שבוע הספר חוזר - ויש גם אלטרנטיבה
אחרי שבשנה שעברה לא נערך בשל הקורונה, שבוע הספר העברי חוזר. הירידים המרכזיים יתקיימו בתל אביב ובירושלים החל מיום רביעי הקרוב, בתאריכים 19-9 ביוני. לראשונה, היריד בתל אביב ייערך בשרונה (ולא בכיכר רבין, בשל תחילת העבודות על הרכבת הקלה), בעוד שבירושלים הדוכנים יוצבו במתחם התחנה. האירועים יתקיימו תחת הכותרת "לדמיין בשפה שלך", עם שלל דוכני ספרים, פינות קריאה ושלל פעילויות למשפחות.
במקביל, בתל אביב יתקיים יריד נוסף, מעניין לא פחות: שבוע הספר של ההוצאות העצמאיות בשכונת שפירא, ביוזמת "הקולקטיב הספרותי". שירה חפר מהוצאת לוקוס מסבירה: "'שבוע הספר' הוא מותג של החברה המסחרית 'התאחדות המו"לים בע"מ', שהבעלים שלה הם המוציאים לאור הגדולים". לדבריה, המו"לים מקבלים מענק מהעירייה כדי לקיים את היריד השנתי, בעוד ש"הוצאה שלא משלמת דמי חבר שנתיים על סך כמה אלפי שקלים לחברת התאחדות המו"לים צריכה לשלם 8,300 ש"ח על דוכן ביריד שבוע הספר".
"השנה בוטל שבוע הספר בכיכר רבין והמקום החלופי הוא שרונה. חילקו את המתחם לשלושה מתחמים, ואותנו רצו לתקוע במתחם C, מתחם שכוח אל וצדדי על פי המפה ששלחו לנו", היא אומרת. לטענתה, מבחינת ההוצאות הקטנות מדובר בסיכון גדול ובלתי-כדאי. "אנחנו לא יודעים בכלל מה יהיה נפח המבקרים בשרונה השנה, נוכח העובדה שרשתות הספרים גם ככה קורעות את השוק עם 'מבצעי תחתונים' ששומטים את הקרקע תחת כל שבוע הספר", היא אומרת. לצד חפר והוצאת לוקוס, עם מארגני האירוע נמנים גם גילי בר הלל מהוצאת עוץ, עמית רוטברד מהוצאת בבל ודורית תמיר מהוצאת תמיר.
המבקרים בקפה שפירא (רלב"ג 15, תל אביב) יוכלו לרכוש ספרים מגוונים למבוגרים ולילדים, והמארגנים מבטיחים "אירוע שמח של הנחות, מבצעים, מפגשים עם יוצרים, הפעלות לילדים ומוזיקה". היריד יתקיים לאורך שלושה ימים: ברביעי וחמישי (10-9.6) משעות 18:00 עד 22:00 ובשישי (11.6) מ-10:00 עד 16:00. מומלץ לגשת ולהתרשם.
תמלוגים יד שנייה
חדשות מהפכניות מבריטניה: בקרוב, סופרים בממלכה המאוחדת עשויים לקבל תמלוגים מחנויות יד שנייה, הודות ליוזמה חדשה של בעלי חנויות לספרים משומשים שהחליטו לקום ולעשות מעשה. זה נולד במוחו של וויליאם פריור, מייסד הרשת הגדולה "בוקברן אינטרנשיונל". "תמהתי על כך שסופרים - האנשים שבעצם מייצרים את חומרי הגלם של העסק שלנו - לא מרוויחים ממכירות יד שנייה", אמר לעיתון "הגרדיאן". נשמע כמו מחשבה מובנת מאליה, ובכל זאת, נדיר לשמוע אותה מפיו של סוחר. אז פריור פנה לרשת חנויות נוספת, "עולם הספרים", וכך נולדה היוזמה ההתנדבותית. בינתיים כבר הוקמה קרן ייעודית, בשווי 200 אלף ליש"ט.
