גברי בנאי, "83 וחצי", ושייקה לוי, "83 פסיק משהו", יושבים אצלם במטבח בצפון תל-אביב. שותים נס קפה, "ידיעות אחרונות" מקופל בצד, הדירה היא שיא הפינוק של שנות ה-80, אבל עכשיו לא שנות ה-80.
זו לא אותה דירה. אלה שתי דירות נפרדות, אבל הדמיון ביניהן מכה בי. השנה בשתיהן היא, להערכתי, אלף תשע מאות וסיבה למסיבה, ושייקה וגברי הם רק שני שלישים גשש, ולך תחשב כמה זה יוצא שני שלישים חיוור.
גברי, אחרי ניתוח בגב ובצוואר בעקבות פריצות דיסק, אומר שהוא לא מפחד מהגיל: "זה כמו קוטג', יש תאריך תפוגה, לא יעזור לאף אחד כלום. פגשתי השבוע מישהו מפעם ושאלתי אותו, 'שלמה, מה נשמע', והוא אמר: 'מה אני אגיד לך, הרחוק נהיה קרוב'. אז הרחוק נהיה קרוב".
שייקה, אחרי ניתוח מעקפים, אומר ש"זה מפחיד נורא, הגיל. אני התכוננתי לחיות עד מאה ואני עדיין מקווה שזה ייושם. אבל ספורט אני לא עושה, נינג'ה אסור לי לעשות, יש לי פתק מהרופא, ואני עצלן גדול. אחרי שהופענו יום-יום משך 40 שנה, רק לשמוע את הצפצוף של המונית בחוץ זה בשבילי אוי-אוי-אוי. אני לא אוכל טבעוני, אני פרעסר גדול, בבוקר אני קם, עושה קפה ואוכל עם כעכים - ידידי כעך לי".
אין געגוע לשמוע, רק מדי פעם, צפירת מונית שתיקח אותך להופעה הערב?
"מונית, היום, שתאסוף אותי רק למסעדה טובה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מצחיק, אז צוחקים - אבל דווקא השליש האחרון, ישראל (פולי) פוליאקוב, ההיפוכונדר הגדול שבהם, החרדתי והספקן שבהם ("הוא זה שאמר לנו על 'המכונית המגויסת': חבר'ה, אתם באמת מתכוונים לעשות את זה? תמיד היה רואה שחורות", גברי זוכר), דווקא הוא, ובכן, מת. סרטן הכבד הרג אותו בגיל 66.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אתה יודע, היינו יכולים עוד לעשות משהו קטן בהתנדבות אם היה חי, אבל הלך צעיר", שייקה אומר - אתם יכולים פשוט לשמוע אותו אומר את זה, לא? קולו העמוק, המזוהה כל כך, הצחקוק הקטן, ספק לגלגני ספק מתבקש. הקול הזה - כמעט תמיד מהדהד באיזה אולם, תכף יבואו הצחוקים והכפיים - הוא קולה של ישראל הישנה.
אבל עכשיו הוא פה, מולי, בדירתו, שום קהל מלבד אורנה, אשתו, שאוסרת עליו להגיד אפילו מילה אחת על פוליטיקה או "המצב" כדי לא לעצבן את בנק הפועלים – הוא פרזנטור שלהם – והגשש מת, נקבר ולא יחזור לעולם, "אין פולי, אין גשש, זה לא יכול לחזור, זה אטום", הוא מתחייב.
גברי מצידו דווקא נסחף השבוע להפגנות המחאה, ועוד בלילה חסר השליטה של ההשתלטות על איילון. "חזרתי מצילומים בחיפה, ופתאום אני רואה איך מתחיל הסיפור על איילון, איך זה תופס תאוצה. והייתי הרוג מעייפות, הרוג, אבל אמרתי: אני לא יכול לעזוב את זה. נשארתי שם".
הפחיד אותך?
