כשהבמאי הניו-יורקי מרטין סקורסזה ("נהג מונית", "השור הזועם") היה ילד הוא סבל מאסטמה חריפה. "שמו אותי בתוך חדר מבודד עם מעין מכשיר אדים, ואף אחד לא יכול היה לשחק איתי, שהרי לא יכולתי לרוץ ולעשות ספורט עם שאר החברים", שחזר סקורסזה כשנפגשנו לפני עשור בפסטיבל מרקש. "באותן שנים, כשהייתי חולני, שכבתי במיטה, קראתי או ראיתי טלוויזיה. הוקסמתי מסרטים בריטיים כמו 'הגנב מבגדד'. המפיצים האמריקנים פשוט לא מכרו אז את הסרטים שלהם לטלוויזיה. הוריי גם לקחו אותי לקולנוע. כבר אז רציתי לעשות סרטים כדי להביע את עצמי. לא יכולתי להרשות לעצמי אפילו מצלמת 8 מ"מ, אז נאלצתי לצייר את הסרטים שהתרוצצו אצלי בראש ולהראות לחברים".
תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר
(קרדיט: Madman Films)
אחדים מהסרטים שריתקו וכישפו את סקורסזה וגרמו לו להתאהב בקולנוע, ביימו הצמד הבריטי מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר. הבמאים-תסריטאים-מפיקים חתומים על 19 סרטים משותפים, וביניהם יצירות מופת מסוגננות ועשירות ויזואלית כמו "נעליים אדומות", "נרקיס שחור", "עניין של חיים ומוות", "חייו ומותו של קולנל בלימפ" ו"סיפורי הופמן", שנוצרו בשנות ה-40 וראשית שנות ה-50. "הסרטים שלהם הפנטו אותי", סיפר סקורסזה. "הם היו גדולים, פיוטיים, חכמים, הרפתקנים, חזקים, מרותקים ליופי, רומנטיים בצורה עמוקה וחסרי פשרות לחלוטין. הסרטים האלה השפיעו עליי מאוד – הצבעים, התאורה, התנועה, הקשר בין מוזיקה לקולנוע. הם חלק מתת-ההכרה של הסרטים שלי".
פאואל נולד בקנט, עבד כבנקאי, אבל מהר מאוד הבין שהמקצוע הזה לא בשבילו ועשה הסבה לקולנוע. בראשית דרכו עבד עם אלפרד היצ'קוק, ואז פנה לבימוי. פרסבורגר היה יהודי-הונגרי שעבד כעיתונאי ובהמשך כתסריטאי בברלין. הוא היגר לאנגליה בעקבות התעצמות המפלגה הנאצית והרדיפות אחרי היהודים. השניים נפגשו עת פאואל שקד על בימוי "המרגל בשחור", ופרסבורגר הוזעק לשפצר את התסריט. "הקשבתי מרותק לקוסם ההונגרי הקטן הזה", כתב פאואל באוטוביוגרפיה שלו "חיים בסרטים", "אמריק העמיד את העלילה על ראשה ותכנן מחדש את כל הסרט".
אחרי שני סרטים נוספים עם קרדיטים נפרדים, השנים כוננו ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, את חברת ההפקות המשותפת ARCHERS FILM (סרטי הקשתים), שבמסגרתה יצרו יחד את הסרטים שמנינו ועוד רבים אחרים. במהלך שנות ה-50 הם התקשו לשחזר את ההצלחות שלהם, הסתכסכו ודרכיהם התפצלו.
סקורסזה לא רק הושפע ושאב השראה מסרטי הצמד – הוא עשה הכול כדי לשלוף מתהומות השכחה את שני הבמאים שהתקשו למצוא עבודה והצליח להחזיר אותם לתודעה. הוא דאג לשפץ את עותקי הסרטים שלהם ולערוך להם רטרוספקטיבות, ובזכותו גילו אותם דורות חדשים.
בפסטיבל ברלין האחרון, סקורסזה קיבל את "דוב הזהב" למפעל חיים. במסגרת ביקורו הוא חשף בבכורה את "תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר" – סרט תיעודי שאותו הוא הפיק. סקורסזה אף מקריין אותו ומדגים איך הסטייל של הצמד השפיע על סצנות בסרטים שלו, למשל ב"השור הזועם" וב"עידן התמימות". "תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר" המרתק והמעשיר, שאותו ביים דייוויד הינטון, מגיע עכשיו לפסטיבל הקולנוע ירושלים ה-41 שייפתח בחמישי הקרוב.
