יואב צפיר הוא האיש שראה את הכול בתעשיית הבידור הישראלית, כאחד המוחות שהמליכו את ערוץ 2 הישן על ישראל. אבל שום דבר, אפילו לא הפאוזה המפורסמת של נינט בגמר בניצנים - מהלך בימוי איקוני שלו - לא הכין את הארכיונים הפרטיים של צפיר למהומת האלוהים שהתרחשה סביבו וסביב עדן גולן באירוויזיון 2024. "עברנו אירוע מטלטל", הוא אומר בריאיון שיתפרסם ביום שישי במוסף "7 לילות", "הכול היה מנוגד לכל היגיון, לכל נורמה, לכל תחרות. חשבנו עוד בישראל שיהיו קצת קריאות פה ושם, או אפילו שיעלו לבמה כדי להפריע, אבל לא באמת ציפינו לבוז. איש מאיתנו לא חלם שיהיה ככה. אולי אני נאיבי, אולי אנחנו טובי לב, אבל לא האמנתי שאנשים יעמדו וישרקו בוז לזמרת, לא משנה באיזה גיל היא. זה היה בלתי נתפס בשבילי. עדן ניסתה להסוות את מה שעובר עליה באותם רגעים, אבל קלטה את הבוז ועוד איך. זה הפריע לה. ראיתי אותה יורדת עם דמעות בעיניים, הפכה חיוורת, מנסה להגיד 'יהיה בסדר', וראיתי שם גם את הגוש בגרון".
צפיר מספר גם על החרם וההתנכלויות מצד שאר המתחרים. "לא ראיתי את התצוגה המביכה של היוונייה, אלא רק בדיעבד, וכמובן שחשבנו שזו חרפה ובהחלט מעשה שכוון להעליב את עדן. אני בהחלט שמתי לב להולנדי יוסט קליין, שישב לידנו ועשה פרצופים מגעילים אלינו מהרגע הראשון של מסיבת העיתונאים. נתקלנו בזה שעדן הצטלמה עם נציגים מכל מיני מדינות ואז והמנהל שלהם מגיע לבקש שלא נעלה את זה, שזה גם די מעליב. הצטלמה עם קארייה הפיני לקטע חמוד והוא צחק איתה והכול קול. פתאום באו מהצוות שלו באלימות לדרוש שנוריד את הווידאו. היו עוד אמנים שאני לא זוכר את שמותיהם ואנשי צוות ממדינות אחרות. הם הצטלמו, ואחר כך ביקשו מאיתנו להסיר את התמונה. קרה שעדן אמרה שלום לכמה נציגים במסדרון והם לא החזירו לה בכלל, התעלמות. גם הזוכה השווייצרי.ת לא החזיר.ה לה שלום".
המשבר התפתח למדדים מדאיגים ובאירוויזיון החליטו להעביר את המשלחת הישראלית מהחדר למתחם אחר, כדי לנתק בין הצדדים. "מגיעה אילה מהתאגיד והיא אומרת שרוצים להגלות אותנו לחדר אחר. צריך להבין, החדר נמצא בתוך הבאבל של חדרי המשלחות ואתה מתרגל במשך שבועיים לחדר ספציפי, עם הדגלים וכל מה שתלינו. ביום האחרון לעבור למתחם אחר - זו השפלה. רגע המעבר לא היה פשוט. אנשים היו עם דמעות בעיניים. אמרנו לאיגוד האירופי: הפעם האחרונה שהגלו יהודים באירופה קרתה ב-1939. לא ממש הזיז להם. באותו רגע יצא סרטון של חטוף, ואפילו הראינו להם את זה, שיבינו מה עובר עלינו בבית. גם זה לא עניין אותם. ברגעים האלה הם רצו בכלל לקבור את עצמם מהמשבר שאיים פה. אבל אמרתי, אוקיי, אנחנו נעזור, נעבור מקום. היו מדינות שאיימו לא לעלות לשיר אם ישראל תישאר בחדרים לידם. אמרתי, 'אין בעיה, אנחנו נעבור'. בסוף החדר הזה היה שקט וגדול הרבה יותר. עשינו לימונדה, מעבר לבדיחות של הגטו שכמובן רצו שם לא פעם".
המשלחת הישראלית גם נאלצה להתמודד עם סידורי אבטחה שכמותם עוד לא נראו. "תמיד יש אבטחה ישראלית מוקפדת באירוויזיון, אבל מה שהיה במאלמו לא קרה מעולם. איך שנחתנו בעיר, הובלנו היישר מכבש המטוס, כמו הנשיא ג'ו ביידן - שיירה של 15 רכבים, מסוק באוויר כל הזמן כשאנחנו בתנועה. אופנוענים מלווים אותנו מסביב ועוצרים תנועה אם צריך. היינו בשוק, אמרנו וואו. מצד אחד אתה נפעם, מצד שני עצוב שבתחרות שירה ככה שומרים עליך. זה כבר צבט בלב. כל אחד ביום הראשון קיבל איירטאג, תווית, כדי שיידעו היכן הוא בכל רגע נתון. סיפרתי לבנות שלי שאני כמו דינו, הכלב שלנו, יש לי צ'יפ עליי ויודעים איפה אני נמצא, מתי לאפשר לנו לצאת ומתי לא לאפשר. כשהיו התרעות, לא התווכחנו. לפעמים אמרו להישאר במלון, שיחקנו הרבה טאקי. בשבוע השני כבר אסור היה לצאת מהמלון".