אם במקרה אתם ישובים בביתכם בימי קורונה, נטולי זמינות לנטפליקס או לאינטרנט כלשהו, ומעשה שטן - דווקא עכשיו מתחשק לכם לצפות בסרט המדובר, "נס בתא מספר 7", קבלו טיפ: בלוטת הדמעות שלכם ממוקמת בחלק הפנימי של העפעפיים העליונים. הרימו אצבע אחת, אחרי ששטפתם אותה טוב טוב בסבון, ודחפו אותה אל הבלוטה. בהתחלה בעדינות, אחר כך קצת יותר חזק ובסוף הכי חזק שאתם יכולים, עד שתתחילו לדמוע בלי שליטה. הנאה מובטחת. ספרו לחבריכם.
הטריילר של "נס בתא מספר 7"
(נטפליקס)
הסרט הטורקי, "נס בתא מספר 7", נופל כרגע לנישת הסרט שכולם מדברים על זה שכולם מדברים עליו, ובהתאמה ממוקם בצמרת דירוגי הצפייה של נטפליקס בארץ ובעולם. במרכזו עומדים אב בעל צרכים מיוחדים ובתו הקטנה, שחיים בכפר קטן בטורקיה עד שהאב נאסר על פשע שלא ביצע ונשפט לעונש מוות. הוא מפתח יחסי חברות עם הפושעים שמוחזקים איתו באותו תא והם פועלים כדי לאחד בינו לבין הבת הקטנה שלו ואפילו יותר מזה. מדובר בסרט טורקי פר אקסלנס: פסקול מוגזם, קלוזאפים נוגים, הקצנה של טובים מול נבלים, איטיות מעצבנת, צדיק ורע לו, יו ניים איט.
קטונתי מלהבין איך עדיין קיים ביקוש לאסקפיזם בכי בימים כאלה, אבל ניחא. גם אין לי התנגדות להתייפחות בסרטים, להיפך, אני לקוחה מאוד נוחה של הקונספט. אבל נדמה ש"נס בתא מספר 7" מבקש יותר מהכול לגרום לכם לבכות ולא בוחל באמצעים.
נכון, אראס בולוט אינמלי, שמגלם את ממו, האב בעל הצרכים המיוחדים, משחק נהדר, כמוהו גם אילקר אקסום, המנהיג הקשוח של האסירים, שגם אחראי על כמה אנקדוטות קומיות(!) לא רעות בסרט. עוד נקודות אור הן הצילום היפהפה והטבע הטורקי שממלא את הלב. אבל האצבע שנתחבת מהמסך אל הבלוטה שלי מקשה עליי ליהנות מכל היופי הזה. ולא, הרבה מתבלבלים אבל בכי הוא לא אינדיקציה לאיכות, מהסיבה הפשוטה שזו לא כזו חכמה גדולה לגרום לצופה לבכות. השם עדי, מצאתי את עצמי מייבבת גם בפרסומות הכי מטופשות. הרי כולנו נמנים על אותו עדר פבלובי, סאקרים של רגעים אנושיים שנשקפים ממסך קטן.
מתנצלת מראש אם פגעתי בציפור נפשם של כמה גולשים שצפו בסרט (שהוא, אגב, עיבוד לסרט קוריאני עם אותו השם, שיצא בשנת 2013, ולמכורים ממש יש גם עיבוד הודי ופיליפיני). אספוג בהכנעה את הנזיפות שלכם למטה. אבל "נס בתא מספר 7" הוא עדיין גרסת עניים של "חומות של תקווה" שפוגש את "החיים יפים", ושניהם יושבים וצופים בסרט ערבי כלשהו משישי אחרי הצהריים של לפני שלושים שנה.
אפשר ליהנות מזה אם מגיעים עם הציפיות הנכונות וערימת טישו. כי אין ספק, אנחנו אולי במצב קצת יותר טוב מהטורקים, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד מהם בכל מה שקשור בתעשיית הדכדוך.
