"אני טיפוס מאוד לא נוסטלגי. אני לא חושב שפעם היה יותר טוב מהיום ולא מסתכל אחורה בגעגוע לכלום - חוץ מלארי ולהורים שלי. אבל החזרה הזאת לדמויות שכתבתי היא תרגיל מעניין מבחינתי, כי כשאני משחרר סרט הוא כבר לא שלי יותר. אני לא משמר אותו בזיכרון, אלא עובר מיד לסרט הבא. תקשיב, אני שונא לקום בארבע בבוקר לסט, ולכן אני צריך להיות מאוד מונוגמי לסיפור של הסרט שאני מביים כרגע, להיות לגמרי בתוכו. אבל בגלל שהכרחת אותי לחזור לדמויות האלה אחרי כל כך הרבה שנים, גיליתי משהו מרתק. מתברר שלכל הדמויות שלי יש שלושה דברים משותפים: כולן מרדניות, כולן פועלות במסגרת של חברה ותמיד הטון של ההתרחשות סביבן הוא טרגי־קומי. אני השתניתי עם הזמן, הדרך שאני מסתכל על הדמויות האלה השתנתה, אבל שלושת היסודות נותרו כשהיו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כך פותח אבי נשר את השיחה בינינו, לרגל יום הולדתו ה־70, שחל לאחרונה. אלא שבניגוד למה שיכול להשתמע מדבריו, נשר דווקא זוכר לעומק את כל הדמויות שלו ומבין אותן היטב, ודרכן גם את עצמו. לכבוד רטרוספקטיבה של סרטיו בסינמטק תל־אביב, חזרתי איתו לשבע דמויות מיתולוגיות מתוך סרטיו:
דטנר הוא הדמות הכי בסיסית והכי רמת־גנית שלי ‑ כלומר, הכי אני. לא נאמר אמנם בסרט שהיא רמת־גנית, אבל זה פשוט מה שהיא, כל־ישראלית. אגב, השחקן נתן דטנר שהוא אוהד הפועל רמת־גן, טוען שהשם נלקח ממנו, ומי יודע, אולי זה נכון. בכל מקרה, מה שהכי בולט בה, זה הצורך לעשות את הדבר הנכון, לא חשוב המחיר ובלי לפחד ממה יגידו. אני זוכר למשל לקראת סוף השירות שלי, כשכבר תיכננתי לחזור ללימודי הקולנוע בקולומביה - ביימתי סרט דוקומנטרי לערוץ 1 בשם 'הרופא ה־40'. אחרי שלושה ימי צילום הבנתי שמדובר בשקר, איזו תעמולה שמשרד הקליטה היה מעורב בה. למרות שהמפיק אמר לי, "אם תתפטר, תישרף בתעשייה" - משפט שחוזר על עצמו ב'להקה', התפטרתי.
כל התהליך של עשיית 'הלהקה' היה הדרגתי. תיכננתי בכלל להיות סופר, לא במאי. התחלתי לכתוב סיפור התבגרות - שני עירוניים שמגיעים ליחידה מובחרת, שמורכבת רובה מקיבוצניקים ומוצאים עצמם לבד בין הוותיקים. ואז יש גיבוש, קשה לכולם, אנשים עושים בריתות ויש התקרבות הדרגתית. זה התבסס מן הסתם על התקופה הקצרה־יחסית שלי בסיירת מטכ"ל, בתחילת השירות, אבל התוצאה לא הייתה הכי מעניינת. עוד ספר על טירונות. ואז, כשהמשכתי לכתוב, הרקע השתנה ללהקה צבאית כי התמקדתי בדינמיקה הזאת של המרד והקבוצה. זה מה שעניין אותי, לא היחידה, ומכיוון שאני לא בוגר להקות צבאיות, התסריט מסופר מנקודת המבט של הדמות שהיא אני - הרמת־גנית, החדשה ביחידה, דטנר.
כשחזרנו, אני והמפיקה שרון הראל, ארצה לליהוקים, פגשתי את גידי שגם היה בלהקה צבאית וגם היה הרבה יותר קולי ממני. כמו שקורה לי כמעט תמיד אחרי מפגש עם שחקנים שקרובים הרבה יותר לדמות ממני, הבנתי שאני צריך לשכתב את התסריט. זה היה שיתוף פעולה. הדמות הדטנרית הרבה יותר קרובה לגידי, לניואנסים שלו. יש בו משהו הרבה יותר קיצוני ממני, משהו שקורא תמיד תיגר על סמכות, אז בחזרות נתתי לגידי לאמץ את דטנר. כל המוחצנות, כל הנהגת המרד - זה שלו. זה פחות אני, אני לא מנהיג את המרד, אני מורד בדרכי.