אחת המפיקות של הסרט היא תלמה סקונמייקר בת ה-84, אלמנתו של פאואל והעורכת הקבועה ועטורת האוסקרים של סקורסזה. בפגישתנו במלון ברלינאי מעוצב ואופנתי, סקונמייקר שיחזרה איך נוצר שיתוף הפעולה שלה עם סקורסזה (לו היא קוראת "מרטי") ואיך הכירה את פאואל, לו נישאה ב-1984 ועמו חיה עד מותו ממחלת הסרטן ב-1990.
סקונמייקר נולדה באלג'יריה למשפחה אמריקנית שנדדה בעולם בעקבות עבודת האב בתאגיד "סטנדרט אויל". במהלך מלחמת העולם השנייה המשפחה עקרה לאי הקאריבי ארובה. ב-1955 המשפחה שבה לארצות הברית וסקונמייקר חשבה לפתח קריירה בתחום הדיפלומטיה. היא למדה מדעי המדינה ורוסית באוניברסיטת קורנל. מאחר שהתנגדה למלחמה בווייטנאם ולמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה ותמכה בתנועות שוויון זכויות האזרח בארצות הברית, לא עלה בידה של סקונמייקר להתקבל למחלקת המדינה האמריקנית, בגלל "דעות פוליטיות יותר מדי ליברליות". ואז, מודעה שהתפרסמה בניו-יורק טיימס צדה את עיניה – הצעה למשרת עוזרת לעורך סרטים. סקונמייקר התקבלה ומהר מאוד גילתה שמדובר בעבודה מפוקפקת. "העורך אמר שהוא מוכן לאמן אותי, אבל כשראיתי מה הוא עושה - זה היה מזעזע. היה לי את התפקיד הנורא להרוס סרטים של פליני! העורך הזה היה מוציא רנדומלית קטעים מסרטים של במאים אירופאים כמו טריפו וגודאר כדי לקצר ולהתאים אותם לאורך הנהוג בטלוויזיה האמריקנית. כשאמרתי לו שאני חושבת שזה נורא, הוא השיב: 'אף אחד לא צופה בהם'".
בשלהי שנות ה-60 סקונמייקר לקחה קורס קולנוע באוניברסיטת ניו-יורק ושם הכירה קולנוען צעיר בשם מרטין סקורסזה, שהתקשה בעריכת סרטו הקצר. אחד המרצים שאל את סקונמייקר אם תוכל לעזור לסקורסזה. סקונמייקר נעתרה וככה החלה ההיכרות. היא אמנם לא חתומה על הסרטים הגדולים שסקורסזה יצר בשנות ה-70, אבל מאז "השור הזועם" (1980), השניים צמודים ובלתי נפרדים. ״מעולם לא התכוונתי להיות עורכת. זה קרה בטעות. באותן שנים לא היו הרבה עורכות בתעשייה. רק מעטות. מרטי לימד אותי את כל מה שאני יודעת. הוא הרגיש כבר בשלב מוקדם שהוא יכול לסמוך עליי ושאעשה את מה שנכון עבור הסרטים שלו - כי הוא כבר נכווה בעבר בהוליווד עם עורכים שלא זרמו על סגנון היצירה החדשני שלו. זה מקסים לעבוד איתו כי הוא תמיד משתנה ואף פעם לא חוזר על עצמו. כל סרט הוא אתגר חדש. הוא גם איש נדיב שעוזר ליוצרים צעירים.
"לעתים קרובות מערכות יחסים בין במאי לעורך שלו עלולות להיות קצת לוחמניות, וזה מזעזע לסרט - אבל זה לא המצב שלנו. הטעם שלנו דומה ויש לנו מערכת יחסים נדירה בין במאי לעורכת, שבה אנחנו לא מתווכחים הרבה. לפעמים יש אי-הסכמות, אבל אנחנו לא רבים. אם יש לנו מחלוקת - מה שנדיר שקורה - ואנחנו זקוקים לכך שחברינו יגידו לנו מה הכיוון הנכון, אז אנחנו פשוט עושים הקרנה והחברים מציעים אלטרנטיבה. שיתוף פעולה ביני לבין מרטי מצוין. אני לא יכולה להסביר את הגאונות שלו. הוא עושה ניסים".
