כאשר במהלך הצפייה בסרט אתה מוצא עצמך נזכר בסרטים אחרים דומים לו, שטובים ממנו בהרבה, משהו כנראה פגום בו מאוד. "ארגייל" (Argylle), מהתלת הריגול החדשה של מת'יו ווהן, הוא סרט שכזה. עם תסריט שנכתב על ידי סטודנט כושל בשיעור ארס-פואטיות לטיפשים - הסרט הזה הופך את המודעות העצמית מקריצה חביבה למעמסה מייגעת. 139 דקות שבמהלכן אתה תוהה מה יקרוס קודם: המבנה העלילתי המסורבל או סבלנותך שלך.
ארגייל - טריילר
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
הנה רשימה חלקית בלבד של סרטים, כאמור טובים בהרבה, שעולים במחשבה: "בעקבות האוצר הרומנטי" (1984), שבו גילמה קת'לין טרנר סופרת רומנים רומנטיים שיוצאת לדרום אמריקה בעקבות אחותה שנחטפה, ונעזרת בהרפתקן שובב (מייקל דגלאס); "חידון בחרוזים" (1963), שבו אודרי הפברן בתפקיד אלמנה צעירה בפריז נמלטת מפני חבורה של פושעים, שרוצה לשים את ידה על בול יקר ערך שהותיר ברשותה בעלה המנוח; "אחרון גיבורי הפעולה" (1993) שבו מעריץ צעיר נשאב לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר; ו"העיר האבודה" (2022) שבו סנדרה בולוק היא סופרת ספרי הרפתקאות שמסתבכת בפרשה שכמו נלקחה מאחד מספריה. מעולם לא חשבתי שאגדיר את הסרט האחרון ברשימה כיצירת מופת, אבל לעומת "ארגייל" הוא בהחלט יכול לענות על ההגדרה.
ווהן אוהב פארודיות על שירותים חשאיים כפי שהעידה טרילוגיית "קינגסמן" שביים במהלך העשור הקודם. את מקומו של יקום המרגלים ההוא תופסת עתה סדרת ספרים מצליחה שהמחברת שלה היא אלי קונוויי (ברייס דאלאס הווארד), סופרת החיה בבדידות ובחוסר ביטחון מובהק, שהמציאה גיבור פיקטיבי נוסח ג'יימס בונד המופיע בהזיותיה בדמותו של הנרי קאוויל בתלבושת המזכירה את באז שנות אור מחופש למשרת הודי. קונוויי סיימה זה עתה את כתיבת הספר החמישי בסדרת "ארגייל", רק כדי לגלות שהמציאות, ולא רק הפנטזיה, מחקה את סיפוריה. בעודה נוסעת ברכבת היא ניצלת על ידי גבר מסתורי (סם רוקוול) מעדת מתנקשים מולטי-אתנית שמנסה לחסל אותה, ואז גם מתברר לה שספרי "ארגייל" שלה אינם סתם סיפורי בדיה, אלא הם בעלי אחיזה במציאות, ולא רק זאת: הם חוזים את פעילותו של ארגון חשאי של נבלים המעוניינים על כן להיפטר ממנה.
2 צפייה בגלריה
מה יקרוס קודם: המבנה העלילתי המסורבל או סבלנות הצופה. מתוך "ארגייל"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
אם לסבך את העניינים אפילו יותר, יוצרי הסרט (אלה כוללים את התסריטאי ג'ייסון פוקס, "וונדר וומן") טענו לקראת תחילת ההפקה שהוא מבוסס על סדרת ספרים מאת, ובכן, אלי קונוויי ושתקציבו יעמוד על כ-200 מיליון דולר (הסרט יעלה בהמשך השנה באפל TV פלוס). שמה של קונוויי, סופרת מתחילה, לא היה מוכר לאיש וכך גם לא שמו של הספר שעדיין לא יצא לאור. למעשה, שום אזכור של הספר לא הופיע באתרים הרלוונטיים, וכל מה שהיה ידוע על מי שכתבה אותו הסתכם בכך ש"היא חיה בארצות הברית ועובדת על הספר הבא בסדרה". ניסיונות מצד מגזין "הוליווד רפורטר" ליצור עמה קשר עלו בתוהו, ואילו חרושת השמועות ברשתות החברתיות התעקשה לזהות את קונוויי כשם העט של לא אחרת מאשר טיילור סוויפט (בין היתר בהתבסס על החתול הדיגיטלי מגזע סקוטיש פולד שקונוויי בסרט מחזיקה בתיק הגב שלה, וששניים כמותו מגדלת גם כוכבת הפופ בביתה). כך או כך, ברייס דאלאס הווארד שמגלמת, כאמור, את קונוויי לא מיהרה להכחיש את התאוריות שהפיצו הסוויפטיז.