"חששתי ממלחמת אחים. אבל אני מלא הערצה לאנשים הצעירים האלה. הם מדהימים. תשמע, הדעות שלי ידועות מזמן, אמרתי על מירי רגב שהיא בהמה ולא שיניתי את דעתי, עכשיו אני קורא על זה שתהיה ועדת חקירה למפכ"ל המשטרה ושהוא יישב בכלא כי הוא לטובת האנרכיסטים, כל הטייסים הם היום אנרכיסטים וכולנו פושעי מלחמה. זה כל כך מגוחך".
איפה מתחילה הבעיה?
"אין לי ספק שביבי הורס את המדינה. הוא הורס אותה כבר המון זמן. תשמע, משהו איתו לא בסדר, בלשון המעטה, ועכשיו הם רוצים לקבוע מי יהיו השופטים שלו. זה מזכיר לי את המערכון שלנו ב'שירים ושערים', כשהאוהד של בית"ר אומר, 'אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים, מי יהיו המאמנים, מה יהיה מזג האוויר - ואם לא, נשרוף את המועדון'. אז עכשיו הם שורפים את המועדון, זה מה שקורה".
גברי בנאי: "אין לי ספק שביבי הורס את המדינה. ועכשיו הם רוצים לקבוע מי יהיו השופטים שלו. זה מזכיר לי את המערכון שלנו ב'שירים ושערים', כשהאוהד של בית"ר אומר, 'אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים, מי יהיו המאמנים, מה יהיה מזג האוויר - ואם לא, נשרוף את המועדון'. אז עכשיו הם שורפים את המועדון"
המחאה עזרה?
"עוצמת ההפגנות מדהימה, ואתה רואה שאכפת לאנשים. הבת שלי מגיעה מבאר טוביה להפגין, גם הבנים שלי מפגינים, ולפי מה שאני מבין, זה משפיע. הייתי מאוד רוצה לראות את ביבי הולך. אני מוכן אפילו לתת טיפ יפה למי שעושה את זה. באהבה. עכשיו גם מדברים בפעם הראשונה בפרהסיה שזה הבן שלו שמוליך הכול. הבן שלו נראה לי מאוד לא תקין".
הדבר המפתיע הוא, אולי, שזה עדיין מפתיע. הגשש נתפסו תמיד כקולה המוחלט של העממיות הישראלית – להלן, קולה של הישראליות האותנטית – ואף אחד לא ציפה מהם לנקוט עמדה שתהיה, נו, שמאלה מהצנטרום של הפיילה. כשהתגייסו לתעמולת הבחירות של המערך ב־84', לא מעט לסתות נשמטו, "אחותי התקשרה אליי מירושלים ואמרה: 'מה אתה עושה? שורפים פה קלטות שלכם!' אמרתי לה, 'יקנו חדש', גברי זוכר. "אני חושב שהיינו מספיק חזקים כדי להגיד את דעתנו, למרות שברחוב כולם היו בטוחים שאנחנו בצד השני, כי עשינו בית"ר וכל זה, והיו בטוחים שאנחנו בעדם. מעולם לא היינו בעדם".
ושייקה מסכים: "מה אתה חושב שקרה? שהם לא באו בגלל זה להופעות שלנו? אין דבר כזה. ערים שהיו ליכוד – כשבאנו אחרי זה להופיע, ראש העיר ישב שורה ראשונה במרכז!"
אז אמנים צריכים עכשיו להשמיע את דעתם על המצב? שלמה ארצי, כמשל, צריך להשמיע דעה נחרצת?
"אני חושב שזה לא יזיק לו בכלל".
אבל הוא עצמו, כמובן, לא ישמיע. חבל לשרוף את הבנק. "אני מחבק ותומך במפגינים ומוחא להם כף", זה כל מה שאושר לו לומר. בכלל, שייקה מעדיף להתקיים בעולם הישן שבו הגשש היא מרכז חייו; משך 15 שנה דחף ליצירתה של סדרה שתתעד את תולדות הלהקה, ועכשיו זה קרה: "הצ'ופצ'יק של הקומקום – החיים על פי הגשש", ארבעה פרקים גדושי ארכיונים, ראיונות ופרשנויות מרהיבות שיצרו אריק ברנשטיין, אליאב לילטי, שי להב ומשה אדרי, תעלה ב-HOT8, ב־HOTVOD, ב-yes ישראלי וב-STINGTV, (החל מ-2.4), מנסה להחזיר את הגשש לסדר היום בדלת הקדמית.