מה הוא למד ממך?
"סקורסזה אמר שיש לי יכולת לפעמים לראות בשחקן דברים שהוא לא רואה. אני לא פמיניסטית גדולה, אבל אני כן חושבת שיש נקודות מסוימות שבהן אישה יכולה לראות דברים קצת אחרת".
למה הסרטים האחרונים של סקורסזה – "האירי" ו"רוצחי פרח הירח" - כל כך ארוכים?
"אני לא יכולה לספור כמה אנשים אמרו לי שהם לא מרגישים שהסרטים ארוכים מדי. מה שמניע אותנו זה אופיו של הסיפור, אתה מבין? זה מה שקובע את האורך. עובדה, הסרטים האלה תופסים את הצופים. אני לא חושבת שהסרט הבא יהיה כזה ארוך".
סקונמייקר הייתה מועמדת תשע פעמים לפרס האוסקר (כולל בטקס האחרון על "רוצחי פרח הירח"), וזכתה בשלושה פסלונים: על "השור הזועם", "הטייס" ו"השתולים". "זה אף פעם לא נמאס להיות מועמדת לאוסקר, אבל מה שקורה הוא שמרטי ואני כבר לא זוכים יותר, הרבה בגלל שהסרטים שלנו מיוחדים מדי ומקדימים מדי את זמנם. אז אנחנו כבר רגילים לשבת בטקס ולראות איך עשר מועמדויות חומקות לנו בין האצבעות. אבל יש לי מזל גדול - לי יש כבר שלושה ניצחונות בעוד שמרטי זכה רק פעם אחת – על 'השתולים', וזה לא צודק".
בזכות סקורסזה, סקונמייקר הכירה את אהבת חייה: מייקל פאואל. "מרטי נהג ללמד אותי על הסרטים של מייקל. הוא היה שולח אותי הביתה עם הסרטים שלו לצפות בהם, ולמדתי לאהוב אותם מאוד. האמת שאף אחד כבר לא ידע מי הם פאואל ופרסבורגר באנגליה. כשמרטי קיבל פרס בפסטיבל הסרטים של אדינבורו, מנהלי הפסטיבל שאלו אותו: 'מי אתה רוצה שייתן לך את הפרס?' ומרטי ענה: 'מייקל פאואל', אז הם תהו: 'מי זה?'. לא היה להם מושג! זה עד כמה שכחו אותו ואת אמריק.
"מרטי היה נחוש להעלות אותם מהאוב. הוא חזר ללונדון ונפגש עם מישהו שעשה יח"צ לסטנלי קובריק - וקובריק חיבר ביניהם. מרטי ומייקל החלו להיות בקשר ונוצרה ביניהם חברות חזקה ואמיצה. מרטי הציל את מייקל ואמריק מתהום הנשייה, ואילו מייקל מאד תמך במרטי ועודד אותו ברגעים קשים, כמו ב'מלך הקומדיה'. אחרי שמייקל פגש את מרטי הוא אמר לו: 'אני רוצה לצפות באחד הסרטים שלך'. הוא הראה לו את 'רחובות זועמים' - ומייקל חשב שזו יצירת מופת. היינו לפעמים מתהלכים ברחובות ניו
יורק ומייקל היה אומר: 'למה לא מקרינים את 'רחובות זועמים' בכל יום בשנה איפשהו בעיר הזו?'", צוחקת סקונמייקר, "הוא אפילו רצה לראות היכן הם יצרו את הסרט, אז דה נירו ומרטי היו מסיעים אותו לכל מיני מקומות, כולל חדר הכושר שבו דה נירו התאמן לקראת התפקיד".
ב-1978, המוזיאון לאמנות מודרנית אצר את הרטרוספקטיבה הגדולה הראשונה בארצות הברית של פאואל ופרסבורגר, ול"מרטי היה תפקיד חשוב בארגון שלה - ואז הוא שלח אותי לצפות ב'חייו ומותו של קולונל בלימפ' מ-1943. בהקרנה, מייקל עמד מאחור, בשקט - והבנתי שאחד הדברים שמייקל התמודד איתם באותה תקופה שבה הוא צילם את הסרט הזה, זה שהוא היה מאוהב עד כלות בדבורה קר, כוכבת הסרט. אז לצפות בה ב'קולונל בלימפ' השפיע עליו. ואז מרטי הזמין את מייקל לארוחת ערב בדירה שלו, בזמן שערכנו את 'השור הזועם' באחד מחדרי השינה. באותה ארוחה, מייקל ממש הרשים אותי. הוא היה אדם באמת מדהים. משהו קרן ממנו, אפילו שהוא בקושי דיבר. אבל כשמייקל כן דיבר הוא אמר דברי טעם".