כולי תקווה שהזמרת עטורת פרסי הגראמי לא קשורה בדרך זו או אחרת לסרט. בעצם, למי אכפת? הגיבורה שלו היא כל כך חסרת חן וההזיות שלה כל כך פאתטיות, עד שגם הניסיון להתל בנו בהמשך עם זהותן האמיתית של הדמויות נראה בעיקר מאולץ. הכול יכול לקרות בסרט הזה, והכול אכן קורה, אבל כיוון שהבלתי צפוי הוא הצפוי נוצרת תסבוכת עלילתית נוראה שבה אינך מבין כלל מה מתרחש ולמה. יתר על כן, התעקשותו של ווהן לשרבב את דמותו הפיקטיבית של ארגייל בכל פעם שקונוויי נקלעת לצרה ולהחליף בינה ובין הדמות שמגלם רוקוול גורמת בעיקר לכאב ראש. טוב, הבנו (וזה לוקח לנו הרבה פחות ממה שווהן סבור) שהעלמה במצוקה חיה בין מציאות להזיה (לפחות עד שמתברר אחרת) - מדוע צריך למחזר את האיוולת החזותית הזאת? אם כבר, זה הופך את סצנות הפעולה המופרכות למייגעות במיוחד. בכלל, סצנות הפעולה כאן הן חלשות, השימוש בהן ב-CGI בולט, ומידת האכפתיות לגבי מה יקרה בסופן שואפת לאפס. זהו סרט שבו הקהל הוא זה שזועק "הצילו!".
סרטי ריגול והרפתקאות שבהם התרחש הטשטוש הזה שבין בדיה ומציאות בדרך כלל עירבו איכשהו את הצופה. הם אמרו משהו – משהו! – על ההיקסמות שלנו מגיבורי פעולה, על הפנטזיה הקולנועית והיבטיה המגדריים (לעיתים אפילו בצורה שנונה), ועל העובדה שסרטים כאלה הם, אחרי הכול, אוסף של קלישאות, לעיתים אומנם משעשעות, אבל קלישאות. הייתה בהם מודעות עצמית שלא הכבידה, ובעיקר אלגנטיות – הו, "חידון בחרוזים" האהוב כל כך – שנבעה מהכימיה שהתקיימה בין הגבר והאישה שבמרכזם. "ארגייל" לא ניחן באלה. אם היה איזשהו קסם בציוות בין האוורד ורוקוול הוא נעלם אי שם בדקות הראשונות לפגישתם הראשונה. כל רגע שהם על המסך יחד הוא בלתי נסבל. הקלילות של "ארגייל" מסתכמת בסצנה בסגנון החלקה על קרח, רק על רצפה מכוסה נפט גולמי ובכוריאוגרפיה הכוללת חיסולם של עשרות מתנקשים. אבל אפילו זו מבוצעת באופן מכאני ועלוב למדי.
"ארגייל" מתהדר בכמה שחקני משנה מבטיחים כמו בראיין קרנסטון (בתפקיד שהוא ודאי ירצה לשכוח), סמואל אל. ג'קסון (שוב בתפקיד זה ששולט על העניינים), קת'רין או'הרה (בתפקיד אמא-פלצת), המתאבק ג'ון סנה (בתפקיד שגם לו עצמו ודאי אין מושג מהו בדיוק), וגם אריאנה דבוז (זוכת האוסקר על "סיפור הפרברים") ודואה ליפה שממצות את תפקידיהן בפרולוג של הסרט. מדובר בסרט שלא יודע לאן הוא הולך, וגורר עמו את הצופים לשומקום הזה. בתום הצפייה לא נותר אלא לתהות: אם אלי קונוויי אכן קיימת, אולי זה לא מקרה שלא שמענו עליה.