6 צפייה בגלריה
''געגוע עצום לימים שנסענו, הופענו, קישקשנו''. הגשש החיוור בתקופת הזוהר
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
"אני מצפה שאת הסדרה הזו יראו כהוגן", שייקה אומר, אחרי שצחק ובעיקר בכה אינספור פעמים במהלך הצפייה בה. "זה הציף אותי געגועים עצומים ודמעות", הוא מודה. "זו הייתה הנאה כואבת בשבילי לראות את זה, כמו שעושים לך מסאז' מכאיב. כי אני מרגיש שהייתי שייך למשהו טוב באמת, אולי גם למשהו גדול. אני חושב שהגשש תרם הרבה לישראליות, לאהבת הארץ, לקשר לארץ".
ואתה מרגיש שזה נעלם?
"כשאני עולה כיום על במה, יש קודם כל התרגשות מזה שאני עוד קיים. שאני עוד חי. וזה מלווה בהמון זיכרונות - זה ראה אותי כשהיה ילד, זה ראה אותי בצבא. אין לי ספק שתהיה שכחה של הלהקה, ומה שמצחיק ילדים היום זה לא מה שהצחיק פעם. אבל יש עוד הרבה קהל שלנו, ולדעתי יש עוד מספיק שנים שיגידו, 'אין, אין, הגשש זה אין'".
צעירים מגיעים בכלל לחומרים של הגשש?
"לא. לכן חשוב שיישאר. חשוב שיוכלו לראות את זה, שילדים יראו מה היה פה. אי־אפשר שנגמור את החיים ולא יישאר כלום חוץ מכמה מערכונים. ואולי הסדרה תיתן לזה עוד איזה הנשמה, אולי יגידו 'נראה קצת הגשש'".
זה נשמע כמעט נאיבי, וגם גברי יודע ש"אלה דברים שייעלמו. אומרים לי 'שפה גששית', אבל תשמע עברית מלפני 40 שנה, אתה לא מבין בכלל איזו שפה זו. יש כמה גאונים שאני חושב שיישארו - שייקה אופיר, אריק לביא, אריק איינשטיין. לגבינו, אני לא יודע".
הסדרה היא ניסיון הנצחה?
"כן. להשאיר משהו. שיידעו שהייתה להקה כזו".
יש סיכוי שהיא תחזיר לכם רלוונטיות?
"גם אם אנשים ירצו לשמוע אותנו פתאום, היום כבר אין דיסקים ותקליטים. צריך לשים את כל החומרים ביוטיוב".
אתה עצמך יכול היום לשמוע מערכון שלכם, אם אתה רוצה?
"מה פתאום. אני אפילו לא יודע לעשות סלפי בטלפון".
עבור ישראלים בגיל מסוים – נניח, בגילי – לדבר עם שייקה וגברי, בעיקר כששייקה גועה, באופן טבעי, בצחוק העמוק ההוא, וגברי מתרומם, באופן אגבי, לטונים הגבוהים ההם, יכול להיות חוויה כמעט חוץ-גופית.
משום מקום, באמצע סלון צפון תל־אביבי, אני מקבל שדר ברור מהעולם הישן, העולם הגששי, ישראל של ילדוּת, של שבת בבוקר, של חוף ים שבדרך ממנו ואליו המערכונים משודרים ברדיו, ואנחנו, הילדים, כבר מכירים את השורות ועדיין בוכים מצחוק, ולא שונים בזה מאף אחד אחר סביבנו; הגשש היו נכס לאומי במובן יכולתם החד-פעמית לשמש גשר על המים הכי סוערים: מי הישראליות. כי אין ישראלי, לאורך עשרות שנים, שלא יודע מה זה "היה מנוע, אין מנוע". ומי שלא בכה מצחוק לפחות פעם-פעמיים-שבעים מהגשש, שיקום.