מהר מאוד ניצתה האהבה. "מייקל הגיע לעבוד עם פרנסיס פורד קופולה בלוס-אנג'לס, וגם אנחנו גם היינו בעיר, בגלל טקס האוסקר, וכך התחלתי לאכול יחד עם מייקל ארוחות צהריים וערב. ואז היחסים בינינו התפתחו, להפתעת כולם. על אף שפער הגילאים בינינו היה די גדול (34 שנים), לא הייתה לזה שום משמעות. חלקנו את עשר השנים המאושרות בחיי. מייקל היה אדם כל כך מיוחד ואחרי שהוא מת לא פגשתי אדם כמוהו. כשאיבדתי אותו, לא כל כך רציתי לחיות, אבל הייתי חייבת לעזור למרטי לסיים את 'החבר'ה הטובים' וזה מה שהציל אותי".
סקונמייקר שותפה למאמציו של סקורסזה לשמר את סרטי ומורשת פאואל ופרסבורגר, וכך דורות חדשים נחשפים לגאוניות שלהם. "הסרטים שלהם חיים ובועטים, נראה שהם מושכים דווקא קהל צעיר - וזה נפלא בעיניי. בסרטים שלהם לא היו נבלים אמיתיים וגיבורים אמיתיים. הם היו יותר על אנשים. יותר כמונו. ומרטי אהב את זה מאוד, כבר כילד. אני חושבת שמרטי נולד להיות במאי קולנוע. הוא יצא כך מהרחם. וכך הוא נמשך מיידית לסרטים האלה. בכל פעם שהוא ראה בילדותו את הלוגו של 'הקשתות', חברת ההפקה של מייקל ואמריק, המציג חץ שפוגע בלוח מטרה בה כבר תקועים חיצים אחדים, הוא ידע שזה הולך להיות משהו יוצא דופן".
החץ של הצמד פגע לא רק בסקורסזה. במאים רבים שואבים מהם השראה, כולל קופולה, ג'ורג' לוקאס ובריאן דה פלמה. הסרט הכי עתיר-השפעה והכי מוכר של הצמד הוא "נעליים אדומות" המרהיב, הפולחני והמופתי מ-1948, שזכה בשני אוסקרים. עלילת הסרט עוסקת בוויקי (בגילומה של מוירה שירר) ומלחין בשם ג'וליאן, המצטרפים ללהקת מחול מוערכת וידועה. ויקי עומדת לככב בבלט המסתמך על האגדה של הנס כריסטיאן אנדרסון על רקדנית שקיבלה נעלי בלט מכושפות. תוך כדי העבודה ויקי וג'וליאן מתאהבים, אבל מנהיג הלהקה דורש ממנה לבחור בין המחול לבין האהבה, בין האמנות לבין החיים.
בלרינות רבות חבות ל"נעליים אדומות" את הקריירה, ולא מעט מחוות נעשו לו, מקייט בוש באלבומה "נעלים אדומות" ועד המחזמר והסרט "שורת המקהלה". "'נעליים אדומות' העניק השראה ליוצרים כמו הסופר ניקולאס פילג'י, שהיה מומחה למאפיה וכתב יחד עם מרטי את 'החבר'ה הטובים'", מספרת סקונמייקר. "בתקופה שבה ניקולס צפה ב'נעלים אדומות' הוא עוד גר בברוקלין עם המשפחה שלו ולא כתב מספיק, אבל אחרי שהוא צפה בסרט הוא אמר שהוא הולך על היצירה. ממש כמו הבלרינה הוא הולך לקפוץ למים ולהתמסר לאמנות. יש כל כך הרבה ציירים, מוזיקאים ובמאים שסיפרו לי של'נעליים אדומות' היה את אותו אפקט עליהם. וזה מה שמייקל ואמריק רצו. לכן הם יצרו אותו".
"תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר", 20.7, סינמטק ירושלים 4 (בשעה 14:00) ו-24.7, סינמטק ירושלים 2 (בשעה 16:15)