כיוון שמדובר ביוזמה התנדבותית, קשה לצפות מראש את מידת הצלחתה, והדבר תלוי בשיתוף הפעולה של חנויות ברחבי בריטניה. נכון לעכשיו, נדמה שאיש אינו מצפה מהחנויות הקטנות, בסירות הצפות או בכוכים הנסתרים, שמרוויחות אך בקושי, להתנדב ראשונות. הסופרת ג'ואן האריס בירכה על הפרויקט: "הערך של ספרים חורג הרבה מעבר לערכו של הנייר שעליו הם מודפסים, אז יש משהו נהדר בכך שיוצרים מקוריים ירוויחו מכך שהעבודה שלהם מגיע לקוראים חדשים. יש משהו מעודד בעובדה שהתוכנית הזו נולדה משיתוף פעולה בין חבריות פרטיות, שפשוט מאמינות שזה הדבר הנכון לעשות".
איך נראה שיר? ככה, למשל
אודי שרבני הוא כותב מסקרן שיצירתו מבקשת להרחיב בהתמדה, בפרוזה ובשירה, את המחשבה על ספרות. עכשיו הוא מציג סרטון מינימליסטי, קצבי ומדויק שנותן פנים ייחודיות לאחד משיריו. אתם מוזמנים לצפות בו כאן לראשונה.
שירו של אודי שרבני
(מתוך שידורי גל"צ. עריכת הסרטון: יותם מונק)
השיר "את יכולה לעשות את זה בשבילי" נכלל בספר השירה בעל השם המוצלח "אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). שרבני מסביר שזהו "דיאלוג שמלווה במעין הוראות בימוי בדמות המספר, ושקיבל צורה מלבנית בעצתו של עורך הספר ארז שוייצר. הוא מוקרא כאן על-ידי אודיה קורן, ענבל גזית ונתן דטנר מתוך תכנית הרדיו שלהם בגלי צה"ל". את הסרטון ערך יותם מונק ואת עטיפת הספר עיצב להב הלוי.
דוקינס נגד קפקא
די, עכשיו הוא כבר עושה את זה בכוונה, נכון? אחרי שיצר סופה מושלמת, עם ציוץ שקומם את הקהילה הגאה, ריצ'רד דוקינס בוחר קורבן חדש - פרנץ קפקא. "'הגלגול' של קפקא נחשב יצירה ספרותית גדולה. למה? אם זה מדע בדיוני, הרי שזהו מדע בדיוני גרוע. אם זו אלגוריה כמו 'חוות החיות', אז אלגוריה למה? התשובות המלומדות נעות בין פרשנויות פרוידיאניות יומרניות לפמיניזם בלתי סביר. אני לא מבין את זה. היכן בגדי המלך?" כך צייץ ההוגה הדגול בטוויטר, וקיבל כ-3,000 לייקים, מספר כפול של שיתופים ושפע עצום של תגובות במנעד רגשי שנע בין זעם לגיחוך.
אחד המגיבים, למשל, בחר להגיב עם מחווה לפתיחה המפורסמת של "הגלגול": "כשהתעורר החוקר האנגלי המהולל ריצ'רד דוקינס בוקר אחד מחלומותיו הטרופים, גילה שנהפך במרשתת למישהו דביל כהוגן", כתב. ואחר עקץ: "אם זו אופרת רוק, איפה השירים? אם זו מסילת רכבת, איזו רכבת תעבור שם? אם זו עוגת גבינה, איזה חלק הוא הציפוי? מה אומרים תלמידי הגן על הסיפור? ולמה? אני לא מבין את זה. ובגלל שאני לא מבין את זה, בטח אין מה להבין". גולש אחר התלוצץ: "היי ריצ'רד, אני דוקטורנט לספרות. בשביל להבין באמת את 'הגלגול' ('מטאמורפוזיס', במקור), אתה חייב קודם את כל סדרת 'אנימורפס'" (אם אינכם מכירים, "אנימופרס" היא סדרת ספרים פופולרית לנוער על חבורת צעירים שמסוגלים להפוך לבעלי חיים). מגיב אחר ציין שמדובר בשאלה שמתאימה לתלמיד בית-ספר יסודי, ומישהי שנונה הוסיפה: "נשמע שזה ממש מפריע לך" (באנגלית, המילה bugs פירושה "מטריד" אבל גם "חרקים", כלומר, הייצור שעומד בלב "הגלגול"). היו כמובן גם גולשים שטרחו להשיב ברצינות, והסבירו לדוקינס שלא מדובר בכלל במדע בדיוני, אלא ביצירה אבסורדית שגורמת לקוראים להרהר בחייהם ובספרות - בדיוק כפי שעשה הוא עצמו בציוצו, גם אם באופן בלתי חינני בעליל.