אבל ישראל ההיא איננה. פוזרה. ואולי היא עוד קיימת אבל פשוט אינה עונה. למעשה, אם "הצ'ופצ'יק של הקומקום" מדגים משהו, בוודאי מדובר בדרך שבה הגשש היו מדורת שבט כל-ישראלית כל עוד היה שבט. התפרקות הלהקה בשנת 2000 הקדימה רק במעט את ההתפרקות הישראלית עד למצב שבו כל ישראל שבטים זה לזה – אירוע שאף אחד לא ראה בשום אופק כשב־1963 החליט האמרגן, אברהם דשא (פשנל), לקחת את שלושת בוגרי להקת "התרנגולים" גברי, שייקה ופולי ולהפוך אותם ללהקה חדשה, עם שם סתום שהגה בעצמו ועם שייקה אופיר ככותב חומרים.
לקח לגשש כמה שנים להבין שדווקא המערכונים הקצרים שבין השירים הם מה שהקהל מעדיף ולפלס דרך ללב הקונצנזוס. אבל כשטיטאנים מסדר הגודל של יוסי בנאי, אפרים קישון, נסים אלוני ומוטי קירשנבאום כתבו עבורה, עד שהגיעו לשלב של "קנטטה לשווארמה", "קרקר נגד קרקר" ו"בעבור חוקן דולרים", הגשש כבר היו פסקול הישראליות המוחלט. "גבעת חלפון" מ-76' סידר להם מקום בנצח, לפחות כל עוד ישראל עצמאית מספיק כדי לחגוג את העובדה הזאת יום בשנה.
הם הכתיבו שפה, דיבור ותרבות, הגדירו בו־זמנית ממלכתיות ובעיטה בה – שהייתה תמיד יותר מצחיקה ממכאיבה – וגם התרחקו מסאטירה ונצמדו לבידור מוקפד ברמת המילה, ההברה, ועבודה מפרכת של שנה על כל מופע. "כשעלינו לבמה ידענו שהקהל צריך לקבל את הטוב ביותר – הוא התלבש, התגלח, לקח מונית, בא להופעה ומגיע לו הכי טוב", שייקה אומר. "יגאל שילון היה במופע ה־500 שלנו בבית החייל, והוא בא אחר כך מאחורי הקלעים ואמר לנו: 'חבר'ה, זה פרמיירה מה שראיתי הערב – ואני הייתי בפרמיירה שלכם!' אז מאוד הקפדנו ושמרנו, לא היו אצלנו אלתורים. זה היה אצלנו כמו שעון דוקסה".
שייקה לוי: "כשהיה צריך מזרחי עשינו מזרחי, לא התכוונו לשום דבר. שמע, בגיל ארבע הגעתי ממצרים לקיבוץ של פולנים - ואני הייתי הפרענק. כשנכנסתי למקלחת פעם ראשונה הם שטפו וקירצפו אותי עם סבון אמה, חשבו שאני אצא לבן. הפכתי לקיבוצניק, לא הרגשתי מזרחי, ואף פעם גם לא הרגשתי איזה דחייה או קיפוח. ואני בן אדם עם הרבה כבוד עצמי"
על הבמה הם קיבעו במדויק את אבות הטיפוס והמזון של הישראליות לדורותיה הראשונים – הפראייר מול הנוכל, המזרחי מול האשכנזי, הביטחוניסט מול סרג'יו קונסטנצה – והיו תרכיז ממותק של מדינה זעירה ועסיסית שעדיין לא החמיצה.
