דמויות של מחסלים, רוצחים שכירים ואנשים שנעים במסלול נקמה גודשות מזה עשרות שנים את סרטי האקשן. מרביתם מסתפקים בניסיון לענות על המשיכה של הקהל לריגוש החייתי שבאלימות, לעיתים תוך הפגנת מיומנות טכנית ואסתטית מרשימה. בקבוצה המצומצמת והמעניינת יותר של סרטים אלו יש גם ניסיון רציני לבחון את דרך המחשבה של הדמויות המסוגלות ליטול חיים של אדם ולנוע, ללא היסוס, לעבר המטרה הבאה. דמויות שמהדהדות דבר שנמצא בקרב רבים מהצופים, אבל באור אלומת מקרנת הקולנוע ניתן לבחון אלמנט אפל זה במידה מספקת של ריחוק.
"הרוצח" – טריילר
(נטפליקס)
הבמאי דייויד פינצ'ר מרותק לדמויות קרות ומחושבות עם מידה מוגבלת של אמפתיה (אם לא פסיכופתיה מוחלטת), ודרך פעולה מחושבת השואפת לכוח אבסולוטי (כמו מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית" ופרנק אנדרווד ב"בית הקלפים"). דמויות שהן תוצר של הקפיטליזם המאוחר ושל טכנולוגיות של תקשורת ומידע אשר מעוותות, מעמעמות ועשויות אף להכחיד את האנושי.
גישה זו ניכרת באופן מיוחד בעיסוק החוזר ונשנה של פינצ'ר ברוצחים סדרתיים. ב"שבעה חטאים" (1995) שני בלשים בעיר אפלה וגשומה מנסים לעצור רוצח סדרתי המשית עונשים ספקטקולריים על מי שלשיטתו חטאו בחטאים הקדומים של הנצרות. ב"זודיאק" (2007) בלשים מנסים לפענח את החידות של "רוצח הזודיאק" שהטיל את חיתתו על סן פרנסיסקו בשלהי שנות ה-60. בסדרת הטלוויזיה "מיינד האנטר" (שפינצ'ר הפיק וביים 7 מפרקיה) הגיבורים היו פרופילאים במחלקה הפסיכולוגית של ה-FBI המתחקים אחר כמה מהרוצחים הסדרתיים המפורסמים של ארצות הברית. כך גרסאות בדיוניות של רוצחים כמו צ'ארלס מנסון, ריצ'ארד ספק ודייויד ברקוביץ' זכו למונולוגים שבהם נתנו ביטוי להיגיון המעוות שהנחה אותם.
אין סיבה להיות מופתעים מכך שפינצ'ר בחר לביים את "הרוצח" (The Killer), שעלה בסופ"ש בפלטפורמת נטפליקס. עלילתו עוסקת ברוצח שכיר שנאלץ לצאת למסע נקם לאחר כישלון מקצועי. כצפוי פינצ'ר לא מסתפק בבידור ז'אנרי מלוטש אלא ממשיך במסע שלו לחקור את הצד האפל בנפש האנושית, ואולי גם בנפשו שלו.
לפני כמעט עשור פינצ'ר זנח את הקולנוע לטובת האכסניה של נטפליקס שבה הפיק עד היום שלוש סדרות וביים סרט בודד ("מאנק" מ-2020). הוא ממשיך לעבוד עם אנשי צוות מצוינים שחלקם ליווה אותו במעבר מהקולנוע למסך הביתי. כאן, מצטיינת במיוחד עבודתם של הצלם אריק מסרשמידט (שצילם את "מאנק"), העורך קירק באקסטר (העורך הקבוע של פינצ'ר מאז "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" ב-2008), והמוזיקאים המחוננים טרנט רזנור ואטיקוס רוס (קבועים מאז "הרשת החברתית" ב-2010). פינצ'ר משמר את הסגנון הקר והמדויק ואת התמות המעסיקות אותו מבלי להידרש להתפשרות והתמסחרות. לכן "הרוצח" אינו עוד סרט נטפליקס שישכח במהרה בתוך מצבורי התוכן האינסופיים, אלא עבודה הראויה לתשומת לב ולהערכה, במיוחד כשהיא תופסת את מקומה בקורפוס של פינצ'ר.
זהו עיבוד מאוד חופשי לחלק הראשון בסדרת הקומיקס הצרפתית המשובחת Le Tueur (1998-2007) שנכתבה ע"י אלכסיס "מאץ'" נולן (ואויירה ע"י לוק ז'קאמון). המהלך הפותח את הסרט קרוב למדי למקור, אך כמעט כל מה שבא לאחר מכן – הדמויות, ההתרחשויות והמקומות שבהם הדברים מתרחשים - הוא שונה. העיבוד מתמקד בגרעין של הדבר: דמות לקונית של רוצח שכיר, זאב בודד שמוצא עצמו בסיטואציה שבה הוא נרדף, בעוד הקוראים/צופים נחשפים למונולוג פנימי החושף את תפיסת עולמו. העלילה והמונולוג הפנימי בסרט של פינצ'ר נכתבו ע"י אנדרו קווין ווקר בשיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי (לאחר "שבעה חטאים").
הרוצח השכיר נטול השם, בגילומו של מייקל פסבנדר, זוכה למונולוג המעצב דמות "פינצ'רית" מובהקת, השונה במידה מובחנת מזו של הקומיקס. הניסיון של פסבנדר בגילום דמויות קרות ומורכבות (ב"בושה", "פרומתאוס" ו"סטיב ג'ובס") ניכר בעיצוב הדמות שרוב המילים שלה מועברות כמונולוג פנימי. מאז 2017 פסבנדר שיחק רק בתפקיד קולנועי אחד (מגנטו ב"אקס-מן: הפניקס האפלה" מ-2019) וגם אז רק כי היה מחייב חוזית. הוא העדיף להתמקד בסדרת הטלוויזיה התיעודית שלו Michael Fassbender: Road to Le Mans שעסקה בניסיונו להפוך לנהג מרוצים מקצועי. ללא ספק זהו הבמאי והסרט הנכונים המצדיקים את חזרתו של השחקן לאחר היעדרות כה ממושכת.
