קולה של דנה גולדברג, יוצרת סרטים ומשוררת, הוא קול ייחודי בנוף הקולנוע הישראלי בכלל והישראלי-נשי בפרט. סרטה הראשון, "אליס" (2012), שרטט את דיוקנה של אחראית לילה בפנימייה לנערות במצוקה, תפקיד שזיכה את אילנית בן יעקב בפרס השחקנית המצטיינת בפסטיבל ירושלים של אותה שנה; סרטה השני, "מות המשוררת" מ-2017, שאותו היא ביימה יחד עם אפרת מישורי, הביא את סיפורה של אחות פלסטינית במוסד סיעודי שנעשית מעורבת בחייה ובמותה של אשת אקדמיה בעלת שם. שני הסרטים עסקו, כל אחד בדרכו, בחוויה מערערת וטשטוש גבולות תוך ניסיון ליצור קולנוע יש מאין, לפחות מבחינה תקציבית. היו אלה, אם אפשר לקרוא לזה כך, סרטי גרילה נשיים שדרכי הפקתן אתגרו את הקולנוע הישראלי לא פחות מאשר הנושאים הטעונים שבמרכזם.
live
"דבי הייתה פה" - טריילר
(צילום: באדיבות מונצ'ז פילמס)
עתה מגיע אל מסכי הסינמטקים סרטה החדש של גולדברג, "דבי הייתה פה", שציין את בכורתו בפסטיבל הסרטים בחיפה לפני למעלה משנה. גם הסרט הזה, כקודמיו, נעשה בתנאים מינימליסטיים, הופך את המגבלה ההפקתית להצהרה, ואת הצורה – לאמצעי של בחינה אתית של יחסי הדמויות שיש לה פן רפלקסיבי. כמו בשני סרטיה ההם, גם כאן הגיבורה חווה משבר נפשי, מה שמוביל לאשפוזה בגהה, שם מתרחשת מרבית עלילת הסרט, והשאלה עד כמה היא קורבן של ניצול מצד הדמויות הסובבות אותה, בראשן סטודנטית לקולנוע בשם מיכל (חווה לוי רוזלסקי), מניעה כאן את הדרמה.
הגיבורה הזו היא דבי שבכותרת, וה"הייתה פה" מייצר את נוכחותה כהיעדר מצד אחד אבל גם מספק הצהרה. היא הייתה פה, היו לה משמעות וערך בעולם שהיא כמו דורשת הכרה בהם. הסרט נפתח כאשר דבי (כרמית מסילתי) נמצאת על חוף פרישמן בתל אביב, אחרי שכמעט טבעה למוות. כיוון שהיא לבושה בבגדיה, אין מנוס מלהניח כי זה היה ניסיון התאבדות. בהמשך, אנו מתוודעים למיכל, סטודנטית לקולנוע המתמחה בווידיאו-תרפיה, שמגיעה יחד עם המרצה שלה, ריבה (איילת מרגלית), לבקר את דבי המאושפזת בגהה, ולא בפעם הראשונה. ריבה היא בת זוגה של דבי, מבוגרת ממנה בכעשור (דבי היא בת 51), והיא מאמינה שהטיפול הווידיאו-תרפי יסייע לדבי להתמודד עם המשבר שהיא חווה.
המשבר הזה קשור בדמות משמעותית מעברה של דבי שממנה היא לא הצליחה להתנתק. לא נחשוף כאן פרטים נוספים, משום שעלילת הסרט מתנהלת קצת כמו חקירה בלשית שמנהלת מיכל כדי להבין מה בדיוק הביא את דבי למעשה הקיצוני שביצעה. הנקודה המשמעותית היא שמיכל הופכת ממתעדת שאמורה לגרום לדבי להיפתח ולדבר, למתערבת ואפילו מחוללת של המציאות שאליה היא נחשפת. התיעוד הופך לחקירה. מיכל מראיינת נשים נוספות שהיו חלק מעולמה של דבי, אחת מהן היא גרופית צעירה (לני כהן) שנהגה לעקוב אחריה, והתיאור לגבי מה שקרה בינה ובין דבי לא לגמרי ברור. מה שמייחד את הסרט הוא העובדה שהוא נחווה דרך מצלמות שנוכחותן מודגשת: קודם כל, מצלמתה של מיכל, המתעדת, אך גם מצלמות גוף, סמארטפון ומצלמות רכב. כל אחת מהמצלמות האלה מייצרת את האפקט שלה, הן ברמת התיעוד שהיא מספקת והן ברמה האתית.
כך, למשל, בשלב כלשהו מיכל מתחילה לעקוב אחרי ריבה. היא עוקבת אחריה לפאב שבו היא יושבת וכן מציצה אל דירתה, ומתקשרת אליה בעודה מצלמת. האובססיה הופכת להיות אחד מנושאיו המרכזיים של הסרט, ויחסינו כצופים כלפי הדמויות, בעיקר מיכל, משתנה בהתאם לאופי ומקור הצילום – מה מיכל מצלמת בעצמה, כלומר מה מניע אותה, ומה מיכל ודמויות אחרות מצולמות בו (על ידי מצלמות אבטחה, רכב וכו'). אנו מתחילים לתהות לגבי מניעיה של מיכל, שבשלב כלשהו אפילו מנצלת את נוכחותה בסיפור של ילדה (הילה קפלן) באופן מניפולטיבי ולא לגמרי תמים. במקרים מסוימים, הצילום האובססיבי נראה לא במקומו: מיכל מצלמת תבשיל על הכיריים בביתה שעה שהיא משוחחת בטלפון עם דמות מעברה של דבי, ולא לגמרי ברור מדוע היא עושה זאת, למעט ההבנה שזהו חלק מהתפיסה האסתטית של הסרט שנוכחת גם כאשר אין לה נימוק של ממש. מצד שני, שוט של שיחת טלפון שמתרחשת תוך כדי צילום ממצלמת רכב במתקן לשטיפת מכוניות יוצר מעין עבודת וידיאו יפהפייה ומופשטת.
אחד מהישגיו של "דבי הייתה פה" הוא התחושה שהסרט הזה מתנהל באיזור שבין תיעוד ובדיון. השיחות והדינמיקה אל מול המצלמה הם לעיתים כל כך אותנטיים עד שנוצר הרושם כאילו לא מדובר בדמויות. נחוצה מידה לא מבוטלת של תעוזה כדי לצלם סרט שבמרכזו מתמודדת נפש והוא מתרחש ברובו בחדר קטן במוסד פסיכיאטרי, ולזכותה של גולדברג (שאכן מלמדת קולנוע במכינה קדם-אקדמית למתמודדי נפש צעירים) ייאמר שהוא נותר לכל אורכו הגון ואינו מלווה בתחושה של נצלנות והתענגות על היבטיו המסוימים של הסיפור הכרוכים בגילוי משמעותי שמגיע בסופו של הסרט, אך נרמז פה ושם במהלכו. "דבי הייתה פה" הוא סרט שמיועד לקהל מצומצם, כזה שנכון להעריך את הצורניות יוצאת הדופן שלו (בפסטיבל חיפה בו התמודד במסגרת התחרות הישראלית הסרט זכה בפרס עבור הישג אמנותי), ואת הקולנוע בכל מחיר והבלתי מתפשר של גולדברג.
*במידה ואתה או קרוביך חשים מצוקה נפשית ורצון אובדני ניתן לפנות לעמותת סה"ר www.sahar.org.il*