37 שנים ככה. 30-40 הופעות בחודש. יום אחרי יום. מופע אחרי מופע. מלחמה אחרי מלחמה. נעמי שמר נותנת להם את "יש לי חג" ו"לו יהי". הממסד נותן להם פרס ישראל. אורי זוהר נותן להם סמים ואת הסרט "התרוממות", אבל הגשש נשארים ילדים טובים. "עשיתי הכול, אבל לא הייתי שייך לקליקה ההיא של זוהר והבוהמה", גברי אומר, "ואני אגיד לך למה – כי עבדנו. היינו צריכים להגיע כל יום לעבודה והיינו אחראים. הם לא עבדו. ואלה שלקחו אל־אס־די, חלקם הגדול חזר בתשובה".
אולי החתרנות הגששית היחידה – אבל העקבית – הייתה הצבתן של דמויות דוברות ח', ע' וקומבינה במרכז הבמה, כמנצחות הגדולות של הישראליות בעידן שבו הממסד היה פלורליסטי לגמרי בכל גוני הקשת האשכנזית. הסדרה מקדישה פרק שלם לנושא המזרחיות, אבל שייקה – שהגיע לישראל בגיל ארבע ממצרים – וגברי, בנו של ירקן משוק מחנה יהודה עם שבעה אחים מלבדו – אומרים רק ש"פשוט אהבנו ועשינו דמויות של אנשים עממיים" (גברי) ו"כשהיה צריך מזרחי עשינו מזרחי, לא התכוונו לשום דבר" (שייקה).
הבנתם שאתם מייצגים ישראל "שנייה" או "אחרת"?
"ממש לא", שייקה אומר. "שמע, גברי ואני מזרחים, אבל אני, בגיל ארבע, הגעתי ממצרים לקיבוץ של פולנים – ואני הייתי הפרענק שם. כשנכנסתי למקלחת פעם ראשונה הם שטפו וקירצפו אותי עם סבון אמה, חשבו שאני אצא לבן. שש שנים ראשונות בקיבוץ לא ראיתי את אמא שלי בכלל, לא ידעתי איפה היא. היא באה ממצרים בלי כלום, עם חמישה ילדים, אחרי שאבא שלי מת שם, ופיזרה את כולנו. כשלקחו אותי ממנה בכיתי נורא, והיא אמרה: 'לך, קיבוץ זה טוב, יהיו לך שם חברים'. ממש קרעו אותי ממנה".
איך מצאת אותה שוב?
"אחרי שש שנים סבתא שלי אמרה לה: בואי נביא אותו לליל הסדר. אמא שלי אמרה: לא יודעת איפה הוא, באיזה קיבוץ ליד חיפה שם, אולי עין הים. סבתא שלי נסעה לתחנה מרכזית בחיפה, לא יודעת לקרוא, שום דבר, רק ערבית. מישהו שאל אותה: גברת, מה את מחפשת? אמרה לו: עין הים. אמר לה: גברת, אני מעין הים, את מי את מחפשת? אמרה: את שעיה. קראו לי שעיה. אמר: אני אביא אותך לשעיה. ואני יושב בשיעור, ורואה מרחוק אישה עם שמלה פרחונית ומטפחת פרחונית על הראש, הולכת לכיוון השיעור לאט-לאט, ואני אומר לעצמי: נו, זה אליי. לפי הצבעוניות. ונורא התביישתי. כבר הייתי לגמרי מאוקלם בקיבוץ. והיא הגיעה ולקחה אותי באוטובוס לאמא שלי, שבדיוק הייתה על הגג, תלתה כביסה. לא יכולתי להגיד 'אמא', לא ישב לי בפה המילה הזאת. היא חיבקה אותי וזהו. ומאז, פעם בתקופה, הייתי נוסע מהקיבוץ לראות אותה. אבל כבר הפכתי לקיבוצניק, לא הרגשתי מזרחי, ואף פעם גם לא הרגשתי איזה דחייה או קיפוח. ואני בן אדם עם הרבה כבוד עצמי. בגשש לא הייתה לנו שום התייחסות לדבר הזה, עשינו את הדברים באופן טבעי לגמרי, כמו שהם בחיים. פולי עשה 'ישראל הראשונה' יוצא מהכלל".