בתוך כך ובשולי הדברים, אפשר לספר שמחברת נוספת שהביכה את עצמה פעם אחר פעם לאחרונה, ההוגה הפמיניסטית נעמי וולף ("מיתוס היופי"), נחסמה בטוויטר עד להודעה חדשה. הסיבה: הפצת מידע שקרי על מגפת הקורונה, חיסונים וסגרים. זאת לאחר שבחודש שעבר הצהירה שהיא מתנגדת ל"דרכון ירוק" למתחסנים כיוון שהדבר "ייצור מחדש מצב מוכר מאוד מההיסטוריה. זו הייתה ההתחלה של המון, המון רציחות עמים". בנוסף, טענה שהחיסונים הם "מעין תוכנות שאפשר להעלות אליהן דברים". ממש כך. וזוהי רק רשימה חלקית של אמירותיה השערוריות, המטעות וחסרות הבסיס, של מי שביקשה בתחילת דרכה לנפץ מיתוסים הרסניים. היה הייתה פעם חוקרת מוערכת.
שרופים מבחינתה
ג'נט ווינטרסון, סופרת ואקטיביסטית אנגליה, החליטה להעלות באש את הספרים שלה, ולא סתם - אלא את המהדורה החדשה של מבחר ספריה בהוצאת פינגווין. אחר כך היא גם צילמה את השאריות והעלתה לרשתות החברתיות. לטענתה, היא לא השתגעה אלא רק רצתה להביע מחאה. על מה? על התקצירים "החמימים והביתיים" שהודפסו על גבי הספרים, המציגים את יצירתה כ"ספרות נשית מהסוג הגרוע ביותר, בלי שום אזכור למשחקיות, המוזרות וכל הדברים שהקדימו את זמנם".
הכותבת המוערכת, לסבית מוצהרת ופעילה ותיקה בקהילה הלה"טבית, עוסקת מאז שנות ה-80 בסוגיות של זהויות מיניות ומערכות יחסים מגוונות ובלתי שגרתיות בנוף (שבעה מספריה תורגמו לעברית, בהם "כתוב על הגוף" ו"מעשה דובדבן"). היא זכתה במספר פרסים על עבודתה, ונחשבת ליוצרת פורצת דרך בחוגים מסוימים ונדמה שכאן בדיוק טמון גם כעסה. "כל אחד מהספרים האלה הביע משהו יוצא דופן בזמנו, גם בצורה וגם בתוכן", ציינה כעת. היא הוסיפה שהוצאת פינגווין צפויה "לתקן את הבעיה", אך היא עצמה איננה מעוניינת לשמור אצלה את הספרים "הפגומים". על כן, היא תרמה את חלקם ושרפה את השאר. מדובר בהתנהגות מעט חריגה לסופרת שזכתה להשתייך למסדר האימפריה הבריטית, אם כי מצד שני, זוהי בדיוק אותה רוח מהפכנית שזיכתה אותה בכבוד הנדיר. כך או כך, לא נעים לראות ספרים שרופים.
