הסיפור של "שיעורים בפרסית" (Persian Lessons) נדמה מופרך מלהיות אמיתי. אף-על-פי-כן, כתובית בתחילתו מצהירה כי הוא נכתב בהשראת אירועים שקרו. מצד שני, רבים מסיפורי ההישרדות בשואה נדמים לעיתים בדיוניים אף שאכן התרחשו – וכך גם כאן: אם לא בדיוק כך אלא אחרת, עדיין זהו סיפור שממחיש את הטירוף והכאוס שליוו את המאבק האנושי להישאר בחיים ויהי מה.
"שיעורים בפרסית" - טריילר
זהו אולי הישגו הגדול של "שיעורים בפרסית", סרטו של הבמאי היהודי יליד אוקראינה, ואדים פרלמן, ש"בית של חול וערפל" היפה שלו מ-2003 היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. הוא לא מאלץ אותך לחשוב יותר מדי על חוסר ההיגיון שבו. מאידך, וזהו חסרונו, ההיבט המטאפורי של הסיפור המובא בו נותר זנוח, כך שהסרט מאבד רובד חשוב שהיה יכול להעניק לו עומק ומשמעות.
במרכז הסרט אסיר יהודי-בלגי (נאוול פרס ביסקאירט הזכור מ-"120 פעימות בדקה") הנשלח למחנה ריכוז. במשאית המובילה אותו לשם הוא מחליף את הכריך שלו בספר שירה בפרסית שמעניק לו אסיר רעב. ההחלטה הזו, כמסתבר, מצילה את חייו, שכן רגע לפני הוצאתו להורג – הספר שברשותו משכנע את החיילים הנאצים שהוא לא יהודי אלא פרסי; עובדה בעלת חשיבות, שכן אחד המפקדים הבכירים במחנה (לארס איידינגר) מחפש לו מורה שילמד אותו את השפה. אותו מפקד היה שף בעברו, ועם תום המלחמה הוא רוצה לפתוח מסעדה גרמנית בטהראן, בה לטענתו מתגורר אחיו. לשם כך הוא חפץ ללמוד כמה מאות מילים שיסייעו לו בהתנהלותו העסקית והיומיומית.
כך נוצר קשר בין השניים. האסיר עובר לעבוד במטבח הנמצא תחת פיקוחו של הבכיר הנאצי, ואחרי שעות העבודה הוא מוזמן למשרדו כדי ללמד אותו מילים בפרסית. מובן שהאסיר אינו שולט כלל בשפה ואף אין לו מושג כיצד היא נשמעת, ומתוך הנחה שגם לפטרונו הנאצי אין כל מושג – הוא פשוט ממציא מילים בג'יבריש. מסתבר שזה עובד. כך נוצר מצב אבסורדי שבו המורה והתלמיד לומדים יחד שפה שאינה קיימת, שעבור כל אחד מהם מייצגת אופציה של הישרדות (ההנחה של הבכיר הנאצי היא שבפרס סיכוייו להיתפס אחרי המלחמה נמוכים).
ביקורות סרטים נוספות:
ההיבט המעניין של הסרט נעוץ בדינמיקה שבין המענה והמעונה, הכולא והאסיר. הסרט מותיר את נסיבות תשוקתו של הנאצי ללמוד פרסית – מעורפלות. הסיפור על אחיו נדמה מומצא, והסבירות הגבוהה יותר היא ששם, בטהרן, חי למעשה מאהבו שנמלט עם עליית המשטר הנאצי ההומופובי. יתר-על-כן, נדמה שהוא נמשך בהדרגה אל האסיר שהופך למעשה לידידו הקרוב ביותר במחנה. התחושה, לפיכך, היא שהשקר עליו מבוסס הקשר בין השניים נושא עמו אפילו תחושה של בגידה, לא פחות, מצד האסיר. ומצד שני, האם במקרה כזה אפשר בכלל לדבר על בגידה? האם ניתן בכלל לבגוד במעוול?
היבט מעניין אחר קשור בשפה המומצאת, להלן פייק פרסית, שהאסיר נדרש אליה כדי לשרוד. כדי להמציא אותה נדרש פרלמן לפילולוג (חוקר לשונות) רוסי שפיתח שפה בעלת צלילים פרסיים-הודיים. השפה המומצאת היא מטאפורה לזהות הבדויה, אך יש לה גם פונקציה נוספת. המילים מבוססת על שמות פרטיים ושמות משפחה של קורבנות השואה – אסירים שהגיעו למחנה בו מתרחש הסרט ונשלחו בהמשך להשמדה. המורה הפיקטיבי אחראי גם על רישומם של אלה בשירות "התלמיד" שלו, והברות שמותיהם משמשים לו מקור למילים השונות. כך נוצרת שפה משמות המתים. כך הם מונצחים באופן שיש לו משמעות מצד אחד (שמותיהם), וחוסר משמעות מילולית מן הצד שני. מעמדם כחיים-מתים, הנרצחים המונצחים, עולה באמצעות "השפה".
"שיעורים בפרסית" מזכיר קצת הצגת תיאטרון, בעיקר משום שהדינמיקה העיקרית בו היא בין שני אנשים היושבים משני עברי שולחן ומנהלים ביניהם דיאלוג של שורד ורוצח שאינו טריוויאלי כלל ועיקר. כן, הסרט מציג את מי שאפשר לכנותו, וקשה שלא לחוש אי-נוחות אגב כך, "הנאצי האנושי". העובדה הזו בולטת נוכח הצגתם של הנאצים האחרים במחנה כסדיסטים. לשם כך גויסה דמותו של קצין צעיר (יונס ניי) המשוכנע, ובצדק, שהאסיר חביבו של הבכיר במחנה אינו אלא מתחזה, והוא נחוש להוכיח זאת. הסרט מעניק לו הזדמנות יוצאת מן הכלל לכך, אבל זו נדמית מאולצת-משהו, כמו גם הדרך בה נחלץ האסיר מהתסבוכת שעלולה לעלות לו בחייו.
אין זה סרט עמוק ומורכב במיוחד. מה שאפשר לומר על "שיעורים בפרסית" הוא שאופן עשייתו קורקטי ומלוטש, צמד שחקניו המרכזיים נפלא, ושעיסוקו בזיכרון השואה באמצעות השפה מטופל בראשוניות מסוימת – גם אם לא בחובבנות או זילות. הסרט מציע סיפור הישרדות המבוסס על שפה לא קיימת; על דינמיקה בין מענה ומעונה שיש בה ממד הדדי של התחזות והסתרה; ועל בריחה אל מחוזות הדמיון וההמצאה, אפילו הארוטיקה והחשק, באמצעות מילים ומשפטים שנשמעים כמו שירה מסתורית, מפעימה. אבל כזו שאין לה, כמה סמלי, כל משמעות במציאות של הזוועה.