כשאתה שומע כיום את החלוקה של אבישי בן חיים ל"ראשונה" ול"שנייה", זה מדבר אליך?
"יש מי שמנסה לטפח ולנפח ולפמפם את זה לצרכיו. אני לא חושב שזה קיים. תלוי איך הבן אדם מתייחס לעצמו. אם אתה מתייחס לעצמך שפוף וכל הזמן אומר: דפקו אותנו הפולנים האלה – עשה לי טובה. זה מין דבר כל כך ארכאי, יש היום כל כך הרבה מכולם בעמדות מפתח. ישראל השנייה! מי שרוצה, שיגיד".
מתלוננים שאין שופט מרוקאי בעליון.
"אני מאמין שלוקחים את מי שטוב, לא את מי שמזרחי או אשכנזי. אני התקבלתי נהדר בעליון!"
מתי?
"היה לי משפט כיו"ר אמ"י שהגיע לעליון".
וקיבלו אותך יפה?
"זרקו את התלונה מכל המדרגות. אני פשוט צדקתי".
בסוף הדרך הם כבר לא יכלו יותר. "נורא התעייפנו", שייקה אומר. "זה כל יום לנסוע להופעה משך 37 שנה. באנו לפשה ואמרנו לו: די, מספיק, אנחנו לא יכולים להמשיך. הוא הסכים חלקית, והגענו לזה שיהיו רק 15 הופעות בחודש, אבל הוא גנב כל הזמן לכיוון ה-23 הופעות ו'באמת, חבר'ה, משלמים טוב', ולא יכולנו להגיד לא, וזה נגרר. בסוף אמרנו: די, די, אנחנו פשוט מותשים".
וככל שכמות המופעים הלכה והצטמצמה, הביקושים רק עלו. זה כבר לא שינה. "היינו עייפים, וגם היה כבר נורא קשה לכתוב חומר", שייקה זוכר. "הכותבים שלנו נפטרו, והיה קשה מאוד למצוא מישהו שבאמת יגיע לרמה הזאת. אין היום מישהו כזה. עבדתי עם כותבים שאני לא רוצה להחליף או לחשוב על אחרים".
אין כותבים צעירים טובים?
"אני לא מכיר. נסים אלוני – אין היום מי שכותב ככה, עם איזה 'נסימיות'. הוא היה איש נדיר פשוט. המילים אצלו היו שונות. היינו באים לחזרה והוא היה אומר 'הבאתי דף אחד', ואנחנו עטים על הדף כמו משוגעים, רק להתחיל לקרוא. והוא אומר 'זה לא טוב, זה עוד לא טוב', ואיך שאנחנו מתחילים לקרוא, הוא היה מתחיל לצחוק".
אתה נתקל בכתיבה קומית טובה היום?
"דברים כמו שאנחנו אמרנו בגשש – אין דברים כאלה. קטורזה מאוד מצחיק אותי, והכי מצחיקה וטובה בעיניי זו עדי אשכנזי. את אדיר מילר ראיתי בטלוויזיה, אבל הוא בעיקר משתמש בקהל – זה לא חומר כתוב שמשהו נובע ממנו".
גברי: "אני מאוד אוהב לראות 'זהו זה'. ואסי כהן מצחיק אותי".
ייתכן פשוט שפורמט המערכון בן עשר הדקות מת?
"היום יש יותר גאגים", גברי מסכים, "אבל עשינו גם את 'חתונת הדמים', מערכון של 22 דקות, והקהל השתולל. זה יעבוד גם היום, אין לי ספק".
אנשים בני 16 יצחקו היום מדברים כאלה?
"אני לא יודע, אבל מקווה שכן. מערכון כמו 'כלא 6', אנשים צחקו מזה עד דמעות. אין לדעתי שום סיבה שלא יצחקו גם היום, אבל לא יודע, צריך לנסות".
