הנה, סוף־סוף אני באמת זקן. עד כה התייחסתי לזִקנה כמו לשכן אדיש, שאם אחייך אליו הוא יחייך בחזרה, וניכנס איש־איש לדירתו. מתוך הרגל גם השתמשתי בזִקנה לצרכיי. כתבתי שירי זִקנה מתוך הרגשה שאני מין חוני המעגל, ושהנה "אהרן" קיבל נושא חדש שבו יוכיח חוכמה סטואית: שהמצב הזה שייך לחיים, ולכן רצוי וראוי לשבח. חודשי הקורונה הארוכים העניקו לי פרסונה ונושא. המסר היה להציע מציאות שבה שולטות מידות הזִקנה, ואף במובן הפילוסופי, נניח של אֶפִּיקוּרוֹס, שהמליץ: "לתה ביוסס" ("חֲיֵה בהיחבא"). כלומר לשבת בבית, לטייל בחורשה, ללכת ברחוב הסמוך שבו המכוניות מושבתות, ולהתבונן במכל האשפה, בנעל שזרוקה על הכביש ובפרט בעצים. הזִקנה הפרטית השתלבה בעיניי היטב עם מצבו האקטואלי של העולם האחוז קדחת צריכה ושוקע לעינינו לתשישות אקולוגית. השירים מציעים להסתפק במועט - בכיסא, בכפית התה, בסלט, באריח שמעל הכיור, במקרר, ולאהוב את מה שמצוי רק בין הקירות של היום, לאמץ את ה'או', ואת ה'מעט', את ה'די', ואת ה'רק'.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בקיצור, חגגתי את הזִקנה. אלא שצוחק מי שצוחק אחרון. כי לאחרונה במפתיע קפצה עליי הזִקנה. הזִקנה האמיתית, לא הספרותית. זה קרה, לפי הרגשתי, בהשפעת חיסוני הקורונה. עד כה תמיד הייתי קם בבקרים נמרץ, עובד בעניין ובחריצות, וגם זקוק רק מפעם לפעם למנוחת צהריים. והנה לפתע הכול השתנה: אחרי לילה של שינה מספקת אני קם תשוש, ואחרי בערך שעה נאלץ לטפס לחדרי, נשכב במיטה וישן עוד שעה וחצי. גם ההליכה לטייל נעשתה יותר קשה. הבדיקות שערכתי אינן מגלות איזה חולי, ואני מסיק שבהשפעת החיסונים חל בגופי איזה שינוי במערך. הפעם כבר חדלתי לחייך לשכן. איבדתי את המזג הסטואי. היה לי עד עכשיו מישהו שעשה בצייתנות את מה שדרשתי, ששירת אותי ואת שאיפותיי, ועמד תמיד לרשותי, והנה בבת אחת המשרת הזה נחלש, התעייף, וגוזל ממני את השמחה. אף אחרי השינה הנוספת, עדיין אני יושב מול הספרים ומכריח את עצמי לקרוא. זה מצב חדש, ובתחילה בבקרים, מתוך בושה, הייתי מתגנב לחדרי, כדי שחברתי לא תשים לב שאני הולך לישון שעה בערך לאחר ארוחת הבוקר. עכשיו, התברר לי, לא אהלל עוד את מעלות הזִקנה.
בחודשים הראשונים כעסתי על כך שאני נאלץ לחזור למיטה ולישון. וגם לא סבלתי את העובדה שאני נהנה מתוספת השינה המיותרת הזאת. כמו מישהו שנהנה מהקביים שלו. חיכיתי שזה ישתנה, ושמצבי ישוב לקדמותו, והתאכזבתי. אבל הזמן גם חייב אותי לחשוב. קראתי מאמר מעניין על מרסל דושאן ששיבח כאמן את סגולת העצלנות. בשלב זה התאוששתי במידה מה. אמרתי לעצמי שאכן הרווחתי את הזכות ליהנות מהעצלות. לשחרר את עצמי. זו הייתה איזו תובנה שלא ממש באה ממני, שקיבלתי ממישהו ואימצתי לי כדי להישען עליה. זה בסדר ואף עונג להתעצל, אבל הלוא "אהרן" אינו אמור להתעצל, ועד כה אסור היה לו להיות עצלן. האם אני באמת מסכים להתבטל, או רק אומר שאני מרשה לעצמי להיות כזה?