המדריך לטיול בצרפת
ז'ורז' סאנד מתה השבוע לפני 145 שנים. זה לא מספר עגול במיוחד, אבל לא נורא. זו הזדמנות מעולה להיזכר בסופרת הצרפתייה המעניינת הזו שנדמה שנשכחה מהזיכרון הציבורי. היא נולדה בשם אמאנטין לוסיל אורור דופן בפריז, ביולי 1804, ובימי חייה נחשבה לאחת הסופרות הפופולריות ביותר באירופה (ויש המציינים שתהילתה עקפה גם את זו של כמה גברים, בהם בלזק והוגו). בצעירותה סבלה מאנורקסיה ונישאה לברון מיוחס, שהחליטה לבסוף לעזוב יחד עם ילדיה. עוד בטרם מלאו לה 30, פרסמה את רומן הביכורים "ורוד ולבן" שכתבה יחד עם ז'ול סאנדו, ממנו גם לקחה את שם העט הגברי שלה, ובהמשך פרסמה שורה ארוכה של רומנים, מחזות ושפע של מאמרים, רשימות ומכתבים. בין ספריה הבולטים: "אינדיאנה", "המדריך לטיול בצרפת", "פדיטה הקטנה" ועוד. לצד הצלחתה ככותבת, גם דמותה של סאנד הותירה חותם על רבים. היא נהגה להתלבש בבגדי גברים (מה שנתפס היום כאקט פמיניסטי - מילה שלא הייתה קיימת בזמנה), השמיעה הצהרות פוליטיות - חלקן בעד המרד האנטי-מונרכי של 1848, וניהלה מערכות יחסים מפורסמות עם הסופר אלפרד דה מיסה ועם המלחינים הנערצים פרנץ ליסט ופרדריק שופן. בגיל 72 הלכה ועולמה ונקברה באדמת האחוזה המשפחתית.
סאנד אומנם נולדה למשפחה אריסטוקרטית, ולא טיפסה מתחתית המרתף אל ראש המגדל, אך ללא ספק הייתה אישה פורצת דרך בעולם הספרות ודמות מסקרנת גם בזכות עצמה. כך נכתב עליה בעיתונות הישראלית בשנת 1956: "דמותה הבלתי שכיחה והססגונית של האישה והסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד משכה סופרים רבים (...) חייה הם רומאן אחד כביר רוח ורב מידות, בהם נוטלים חלק סופרים דגולים, משוררים ראשונים במעלה, מוזיקאים גאוניים והוגי דעות, שחקנים ומנהיגי עם". יהושע קנז כתב עליה בעבר כי הייתה "אישה רכה ומרדנית, פראית ואנוכית ונדיבה מאין כמוה, פמיניסטית גדולה הרבה לפני הפמיניזם וסבתא טובה השוקדת לרקוח את הריבות לאורחיה." ואכן, שמה נקשר בשלל סצנות צבעוניות ושערוריות. כך למשל, בכתבה שפורסמה ב"הארץ" בשנת 1962, ושעסקה ברכילאות המאה ה-19, צוטטה שיחה (ספק אמיתית, ספק אגדה) בין סאנד לבין חתנה הפסל אוגוסט קלסינגר. "אני אפרסם דו"ח מזעזע על התנהגותך", אמרה לו סאנד, וזה השיב לה "ואני אפסל את עכוזך וכולם יכירוהו". צחוקים מהמאה שעברה-שעברה.
לפי כתבה שפורסמה במעריב בשנת 1987, בלזק תיאר אותה כך: "העפלתי לארמון נוהאן ומצאתי את ז'ורז' בגלימת הבית, כשהיא מעשנת סיגאריה אחרי הארוחה שלה בפינת האח שלה, בחדר נרחב ובודד. זה כשנה היא בנוהאן, עצובה ביותר, ושטופה בעבודה. שם, במקום נסיגתה, היא מבטלת גם את הנישואים וגם את האהבה, שכן שניהם לא הביאו לה אלא אכזבות... היא נער, היא אמן. היא גדולה, היא נדיבה, מסורה בלב ובנפש, צנועה; יש בה כל התכונות גדולות של גבר (...) אין היא בכלל אישה. כך הרגשתי בקרבתה כששוחחתי עימה במשך שלושה ימים מלב אל לב... היא תהיה תמיד אומללה מאוד". סאנד לא תמיד הייתה נערצת ובטח שלא על ידי כולם. בשנים שלאחר מותה קמו לפתע מבקרים רבים שטענו שלמעשה לא הייתה סופרת כל כך טובה, אלא גרפומנית בינונית ופופוליסטית ושהתפרסמה בעיקר בזכות אופיה הססגוני. גם במקרה הזה, אין לפסול לגמרי את האפשרות שספגה ביקורת כזו בעיקר כיוון שהייתה אישה - וגם מבחינה זו הייתה חלוצה. אישה אישה, תמיד אישה.