לא שהם מתכוונים. הפירוק – אם לא היה סופי – הפך כזה בעקבות מותו של פולי, וגברי עדיין מאמין ש"הפירוק היה אחד הצעדים הטובים שעשינו, כי מתוכנית לתוכנית התחרינו עם עצמנו. החלטנו שבמקום שהקהל יגיד, 'זה לא מה שהיה פעם' – וזה במאה אחוז היה קורה – אנחנו נגיד די".
היה קשה להפסיק אחרי כל הזמן הזה?
"לא", שייקה אומר. "לקהל היה קשה. בסוף התוכנית האחרונה, כששרנו 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו, רק זיכרונות', היו צרחות באולם: 'לא!!!'. הופענו עם זה בקרנגי הול בניו־יורק, 3,000 איש צורחים".
בשלב ההוא עוד בכלל הייתם נפגשים על בסיס חברי?
"ודאי. היינו הולכים לאכול יחד אחרי הופעות, וכשהתפרקנו קבענו שנעשה פעם בשבוע ארוחה משותפת, כל פעם בבית של מישהו אחר, כי שלושתנו עסקנו אז בבישול. רק כדי שלא ניפרד. זה החזיק איזה זמן, ואז, אתה יודע, לכל אחד היו העניינים שלו".
שייקה לוי: "היינו בפגישה אצלי בבית, ואני רואה את פולי ואומר לו שהוא קצת צהוב, ואחרי יום–יומיים כבר אישפזו אותו. הוא היה בטוח שייצא מזה, אבל כשגברי ואני באנו בסוף לבקר אותו בבית החולים, הוא כבר בקושי ידע מי אנחנו"
ואז הלך פולי. בהפתעה כמעט גמורה. "היינו בפגישה אצלי בבית, פולי וגברי ישבו פה איפה שאנחנו יושבים, ואני רואה את פולי ואומר לו שהוא קצת צהוב", שייקה נזכר. "וגברי גם אומר: 'כן, פולי, גם אני שמתי לב'. ופולי אומר: כן, זה איזה משהו. הוא לא ידע שצהבת באה מהכבד, ואחרי יום־יומיים כבר אישפזו אותו. הוא היה בטוח שייצא מזה, אבל כשגברי ואני באנו בסוף לבקר אותו בבית החולים, הוא כבר בקושי ידע מי אנחנו".
גברי מתאר הלם מוחלט. פולי היה חברו הקרוב, "תמיד אמרתי שלי היה הכי הרבה זמן פולי – יותר מאשתו ומילדיו. הייתי איתו בלהקת הנח"ל, אחר כך בתרנגולים, אחר כך 37 שנה גשש".
ואז, בבת אחת, זה נגמר. אם היה לגשש סיכוי לקאמבק, גם האופציה הזאת ירדה מהשולחן לתמיד, ושייקה ממילא אומר ש"לעשות קאמבק אחרי 40 שנה זה מצחיק".
כיום שניהם עובדים על אש קטנה. גברי מופיע עם בניו, אורי ובעז, ב"אלה הם בניי", מופע של סיפורים משפחתיים ושירים, ומצטלם עכשיו לסדרת דרמה. שייקה עושה פרסומות ופוקד בקביעות שני פרלמנטים שכונתיים. "אנשים מבוגרים יותר עושים לי כבוד, לא אומרים גשש או משהו, פשוט מושיטים לי יד ואומרים 'תרשה לי'. זה לא איזה ילד שרוצה סלפי – יש גם כאלה, אבל זה לא בזכות הגשש, זה כי מזהים אותי מפרסומות".
חסר לך להופיע על במה?
"ממש לא. אני גם לא מחובר. לפעמים אני עולה ושר שירים ומספר על החיים שלי – שירי ארץ ישראל, שירים מפעם. אבל כשראיתי את הסדרה זה עשה לי געגוע עצום".
למה הגעגוע?