כתבתי את הסרט עם שתי שותפות, שרה עזר ורובי פורת־שובל, כי בסוף, למרות שגם ניקול מורדת - מעולם לא הייתי נערה בת 17 בעיירת פיתוח ואני לא יכול לכתוב לבד ממש טוב דמות כמוה. וכאן מגיעה גם התרומה העצומה של נטע גרטי, שהתגלתה בחזרות. נטע היא בן אדם אמיץ מאוד, חסר גבולות, והיו סצנות שהתבססו על מה שהיא הביאה לדמות: למשל הסצנה שבה היא באה אל המורה שלה (נתי רביץ) ומתוודית על האהבה אליו, הרגע המצמרר שהיא קוראת מולו את מכתב האהבה שלה, הפואמה שלה, ובכן, נטע כתבה אותה. היא הביאה רגעים מחייה שלה, כי היא הבינה את הדמות הרבה יותר טוב ממני. הרבה פעמים בחזרות אני עושה טריק של להתחיל סצנה עשר דקות לפני שהיא כתובה בתסריט, או להמשיך אותה עשר דקות אחרי, ומחפש איזה דברים מעניינים יש בדמויות שלא ידעתי עליהן. גם סצנת הריקוד בינה לשרה (לירז צ'רכי), שמסתיימת בנשיקה קטנה, הגיעה מנטע ונוספה בחזרות. אולי בגלל זה ביום הראשון לצילומים שלה, נטע קפאה ממש, נכנסה לפאניקה. ביטלתי את כל הסצנות שלה באותו יום ואמרתי לה בערב, אין לך מה לחשוב יותר מדי, ניקול זו את. ומהרגע הזה, הכל תיקתק.
8 צפייה בגלריה
''מעולם לא הייתי נערה בת 17 בעיירת פיתוח''. ניקול, 'סוף העולם שמאלה' (נטע גרטי)
(צילום: יח"צ)
במובנים רבים, שרה היא הרבה יותר אני מדטנר או ניקול: בת מהגרים, שיש בה משהו יותר שקט וביישני, אבל גם מורדת בדרכה. זה הדי־אן־איי שלי. גם אני הייתי כזה בצעירותי, מופנם, קורא ספרים, אאוטסיידר לא מפה ולא משם, אם כי בלוקיישן אחר לחלוטין. גדלתי ברמת־גן ואחר כך בניו־יורק ולא הרגשתי לגמרי שייך בשום מקום. שרה עוברת תהליך קצת אחר, כבחורה אידיאליסטית שמבינה בהדרגה את בוגדנותו של העולם. את ההתפרקות מערכים של האנשים שהאמינה בהם ומגלה שבסוף, הדבר היחיד שאפשר להאמין בו ולסמוך עליו הוא החברות. ואם אני עושה פסיכולוגיה עצמית, זה התהליך שעברנו אני והדור שלי, בוגרי מלחמת יום כיפור, שבה איבדתי כמה חברי ילדות. וגם אז, כמו היום, המנהיגים מסרבים לקחת אחריות והדבר היחיד שנשאר זה הישראליות והחברות.
8 צפייה בגלריה
''מבינה בהדרגה את בוגדנותו של העולם''. שרה, 'סוף העולם שמאלה' (לירז צ'רכי)
(צילום: יח"צ)
דמות קצת שונה מכל מה שיצרתי לפניו. אני אמנם בן לניצולי שואה, אבל גם בן לדור שלא רצה לדעת מה קרה וחטא כלפי הוריו עד גיל מאוד מבוגר. עד אז פחדתי לנסות ולגעת בשואה ולמרות שאהבתי מאוד את הספר של אמיר גוטפרוינד, 'שואה שלנו', ידעתי שאני לא רוצה להפוך אותו לסרט. אני לא מעבד ספרים. ואז משה אדרי הפגיש בינינו והלכנו על רעיון אחר: עבדנו על חומרים ודמויות במקביל. לו יצא ספר ‑ 'בשבילה גיבורים עפים' ולי התסריט ל'פעם הייתי', שמתמקד רק בחלק קטן מהסיפור של הגיבור ויחסיו עם השדכן המסתורי יענקל'ה ברייד, ניצול שואה מחיפה, שבספר מוקדשים לו עמודים ספורים.
