באופן מסורתי הקולנוע האמריקאי מתאפיין בתת ייצוג של דמויות אסייתיות (כשישה אחוז מהאוכלוסייה, וכ-20 מיליון אמריקאים). רבע מקבוצה מגוונת זו הם אמריקאים ממוצא סיני, קבוצה אתנית-תרבותית שכמעט לא זכתה לייצוג בקולנוע ההוליוודי. העיבוד לספר "חוג שמחת המזל" (The Joy Luck Club) של אמי טאן (וויין וונג, 1993) היה פורץ דרך מבחינה זו, אבל תוכנו והטמפרמנט שלו היו מתונים להפליא בעיסוקם בסיפור החיים של אימהות, מהגרות שהגיע במחצית המאה מסין, ויחסיהן עם בנותיהן. תחלוף עוד רבע מאה עד שאולפן הוליוודי יפיק סרט נוסף שבמרכזו דמויות סיניות-אמריקאיות.
עוברות את הגבול - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בשנים האחרונות אנו רואים דרגה חדשה של מודעות פוליטית המבקרת את ההדרה התרבותית בתעשיית הקולנוע. מוקד השינוי הוא באופני הייצוג ובמעמדם של יוצרים אפרו-אמריקאים, אך גם מצבן של קבוצות מיעוט אחרות מתחיל להשתפר. הדוגמאות הבולטות בהקשר הסיני-אמריקאי הן הקומדיה הרומנטית המצליחה "עשיר בהפתעה" (Crazy Rich Asians) מ-2018, גיבור-על סיני ב"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" (2021), וכמובן ההצלחה הקופתית-ביקורתית של גורף האוסקרים "הכל בכל מקום בבת אחת" (2022).
לביקורות סרטים נוספות:
"עוברות את הגבול" (Joy Ride) מרחיב את מנעד הייצוגים הסיני-אמריקאי בקולנוע, וגם את זה של ההומור בקומדיה נשית. הסרט מסתמך על שני מודלים. הראשון, קומדיות ג'אד אפטאו (כמו "סופרבאד: חרמן על הזמן"), שבליבת ההומור הפרוע שלהן יש עיסוק סנטימנטלי בחברות, מודל שכבר זכה לגרסאות נשיות ("מסיבת רווקות", "חורשות את הלילה"). לא יפתיע לגלות ש"פוינט גריי פיקצ'רס", חברת ההפקה של סת' רוגן ואוון גולדברג עומדת מאחורי הסרט. המודל השני הוא של קומדיית מסע פרועות נוסח "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (2009), שזכתה לא רק לסרטי המשך, אלא גם לווריאציות נשיות ("אימהות רעות" ב-2016) ונשיות אפרו-אמריקאיות - Girls Trip ב-2017. "עוברות את הגבול" מבהיר שכעת הגיע גם תורן של הנשים הסיניות-אמריקאיות, קבוצה שבדרך כלל מיוצגת כמאופקת באופייה, לטבול את רגלן בסחי.
לאדל לים, הבמאית של "עוברות את הגבול", יש רקורד משמעותי בקידום הייצוג האסייתי בקולנוע האמריקאי. היא שימשה כתסריטאית של "עשיר בהפתעה" ושל סרט האנימציה של דיסני "ריה והדרקון האחרון" (2020) שגיבורתו הייתה נערה בעולם מיתי פאן-אסייתי. כעת היא מביימת את סרטה הראשון, וברור שהיא ושתי התסריטאיות תרזה הסיאו וצ'רי צ'בפראברונרונג (שתיהן עם רקע נרחב מאוד בכתיבה לסדרה האנימציה הפרועה "איש משפחה") לא מתכוונות לדפוק חשבון. למעשה, נראה שיש כאן כוונה מודעת לרסק את הייצוגים הקודמים של נשיות אסייתית בקולנוע האמריקאי. המילה “Joy” בשם הלועזי, נראית כמו קריאת תיגר של היוצרות שלסרט שלהן היה ראוי לקרוא The Joy F**k Club או, לחלופין, Crazy Bitch Asians.