"לימים ההם. שנסענו, הופענו, דיברנו, קישקשנו. היום הימים עוברים ואתה בעצם קצת סופר אותם. הגיל עשה את שלו".
אתה עוד זוכר מערכונים של הגשש בעל פה? אם אני מעיר אותך באמצע הלילה, אתה מדקלם לי?
"אתה מעיר אותי באמצע הלילה, אני יורה בך. מהר מאוד שכחנו".
מה המערכון הכי טוב של הגשש?
גברי: "אני אוהב את 'כותב הבקשות' ואת 'שיח טבחים'"
שייקה: "'מגרש השדים' ו'חתונת הדמים'".
אם אני אומר לך, "עכשיו אתה צריך לשמוע מערכון אחד של הגשש" – זה מה שאתה שומע?
שייקה: "לא. אני לא שומע כלום".
קמו לכם יורשים? "ארץ נהדרת"?
"לא. הם עושים דברים אחרים והם טובים מאוד".
גברי: "אני חושב שמאוד קשה להצחיק. זו עבודה מאוד־מאוד קשה – ואומר לך את זה בן אדם שמבין. אנחנו עבדנו שנה על כל תוכנית, אצלם זה כל שבוע – ולכן לא תמיד זה מצחיק".
אולי "מה קשור" ירשו אתכם?
שייקה תוקע בי מבט מאיים: "עוף מפה!" וגברי שומר על דיפלומטיות: "אני מחבב אותם, אבל לא יכול להגיד לך שאנשים מצטטים מערכונים שלהם. בגשש זה היה כמו בית כנסת; ידעו בעל פה".
אתם מקבלים כיום הצעות לעשות דברים יחד?
"החלטנו שלא. ניסו להגיד, אולי יכניסו מישהו במקום פולי. אולי יצרפו בחורה. אמרנו לא, זה לא יהיה גשש".
ושייקה בכלל מעדיף להופיע כיום מול עצמו, בעיקר במיטה. "לפני שאני נרדם בלילה אני משחזר מילים של שירים, ושר לי בשקט, ככה לעצמי, כדי לא להפריע לאורנה לידי. 'אליפלט' וכאלה. אני שר יופי, אבל היא לא שומעת. בעיקר שירים ארוכים אם אפשר, לראות שאני זוכר את כל המילים. וככה זה מרדים אותי".
גברי שר עם הבנים – כל הבנים למשפחת בנאי – אבל לא מהסס לבחור ביניהם: "הכי אני אוהב את הלחנים של מאיר. הוא כתב את המוזיקה והלחנים הכי יפים במשפחה לטעמי. אבל אני גם אוהב מאוד את אהוד, אני אוהב את כולם. ל-90 אחוז מהם עשיתי בייביסיטר".
לעצמו הוא לא צריך לשיר לפני השינה. הוא ישן טוב וחולם את העבר. "אני חולם שאני במערכון. חולם על פולי. הוא חסר לי מאוד. הייתי בשמחה עושה הופעה אחת של הגשש בשבוע בשביל הכיף שלי והכיף של הקהל".
אבל הרכבת הזו, כאמור, לא יכולה לצאת יותר משום תחנה. למעשה, אפילו חלק מהמרואיינים בסדרה – יוסי בנאי, מוטי קירשנבאום ופולי עצמו – כבר אינם בסביבה. גברי מודע לבעיה: "תקשיב, אני עבדתי – ואין מאושר ממני שנפלה בחלקי הזכות לעבוד – עם סשה ארגוב ומשה וילנסקי ונעמי שמר ויאיר רוזנבלום ונסים אלוני וזיקו גרציאני ויוסי בנאי; היום כולם שמות של רחובות. זאת האמת. אנשים שהייתי אצלם בבית הם היום רחובות".
יהיה רחוב הגשש?
"יש כבר כיכר, נדמה לי. אבל הייתי שמח שתהיה שדרת הגשש. זה נשמע יפה".
פורסם לראשונה: 07:44, 31.03.23