את הגיבור נטול השם אנו פוגשים בתחילת הסרט בפריז, כשהוא ממוקם בעמדת תצפית בחלל WeWork ריק. הוא משקיף על פנטהאוז מפואר. שם אמור להתגורר האיש המהווה יעד לחיסול, אך לצופים לא ניתן המידע (שספק אם יש אותו לגיבור), מיהו הקורבן המיועד ומה היא הסיבה שבגללה רוצים לחסלו. ב"מועדון קרב" (1999) הגיבור נטול השם חי בתוך דירה שעוצבה כקטלוג של איקאה, לפני שפגש את טיילר דרדן, האלטר אגו הטרוריסטי שהשמיד דירה זו. חלל ה- WeWork, המהווה חלק מסטנדרטיזציה אנונימית של מרחבי עבודה, מגדיר גיבור שהיסודות החמקמקים של המציאות שלו עומדים להתערער.
איננו לומדים מהו השם האמיתי של הגיבור, אבל במהלך הסרט הוא ישתמש במגוון שמות בשלל הדרכונים הנמצאים ברשותו. השמות הם של דמויות מסיטקומים משנות ה-70 וה-80 (כמו "לו גרנט" ו"סם מאלון"), אך הצגת התעודה עם השם אף פעם לא מובילה לסימן של זיהוי או תהייה מצד הפקידים והפקידות, בבנק, במכון הכושר או בשדה התעופה, שאיתם הגיבור בא במגע. זו דוגמא לטון של הומור אבסורדי, קר וחד כסכין הגילוח, המלווה את הסרט (הד להשפעה של קובריק על פינצ'ר).
יש קשר מתמיד בין אופן העיצוב של הדמות בעלת הזהות החלולה ובין המרחבים נטולי הזהות שבהן היא נעה. לא מעט אזכורים והתחככויות בהיבטים של העולם הממוסחר והאנונימי העכשווי – משלוחים מאמזון, המבורגר ממקדונלד'ס, קפה סטארבקס, או חידות "וורדל". העולם שבו אנו כלואים מבלי לדעת, ושבו גיבור הסרט נע באופן מדויק ואנונימי. גם אם זה לא נראה כך במבט ראשון, ל"הרוצח" יש קשר עמוק לתמות שבהן פינצ'ר עסק ב"מועדון קרב".
הגיבור ממוקם כבר מספר ימים בנקודת התצפית לעבר הפנטהאוז, אך הקורבן מבושש. במקום אקשן מסחרר מהדקה הראשונה, כזה התואם את הריגוש הז'אנרי המצופה, אנחנו מקבלים ריק. כדי להעביר את הזמן הגיבור מתצפת על דמויות אנונימיות ברחוב. יורד לרחוב בבגדיו חסרי הייחוד ("ביגוד סתמי של תייר גרמני" שאיתו אף צרפתי מקומי לא יבוא ביוזמתו במגע), ועושה תרגילי יוגה מול עמדת התצפית. במקביל אנו נחשפים למונולוג מתמשך שלו, הכולל התייחסויות לתפיסותיו לגבי האדם וערך חייו, יחסי הכוח בחברה, ומה שנדרש ממנו בעודו מתמודד עם הלימבו המתיש שבו הוא נמצא.
במונולוג של הגיבור יחזרו משפטים שמהווים עבורו מנטרות: "צפה ואל תאלתר", "כל אמפתיה אסורה" וכו'. יש לו חוקים מאוד נוקשים המאפשרים לו לבצע את עבודתו במיומנות חסרת רגש. אבל בעודו משנן משפטים אלו הוא מאבד ריכוז ומפקשש את החיסול הראשון. גם בהמשך, כשהוא פועל ביעילות רבה כדי להתמודד עם הנסיבות הנובעות מכישלונו המקצועי, המנטרות ימשיכו להנחות אותו. בעודו חוזר ומשנן אותן הצופים נדרשים לתשומת לב לפער האירוני בין קוד הפעולה והאופן בו הוא חורג ממנו פעם אחר פעם. מי שמוצג בהתחלה כזאב בודד, מקצוען מושלם ונטול רגש, לא יכול לחמוק מאנושיותו. זה לא הופך אותו לדמות פגיעה, לא שקולה ולא מיומנת, אבל בהחלט יש כאן ניואנסים שמהווים את סיפורה של דמות מתפתחת.
עם התפתחות המשבר שאליו נקלע הגיבור, הוא והדמויות המועטות בחייו יהפכו ליעד למתקפה, והוא ייאלץ לטפל במשבר המתפתח. מי שמצפה לשלל סצנות אלימות וירטואוזיות עשוי להיות מתוסכל מהסרט. מלבד מספר פעולות חיסול יש בסרט רק סצנה בודדת של מאבק פיזי אלים, אבל היא ארוכה וברוטלית ומבוצעת במיומנות ראויה לציון. את פינצ'ר לא מעניינת כוריאוגרפיה ווירטואוזית של אלימות נוסח סרטי ג'ון וויק. הוא קרוב הרבה יותר למינימליזם המדויק של "הסמוראי" (1967) של ז'אן-פייר מלוויל. עיון בתודעה של רוצח שכיר, יציר מושלם של הזמן והמקום בו הוא פועל, שנע בעל כורחו לעבר מידה של הכרה באנושיותו.