יש משהו אגדתי בברייד. משהו שלקוח קצת מהקולנוע הגרמני האקספרסיוניסטי ועשינו את זה מאוד במודע. קצת כמו הגולם מפראג. אדיר מצידו הביא לדמות הקסומה הזאת ממד נוסף משלו, מאוד יהודי ויידישאי. בחזרות הוא גם ביקש שהיא תהיה נטולת הומור. הפוך מהפרסונה הסטנדאפיסטית שלו. אבל אחרי שהורדתי את כל הרגעים הקומיים שלו מהתסריט, קרה משהו מעניין: ההומור צץ מחדש מתוך הדמות של ברייד. התפתח אצלו מין הומור כזה מזרח־אירופי, גלותי, בסגנון שלום עליכם.
אנשים נורא התפלאו שליהקתי לדמות של ברייד את מילר מ'רמזור', הצבר מגבעתיים, אבל הוא פשוט שחקן טוטאלי. גם בסרט הבא שלי, 'גן קופים', שעומד לצאת בקרוב, יש סצנה שבה הוא התפרק והתחיל לפרוץ בבכי, מול 40 אנשי צוות עם פה פעור. ממש לייבב כמו תינוק. כי זה לגמרי שלו ולגמרי אישי, למרות שזו דמות שאני כתבתי.
ידעתי גם, עוד מ'הסודות', שבתוך אדיר מילר מסתתר יהודי זקן ומבוהל. אמא שלו היא ניצולת שואה וזה נושא שמרתק ורודף אותו. בסרט הזה הוא שיחרר את היהודי הזקן שבתוכו, כמו 'ג'ינגיס כהן' של רומן גארי. וחוץ מזה, גם ברייד הוא מורד: המרד של יענקל'ה ברייד הוא בגורל. הוא לוקח על עצמו להחזיר את האהבה בעולם האכזר שבו הוא חי ולמצוא אהבה לחריגים, אותם אנשים שהיטלר ניסה לרצוח ולהשמיד.
למרות שאני לא בחורה צעירה, איכשהו יצא שבשנים האחרונות מצאתי את עצמי כותב את עצמי יותר ויותר דרך דמויות נשיות. הדמות של ננה מאתגרת במיוחד מבחינתי, כי במובנים מסוימים היא "קרובה אליי הביתה" ובמובנים אחרים, רחוקה ממני. היא מבקרת, וגם אני הייתי מבקר קולנוע בצעירותי, היא פמיניסטית רדיקלית ויש לה חתיכת פה. ננה מבוססת על העיתונאית שוש אביגל, שלא הכרתי אישית, אבל היא דמות שאני מאוד מתחבר אליה. תמיד סיקרנו אותי יותר דמויות כאלה, ששיחקו נשים כמו קתרין הפבורן ולא כל מיני מרילין מונרו ובריז'יט בארדו, שעניינו אותי הרבה פחות.
השאלה איך במאי גבר כותב אישה פמיניסטית היא לגיטימית וכאן, שוב, אני נותן קרדיט ומרחב שלם לשחקניות שאני עובד איתן. הרי נלי עצמה היא פמיניסטית, לוחמת ודעתנית. כמו שגידי גוב יודע הרבה יותר טוב ממני מה זה להיות בלהקה צבאית, נלי יודעת הרבה יותר טוב ממני מה זה להיות אישה צעירה שעומדת על שלה. וגם היא הביאה חלקים מעצמה לדמות. למשל הסיפור על איך היא קינאה באחותה והשתינה על המיטה שלה כשהייתה תינוקת. זו תוספת של נלי. האם זה באמת קרה לה? וואלה, צריך לשאול אותה.
בעשור האחרון עברתי תהליך מאוד מעניין: ככל שאני מבוגר יותר, אני כותב פחות על דמויות שהן אני, ויותר על הפחדים שלי לגבי היקרים לי. ולכן אני לא כותב אותן דרכי, אלא דרך האחר. והיה שלב מסוים בחיי, לפני שקרה מה שקרה, שמה שהכי הפחיד אותי היה האפשרות שאחד מילדיי יחזור בתשובה. במידה רבה זה הפחד הכי גדול של כל הורה ליברלי. אתה מוכן שהילד שלך יעשה כל מה שהוא רוצה, חוץ מזה. כי כשמישהו שאתה אוהב חוזר בתשובה, זו בעצם התנכרות לכל הערכים שלך, הוא הופך לצד שעוין אותך. לכן כשאני כותב את ענת, אני כותב אותה כמי שעשויה להפוך לפחד שלי, לאויב שלי, למי שתופקד על תוכנית הלימודים של הילדים שלי, למי שיכולה להפוך לאבי מעוז, מה שעוד יותר רלוונטי עכשיו.
