא עשוי להתפתות להשתמש בכוחותיו בדרך אפלה. שניהם יפגשו במהלך הסרט גרסאות של עצמם מיקומים מקבילים, וביחס לגרסאות אלו יתפתח וישתנה האופן בו הן חושבות על מצבן.
בתחילת "ממדי הטירוף" סטריינג' מגיע לחתונתה של כריסטין פאלמר (רייצ'ל מקאדמס), אהובתו לשעבר שממנה התרחק במהלך הסרט הקודם. ברור שהוא עדיין נושא רגשות עמוקים כלפיה, אך בשבילו היא אבודה. היא שואלת אותו "האם אתה מאושר?" - הוא שהציל את היקום מתאנוס, אבל עדיין לא נקי מאשמה אודות בחירותיו בזמן שעשה זאת. מקסימוף הולכת בדרך אפלה כדי להיות אם, ולעומתה סטריינג' יפתח יחסים "אבהיים" עם אמריקה צ'אבז (סוצ'יל גומז), גיבורת-על צעירה מיקום מקביל, שהיכולת שלה לעבור בין יקומים תהפוך אותה למטרה של מכשפת השני.
באורך של 126 דקות "ממדי הטירוף" הוא קצר יחסית (סרטי מארוול האחרונים נמשכו 150-133 דקות) וממוקד יותר. ריימי לוחץ על הדוושה מהשנייה הראשונה, בסצנת אקשן "רב-יקומית" שבה גרסה מקבילה של סטריינג' מבצעת החלטה בעייתית בניסיון להגן ספר הווישאנטי - ספר הקסמים החזקים ביותר שעליו מנסה להשתלט ישות אפלה. עם המעבר לכדור הארץ של יקום 616 ולסטריינג' המוכר לנו, תהיה סצנת אקשן משמעותית נוספת ברבע השעה הראשונה. העלילה נעה במהירות, והיא עשויה להיות מסובכת או מייגעת למי שחסר את הבקיאות הקודמת הנדרשת. לא אפרט מה מתרחש, אבל ככל שהיא מתקדמת היא נעה למקומות אפלים יותר.
החותם של סגנון וטון בימוי ייחודי ניכר ב"ממדי הטירוף" יותר מאשר עבודות הבימוי הקודמות בסרטי מארוול (כולל זו של טאיקה וואיטיטי ב"תור: ראגנארוק" ב-2017). לסרטי מארוול יש סגנון אחיד למדי, והכפפה עלילתית לתוכנית העל שקובע פייגי. אך ריימי מביא את תנועות המצלמה המשוגעות, את ה-POV שניתן גם לעין של המפלצת, אלמנטים של אימה הקשורים לחטיפה לשאול על ידי רוחות רעות וזומבים נרקבים אך גם מאוד פעילים, וההומור השחור הכולל היבטים של גועל (עד כמה שניתן בהתחשב בדירוג הסרט ובשימוש באנימציית מחשב). וכמובן, ישנה הופעת אורח של ברוס קמפבל, השחקן המזוהה עם סרטיו של ריימי מאז "מוות אכזרי", שעושה כאן הומאז' משעשע לדמותו של אש. ריימי נשאר בגבולות המסגרת הנדרשת, אבל מביא לתוכה לא מעט מעצמו ומסרטיו הקודמים.
כשריימי עבד על "ספיידרמן 3" הוא חווה התערבות טראומטית מצד אולפני סוני. הוא נאלץ להיכנע לתכתיבי האולפן ולהוסיף את הדמות של ונום לסרט גדוש ולא ממוקד. בעידן הרב-יקום של מארוול יש אפשרויות אינסופיות להופעות אורח של דמויות, ו"ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוכיח כמה סיפוק הקהל שואב מכך. ריימי היה עשוי למצוא עצמו בסיטואציה בה הוא נאלץ להתפשר על הסרט בכדי לספק את המעריצים.
גם ב"ממדי הטירוף" יש הופעות אורח, וכמובן שאינני מתכוון לפרט מי יופיע, מתי ואיך. אבל חלקן הן של דמויות שכבר פגשנו ב"יקום מקביל", חלקן גילום אלטרנטיבי של דמויות מוכרות, ולחלקן תהיה זו הופעה ראשונה למי שעשויות להיות מאוד מרכזיות בסרטי מארוול בשנים הבאות. מרבית הדמויות מרוכזות תחת מסגרת של קבוצה ספציפית שתהייה מוכרת היטב לקוראי הקומיקס, ובאופן בו ריימי מטפל בחברי הקבוצה יש אלמנט מובהק של הומור שחור שאינו מוכר מהסרטים הקודמים של מארוול, אך יהיה מוכר למי שצפה בסדרת האנימציה "מה אם...?".
אין צורך להפריז בהערכת העומק הרגשי והרעיוני של הסרט, או במידה בה התסריט מהודק. ובכל זאת יש לומר לשבחו שעלילתו מונעת משאלות הקשורות לעולמן הרגשי של דמויות שיכולותיהן כמעט לא מוגבלות, וחרף זאת הן נדרשות להתמודד עם רגשות אנושיים של כאב, אובדן והחמצה. רגשות אלו מקנים עיגון נידרש לפירוטכניקה הוויזואלית והנרטיבית בה גדוש הסרט.