וכאן אעשה צעד נוסף ואתייחס לשעה וחצי של השינה מדי בוקר. זו הנאה של שלווה שכמוה לא הכרתי. בחדר האפל אני מסיר את הכובע, ולבוש בבגדיי שוכב אפרקדן. מתכסה היטב, וראשי מוגבה על הכרית. כדי לאפשר לעצמי להירדם, אני נח בהרפיה, מנסה להתרוקן ממחשבות, ואז מרגיש בנפרד את שני חלקי גופי: מהכתפיים ומטה, עד כפות הרגליים, זה החלק העובד והמכשירי, הנייד והמשרת אותי, והוא נהנה מהכבידה, מכך שהמזרן הרך מושך ומקבל אותו אליו. החלק השני, מהצוואר ומעלה הוא הראש, שהוא "הבוס". גם הוא בתנוחתו נהנה מתחושת הכבידה. אלא שתוך כדי כך, בניגוד ל"משרת", ממנו אני מצפה שלפתע או בהדרגה גם יתחיל לעוף, לעוף בפיזור תוך קשב דק לקולות רפים שמסתננים מהרחוב, צפירה, נביחה, נאקות יונה, טרטור מטוס, ועם קטעי מחשבות שנמהלות ומיטשטשות בדמדומי נמנום.
אני רגיל כך לשכב בידיעה שעוד מעט הראש יתחיל לעוף, מרוצה מהסגולה הזאת שגיליתי, כאילו יש בה משום איזו נחמה. אבל הסיפוק הזה לא נשתמר ביקיצה, שתמיד כרוכה בהתפכחות מעציבה. אתה קם עדיין תשוש ולאה, ומוצא שגם החלק המשרת, וגם החלק שידע לעוף, שוב ועדיין נרפים, וה"אהרן" הזה חזר לסורו ואינו ממלא את תפקידיו כפי שנדרש והיה מקובל.
כל זה נמשך יום אחרי יום. פעם בפעם נזכרתי וניסיתי עדיין להתנחם בהמלצה לטפח את העצלות. לעיתים נשענתי עליה, ולעיתים שכחתי ממנה. עד שיום אחד, כששכבתי כך בשעת בוקר מאוחרת, חילקתי כרגיל את גופי לחלק התחתון, שלא מצופה ממנו דבר כעת; ולחלק העליון, שאמור עוד מעט להתעופף. ואז עלתה בי מחשבה חדשה, צעד נוסף בדיון הפנימי על מצבי כזקן. פתאום הבנתי שמתמיד החשבתי והזדהיתי רק עם ה"אהרן" שלומד, שכותב, שמצליח בכל מיני משימות. רק אליו כיוונתי את מבטי, ולא ממש שמתי לב ל"אהרן" המשרת, שהוא הגוף הזה שנח עתה לפניי במיטה הרכה על שני חלקיו.
הגוף מעצמו ובשקט נענה להוראות, הלך, הוביל אותי, לקח ועשה דברים. אבל מתי שמתי לב לרשמים שיכול היה ורצה לדובב? מתי הסתכלתי בתשומת לב ברגליי, והקשבתי להן? נניח כפות הרגליים. נעולות בתוך הנעל הן הולכות והולכות ומתאמצות, אך איני מקשיב ממש לרשמיהן. פעם ביממה, הן נחשפות לרגע כשאני מסיר את הגרביים, ומיד נעלמות מתחת לשמיכה. לעיתים אני מקדיש להן רגע - מושח את העקבים במשחה לבל יתייבשו, או גוזז ציפורניים. או לדוגמה הירכיים. גם מהן אני מתעלם. למרות שהן ידידותיות ושותפות לכל הליכה איני מבחין בהן אלא לרגעים, למשל כשאני יושב על האסלה, ואז הן נראות לי בהירות ותמימות כמו שהיו כשהייתי ילד.
