בעיצומו של הסרט הרומני "מבט מבפנים" (R.M.N) בבימויו של כריסטיאן מונג'יו ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), מצויה סצנה רבת משתתפים המצולמת כולה בשוט רציף. זוהי סצנה סוחפת כל כך שהתקשיתי להבחין כמה זמן היא נמשכת (בראיונות עמו, מציין מונג'יו שאורכה 17 דקות, ונדרשו לצילומה 22 טייקים); אבל מצדי היא יכולה הייתה להמשיך. היא נקטעת עקב אירוע טרגי, אבל ממשיכה להדהד עד סיומו של הסרט.
"מבט מבפנים" - טריילר
בסצנה הזו, אסיפה המתקיימת בבית התרבות בעיירה קטנה בטרנסילבניה, מוחים תושבי העיירה על העסקתם של עובדים זרים מסרי-לנקה במאפייה המקומית. הם נרתעים מעצם המחשבה שהעובדים השחורים נוגעים בידיהם בבצק, ובכלל – מדוע לא להעסיק במקומם מקומיים. הסצנה, כמו הסרט כולו, מתנהלת בכמה שפות – טרנסילבניה היא חבל ארץ המאוכלס בדוברי רומנית, הונגרית וגרמנית – והמצלמה הסטאטית מכוונת אל האנשים היושבים באולם, לרגע לא קוטעת לקלוז-אפ על פני הדוברים או צילום תגובה של הכומר וראש העיירה המנהלים את המפגש. התוצאה היא מבט אל עבר מסה אנושית גזענית, אלימה, חדורת שנאת הזר, אם זה מזכיר משהו למישהו – מבט שמבטא היטב את הלך הרוח בחברה הרומנית כולה.
לביקורות סרטים נוספות:
ואכן, שמו במקור של הסרט הוא ראשי התיבות ברומנית של MRI (דימות תהודה מגנטית), אותה סריקה רפואית של איברים פנימיים במטרה לאבחן פגיעות, מחלות ופגמים. הסרט הוא, במילים אחרות, אבחון רפואי של החברה הרומנית ברגע הנוכחי, והסצנה שתוארה לעיל מזכירה מאוד, בסיטואציה ובמטרותיה, את אסיפת ההורים בבית הספר בסרטו של ראדו ג'ודה, "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (2021), שנהפכת למשפט שדה שנערך לאחת המורות לאחר שסרטון פרטי שמתאר אותה במהלך אקט מיני דולף לרשת. האסיפה מתדרדרת מהר מאוד להצהרות אנטישמיות ותיאוריות קונספירטיביות חשוכות החושפות את פני הבורגנות הרומנית.
"מבט מבפנים" עוקב אחר שתי דמויות מרכזיות. האחד הוא מתיאס (מרין גריגורה), השב לעיירה מגרמניה שבה עבד במשחטה שאותה נאלץ לעזוב בעקבות תקרית אלימה (לצופים הרגישים: תחילת הסרט כוללת דימויים של כבשים ערופות ראש ושחוטות). השנייה היא צ'ליה (יודית סטייט), מנהלת עבודה במאפייה שמעסיקה, כאמור, את העובדים הזרים, וגם צ'לנית חובבת שמנגנת שוב ושוב את הנעימה המרטיטה מתוך "מצב רוח לאהבה" (2000) של וונג קאר וואי. צ'ליה היא גם מאהבתו של מתיאס, שיחסיו עם אשתו מעורערים, ובנו הקטן חדל לדבר בעקבות חוויה טראומטית שהוא חווה בתחילת הסרט ביער הסמוך לעיירה – חוויה שאיננו עדים לה. אביו של מתיאס הוא חוואי כבשים קשיש וחולה, שאכן עובר בדיקת MRI לאחר שהוא מתמוטט.