בפרבר הדמיוני של סיאטל הקרוי "ווייט הילס" ("גבעות לבנות"), שאוכלוסייתה על טהרת הגזע הלבן, גדלה הילדה הסינית המאומצת אודרי לזוג הורים לבנים. בסצנה הפותחת הוריה של אודרי יוזמים את תחילת הקשר בינה ובין הילדה לולו צ'ן, שמשפחתה הסינית למהדרין עברה זה עתה לפרבר. חברות נפש נוצרת מיד בין הילדה המאופקת אודרי ולולו, שאין לה בעיה להכניס אגרוף לבנים עם יציאות גזעניות.
העלילה נעה במהירות דרך הילדות וגיל ההתבגרות, ואנו פוגשים אותן כנשים בתחילת שנות ה-30 לחייהן. אודרי (אשלי פארק – מינדי בסדרה "אמילי בפריז") היא עורכת דין שזוכה להערכה, ויש לה הזדמנות לסגור עסקה גדולה בסין, כזו שתהפוך אותה לשותפה בחברה, ושתרחיק אותה מהמגורים ליד חברתה הוותיקה (שלא מודעת לתוכניותיה). לולו היא אומנית שטרם זכתה להכרה. היא יוצרת עבודות עם מסרי "סקס-פוזיטיב" בוטים משלל אובייקטים לא צפויים, ועד שאומנותה תתגלה היא מתפרנסת מעבודת מלצרות.
3 צפייה בגלריה
הומור פרוע ומגוון סיטואציות קיצוניות. מתוך "עוברות את הגבול"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הנסיעה של אודרי לסין הופכת למסע קבוצתי. אודרי אולי נראית "אסייתית", אבל היא אמריקאית לפני ולפנים. לולו דוחפת את עצמה לנסיעה כדי שתהיה לאודרי מתורגמנית, ומצרפת גם את הדודנית שלה "דד איי" ("עין מתה", סברינה וו) טיפוס מוזר, מעריצת קיי-פופ, בעלת אפיון מגדרי מעורפל, ושלל התנהגויות אקסצנטריות. האחרונה שתצטרף אליהן בסין היא קאט (סטפני הסו – ג'ובו טופאקי מ"הכל בכל מקום בבת אחת"), שהייתה השותפה לחדר של אודרי בקולג', וכעת כשחזרה לסין הפכה לשחקנית מצליחה. קאט ואודרי, כך נגלה, היו שובבות לא קטנות בתקופת הקולג', אך כעת קאט מאורסת לשחקן סיני יפה תואר ונוצרי אדוק שלא יודע דבר על עברה. בין לולו, חברת הילדות של אודרי, וקאט, חברת הקולג' שלה, מתקיים מתח מתמיד בשאלת הקרבה ל"בסטי" המשותפת, דבר שישפיע על הדינמיקה הקבוצתית.
בשתי המערכות הראשונות של הסרט הקצר (92 דק') הדמויות נקלעות למספר סיטואציות קיצוניות. אין טעם לפרט מה בדיוק קורה, אבל לא מעט בדיחות משלבות אלמנטים כמו רקטום, קוקאין, ועינוג אוראלי סימולטני משני גברים. כשהסצנות הפרועות מתחוללות בקצב קדחתני, והשחקניות מלבבות בנכונות שלהן לחרוג באופן קיצוני מגבולות הטעם הטוב. חלק מהמעמדים מתאימים יותר לאנימציה פרועה, דבר לא מפתיע בהתחשב ברקורד של התסריטאיות.
ישנה עלילת משנה שעוסקת בזהות של אודרי, ובקשר שמעולם לא היה לה עם האמא הסינית שמסרה אותה לאימוץ. העלילה מצליחה לקשור בין השלמת העסקה החשובה בסין, וההכרח שנוצר לפגוש את האם. במערכה השלישית הסרט משנה אופי ונע לעבר אלמנטים מאופקים ודרמטיים יותר. התסריט, משחק והבימוי עובדים בסצנות אלו היטב, אבל הגישור על הפער בין ההומור הפראי לרגשות הכנים הוא תרגיל שקשה עד בלתי אפשרי לבצע באופן מושלם.
"עוברות את הגבול" היא קומדיית מסע נשית פראית ומוצלחת למדי. מובטח לצופים וצופות שלא סובלים מאנינות יתר שהם יצחקו בקטעים הפרועים, ובהחלט יתכן שבזכות עבודת הצוות המשותפת של השחקניות גם החלק הבוגר יעבוד באופן מספק. זהו טלטול מרענן ומוצלח של אופן הייצוג המקובל של נשיות אסייתית-אמריקאית בקולנוע ההוליוודי.