לכל האיברים האלה, כך חשבתי, יש חיים שלמים ומעניינים של פעילות והמון חוויות קטנות וחיוניות שהם משדרים לי, ואני, ממרומי שאיפותיי, לא קולט ולא מחשיב. ואותו דבר לגבי הראש. כל יום אני לוקח אותו לחדר העבודה ומוסר אותו ל"אהרן" השני, האדון, וזה מעסיק אותו בקריאה ובכתיבה, ומחשיב אותו רק בזכות עבודתו ודיבוריו המחוכמים. ואילו עכשיו, כשאני מגלה אותו במצבו כחלק מ"אהרן" המשרת (שכעת גם מאכזב), לפתע אני שם לב לכך שכמו לרגליים ולידיים, גם לו יש חיים גנוזים, ורשמים שראוי להקשיב להם, ולא רק באותה שעה וחצי של שנת בוקר, אלא במשך כל היום.
כאן אני נזכר בסיפורו של טולסטוי על המשרת שמציל את אדונו בסופת השלג, וקשוב לראש הזה אני שומע בחשכת החדר את נאקת היונה, את רחש הרוח, את רעש מנוע המזמרה, ובין לבין את הדממה. ואני אומר לעצמי שהפעם, כשאתעורר, אקום מהמיטה עם הגוף הזקן הזה, ובשלמותו אצא ואושיב אותו הפעם כאדון בכיסאו של אהרן, ומעתה אכבדו ואלמד ממנו.
ואל מול הזקנה, נמצאים הנעורים. והנעורים במובן הרחב שנוגע למקום הזה, למודרניזם ולאופן העמוק ואף הקלאסי של השירה. אתייחס לעניין הזה של שירה ונעורים, ותחילה בממד האישי.
'ברזים ערופי שפתיים' של דוד אבידן יצא ב־1954. הייתי אז בן 15, בקיבוץ מרחביה. סיימתי את שלוש שעות העבודה במשק, ישבתי בחדר הקריאה, וקראתי במוסף הספרותי של 'דבר' או ב'משא' את הביקורת הקטלנית שנכתבה על ספרו של אבידן. זו הייתה ביקורת מעליבה. מאלה שמשורר שמחדש זוכה לשאת כזר על ראשו. כך שמעתי על אבידן לראשונה. אחר כך היו לי כל מיני פגישות עם אבידן, לא רבות מאוד. תכף אסביר למה.
מכל מקום, אבידן סימל אז את כל מה שאסור ופרוורטי. הוא היה הילד הרע. קשה לתפוס היום עד כמה דמות כזאת הייתה תופעה בלתי רגילה בנוף הצדקני של הספרות המקומית. וכאן, בעניין זה, המעגל מתרחב. כי זה גם היה רגע הנעורים שהחל לטלטל את כל העולם. השירים האלה יצאו פחות או יותר בזמן שנפוצו שירי הרוק של אלביס, שנה אחר כך בא הזעזוע של ג'יימס דין והסרט 'מרד הנעורים', ו'יללה' (Howl) של אלן גינזברג יצא ב־1956. החידוש של אבידן היה בכך שהוא חשב וכתב בהתאם למחוגי השעון באירופה ובאמריקה.
ולנעורים האלה יש היבט הרואי: לחדש, להיות בתנועה, ובעולם שמתחדש ומתמיד בצעירות ובחתרנות, זו המהות של אבידן. והדבר התבטא בהמצאת הישראליות, ישראליות אחרת, שלא הייתה עוד. היו הורינו, שלא נולדו כאן, ושהפער בינינו לבינם היה גדול; והיו צעירי דור הפלמ"ח, שהיו ממשיכים ומגויסים. זאת הייתה ההילה שלהם, שבה הם נבלעו. ולכן אבידן היה מאיים. הוא הציע ישראליות שהאופק שלה פתוח ונועז: פתוח לארוטי, להמצאה עצמית, להתעמת, לחשיבה ולדיבור על הכול, לשימוש רחב ומיומן בשדה של מושגים, לסקרנות.