אבל כשאני כותב את ענת, יחד עם שותפי לתסריט נעם שפנצר, אני גם תמיד אוהב את הדמויות שלי. אין אצלי אנשים רעים. ולכן אני כותב אותה בעצם כדי להתווכח עם עצמי, עם הדעות הקדומות שלי. וכך 'סיפור אחר' הפך לסרט על הפחד של חילונים מדתיים ושל הדתיים מחילונים. ולא סתם המילה האחרונה בסרט היא "נסבל", כי אף אחד לא הולך לקבל את דעתו של השני, אבל אפשר להגיע לחיים משותפים.
האם הדמות של ענת מבוססת על תום, בתי? לא בדיוק. היחסים שלי עם תום הם אחרים, הפחד הכי גדול שלי הוא שהם יהיו גרועים כמו בסרט. במידה רבה, זו הייתה פנטזיה שלילית על תום וארי, על מה יקרה אם יחסינו יתקלקלו. אבל אין ספק שמהרגע שתום התחילה לעשות סרטים, היא נותנת לי עוד נקודת מבט. הרי גם לג'וי ריגר הגעתי בעצם דרך תום, אחרי שג'וי שיחקה בסרטים שלה בתיכון.
אני מניח שכל דבר שאני כותב, מושפע ממה שקורה במדינה. ישראל היא מקום שיקר לי מאוד. דווקא מהמקום הזה, אני לא מאמין בקולנוע פוליטי, כי אז אתה מדבר רק עם אנשים שמדברים בקול שלך. כחילוני, אני מאמין שאנחנו צריכים להיות מודעים לזה ולכבד את הלגיטימיות של נקודת המבט של האחר, גם אם אתה לא מסכים איתו. זה נכון גם לסרטי האחרון, 'תמונת הניצחון'.
כנראה האתגר הכי גדול שאי פעם לקחתי של לכתוב את עצמי דרך האחר, דרך העיניים של במאי ועיתונאי מצרי שעוין את ישראל. לסרט הגעתי בעקבות המפיק שלי, אהוד בלייברג, שאביו השתתף בקרב על ניצנים. לא הכרתי לעומק לפני כן את הסיפור של מירה בן ארי (ג'וי ריגר), אבל כשהתוודעתי אליו הוא היה מבחינתי כמו סדרת תמונות מעניינת, או סיפור היסטורי מרתק. עדיין לא סרט.
ואז מצאתי את הנקודה הארכימדית שלי: כשהבנתי שהיו בקרב הזה ב־1948 מצלמות קולנוע, והיה מי שתיעד אותו. כך הגעתי לדמות הזאת, האמיתית לגמרי, של מוחמד חסנין הייכל, שהיה עיתונאי מוביל ומקורב לנאצר. עשיתי תחקיר, קראתי יומנים, והבנתי שבסוף, ההבדל בינינו הוא קטן מאוד. כי בעצם כבמאי קולנוע, הדמות הזאת של חסנין - היא אני, למרות שהיא האויב שלי. כתבתי את האויב שלי דרכי. אגב, לאורך השנים פגשתי את הבמאי המצרי יוסף שאהין, וגם ההיכרות איתו עזרה לי במעט בכתיבת הדמות.
אבל את עיקר הקרדיט אני חייב שוב לעבודה עם השחקן אמיר חורי, שהוא גם שותפי ליצירת חסנין. אני יודע שיש שחקנים שראיית העולם שלהם שונה משלי. שהמיתולגיה והנרטיב שעליהם הם גדלו שונים משלי. ולכן בחזרות אמרתי לו וגם לשחקן עלא דקה שמגלם דמות חשובה נוספת - אם יש לכם חשש מאיך שהמציאות תוצג, או משימוש לא נכון בשפה, או מהצגה לא נכונה של הדמות: אני בוטח בכם, אתם שותפיי. היו לנו הרבה טקסטים ששונו. בסוף, כשהקרנו את הסרט בפני ההורים של אמיר ושל עלא, אני זוכר שבסוף ההקרנה הם חיבקו אותי.
אני אוהב את ישראל והישראליות, אבל במהלך השנים אתה מתוודע שיש גם סיפור אחר, יש אנשים שרואים את 48' בצורה לגמרי אחרת, כאסון - ואתה מבין שראייתם לא פחות חיה אצלם משלך. אתה חייב להיות עיוור כדי לא להבין שיש פה שני סיפורים סותרים. הסרט 'תמונת הניצחון' עוסק בצורך לכבד את הנרטיב שאתה לא מסכים לו. למה אני לא משתמש במושג "נכבה"? בסרט גם לא השתמשתי במושג "מלחמת השחרור". אולי כי הכותרות האלה, המיתוג הזה, מגבילים אותנו לנרטיבים הקבועים. לטובים ולרעים. וזה משהו שרציתי תמיד להשתחרר ממנו.
פורסם לראשונה: 07:42, 16.12.22