התקופה היא הימים שלפני חג המולד, ואורות עצי האשוח מהווים ניגוד לאפלה האנושית שמסביב. נוכחותו של חוקר צרפתי המגיע לאזור כדי למנות את מספר הדובים שבו מעלה את האסוציאציה הבלתי נמנעת על אודות הטורפים ממשפחת האדם. מי אגם מזוהמים, שמתיאס מזהיר את בנו לא לשתות מהם, מייצרים מטאפורה אקולוגית הולמת לרעל שמפיצים בני העיירה סביבם.
סרטיו של מונג'יו נבנים סביב סיטואציה בסיסית שהשלכותיה הדרמטיות והאתיות נבנות בהדרגה. כך זה היה בסרטו זוכה דקל הזהב, "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" (2007), שעקב אחר מהלכיה של הפלה המבוצעת ברומניה בתקופה שבה היה זה מעשה לא חוקי; וכך גם ב"בגרות" (2016), שעסק בקריסתו המוסרית של אב שמוכן לעשות הכול כדי להבטיח את הצלחתה של בתו בבחינת בגרות. סרטו הנוכחי (שמבוסס על אירועים אמיתיים – כולל האסיפה בעיירה) מתמקד בשתי דמויות – שתיהן נותרות מעט ייצוגיות ביחס לסוגיות העולות מהסרט – ומשרטט תמונה עגומה מאוד של רומניה בימינו, תמונה שאינה מלבבת יותר מזו שהציג מונג'יו כאשר נדרש לימי צ'אושסקו בסרט שפרסם אותו.
2 צפייה בגלריה
הסרט מצייר תמונה מאוד עגומה של רומניה הנוכחית. מתוך "מבט מבפנים"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
עם זאת, בשונה מסרטיו הקודמים – אלה כוללים גם את "מעבר לגבעות" מ-2012, על מפגש מחודש בין שתי צעירות שגדלו יחד בבית יתומים, ואחת מהן הפכה לנזירה – "מבט מבפנים" מציב סיטואציה שאינה זרה, למרבה הצער, למדינות רבות באירופה, ולא, גם לא לישראל. הטריטוריה הרב-תרבותית שבה מתרחש הסרט מובעת גם באמצעות כתוביות התרגום – בעברית, אך גם כשהסרט הוצג בפסטיבלים בינלאומיים – שנדרשות לצבע שונה לכל אחת מהשפות העיקריות המדוברות בסרט (רומנית, הונגרית, גרמנית). זה נראה מוזר בהתחלה, נקלט רק אחרי כמה דקות, אבל בעל אפקטיביות גבוהה, בעיקר כדי להצביע על המצב הכאוטי באזור.
זהו, במילים אחרות, סרט שפועל יותר במישור אלגורי, שבו הסיפור האמיתי, הספציפי, הופך למשל מוסר כלל-חברתי, והוא נותר קצת ככתב חידה: מהי, למשל, משמעות סצנת הסיום הלא לגמרי מפוענחת? מה פשר האירוע הטראומטי שחווה הילד? גיבוריו של הסרט, מתיאס וצ'ליה, חווים תנועה בין שנאה ואהבה, כניעה לדחפים קמאיים ותרבות, פחד מפני הזר וקבלתו. אם הסרט הזה הוא אכן בדיקת MRI – תוצאותיה חושפות חברה שמעולם לא התגברה על הטראומות של המאה ה-20, והיא נושאת אותן אל עבר העתיד. חברה שבטית שנוח לנו מאוד ליחס אותה לטריטוריה הכפרית הבוצית, אי שם בטרנסילבניה, לאנשים שחיים על סף היערות, אבל היא נוכחת גם באירופיות המודרנית הרואה בגלי ההגירה איום גלובלי על הישרדותה.
סרטו של מונג'יו מראה עד כמה השפה, הזהות התרבותית המגבילה והמדירה, היא המייצגת של השבטיות הזו, והמקור לאלימות ואימה. זה אולי נשמע דידקטי ומובן מאליו, אבל העובדה היא שכשהסרט מסתיים אתה מוצא עצמך יוצא מהאולם יותר מוטרד מכפי שנכנסת אליו – וזהו הישגו העיקרי של מי שהוא אחד מיוצרי הקולנוע החשובים בעולם כיום.