אולי היום קשה להבין מדוע אדם כל כך מחונן ואינטליגנטי כמו אבידן צריך היה להקדיש את חייו לשירה. בשירה, החל מ'האיליאדה', יש קשר לנעורים, להרואיות, לגיבורים, לגבורה עצומה. וקיים האקורד הקוטע הזה, הטרגי. עם מות הגיבור – מותו של אבידן במקרה זה – נסגר האופק ההרואי. זה לא רק במישור האישי, אלא גם במישורים אחרים – תרבותיים, לאומיים. אבידן שייך לתקופה הרואית. אני חושב על המוטיב של אכילס: עם אכילס הולכים לטרויה, אבל בלי אכילס אי־אפשר עוד ללכת לטרויה. העניין ההרואי קשור לאקטיביות ולשמחה של השירה, וקשה כאן לדעת היכן מתחילה השירה והיכן מתחילים החיים. זהו אתוס של טוטאליות, אקטיביות, הומור מטפיזי, והומור ארצי (ברקע אפשר לחשוב על מושג השמחה אצל שפינוזה, ובוודאי על ניטשה, ועל הדחף של העל־אדם), של יצירתיות מתמידה, של נדיבות עצומה עם החיים שלך, בצורה שלא מתחשבת אפילו ביכולות של החיים האלה. במובן הזה אני חושב על רמבו ובודלר, מפני שהם היו גיבורי שירה שעמדו בפתח התקופה ההרואית של השירה המודרנית. האומץ של השירה, שקשור להומור מטפיזי, להמצאה של אדם חדש, להצעה של חיים לגמרי חדשים, שנראית הצעה קצת משוגעת – היה גלום באבידן. זו הצעה לישראליות שהיום היא כבר מובנית ומקובעת, ואנחנו כבר רגילים להגיב אליה מהשוליים, ומתוך המשקעים והתרעומות שהצטברו. אבל אז זה לא היה. הכול היה פתוח! והייתה תחושה, אולי מעט אווילית, שאנחנו נעים עם מחוגי השעון העולמי.
ולבסוף, הערה על אבידן והמשוררים. קל היום לכתוב שירים בלי אבידן. היה קשה מאוד לכתוב כשאבידן נכח, ומדובר על חוויה שליוותה אותי שנים על שנים. ומצד שני, קשה היום לכתוב שירים באופן כה מוחלט ומחייב. והיום, כשאני מסתכל על עצמי, איני מבין איך הייתי משוגע מספיק כדי לכתוב שירים. אפילו עליי רוח התקופה הנוכחית משפיעה, במובן זה שאני מסתכל על שירה כאינרציה, כעל איזה אביזר תרבותי.
זה היה אתגר אדיר לכתוב ליד אבידן. לכן לא הרביתי להיפגש איתו, למרות שהוא הזמין אותי לקרוא בערב שהוא יזם, ושבו נפגשתי לראשונה עם רוני סומק, והוא נכח בערב לכבוד הספר "זיוה". הנוכחות של אבידן הייתה כל כך דומיננטית ומאתגרת, עד שהיה צריך לחדול לכתוב, או להמציא לעצמך מושגים אחרים ואופן אחר לחלוטין של דמות ושל חיים. ויכול להיות שהחיים שתמציא יהיו זניחים לגמרי, ואולי לא כדאיים, אבל אתה מוכרח. וכך אני מסתכל על המשוררים הגדולים שפעלו בעקבות אבידן - על דליה הרץ, ויזלטיר, יונה וולך. במידה רבה, האתגר של אבידן אילץ אותם להמציא את עצמם באופן עמוק ועקבי, וליצור חיים ודמות שהיא שונה באופן רדיקלי.
