"נולדתי ב-1944 וגדלתי בבני-ברק עד גיל עשר. היינו חמש משפחות ברחוב הראשונים, שלא היה דתי. אבא שלמה היה ילד בן 12 כשאבא שלו נהרג, כששירת בצבא הטורקי. הוא היה הבכור ואחרי מות האב היה צריך לפרנס ארבעה אחים, שאחד מהם מת אחר כך מרעב, כשהיה תינוק. המצב היה כל כך קשה, עד שאבא חי לפעמים רק מקליפות של תפוזים ותורמוס, נאלץ לגנוב מהשכנים חלב כדי שיהיה למשפחה. חלום חייו היה להיות זמר ושחקן אבל הוא עבד בדפוס והיה סוציאליסט. בגלל אבא גם הלכתי ללמוד דפוס, מחזור ראשון בבית ספר עמל לדפוס".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"אחי הבכור, יהודה, היה זה שהגשים את החלום ראשון מבין שלושת האחים. הוא היה שחקן ובמאי ונסע לארה"ב, ולימד לטינית באוניברסיטת ייל. הוא היה עילוי. עד היום שמור לי מכתב ממנו, שבו הוא מספר לי שג'ין קלי מלמד ריקוד באותה אוניברסיטה. יהודה לא האריך ימים. הוא נפטר ב-1965, כשהייתי בן 23 והוא בן 32. גילו לו את הסרטן בארה"ב, נתנו לו שלושה חודשים לחיות והוא הגיע לארץ יחד עם סטודנטית אמריקאית והתחתן איתה. אחרי שנה נפטר, והאובדן שלו היה נוראי. להורים שלי זה היה כמו הסוף, אמא לא יצאה מזה עד יומה האחרון. אני הייתי לוקח אותו לטיפולים, נוסע איתו להקרנות של אז במכלים עצומים. בין לבין לקחתי אותו גם לביים בקיבוצים. למדתי להתמודד פעם ראשונה עם מוות, ולצערי ממש לא האחרונה".
"את עדנה, אשתי השנייה, הכרתי עוד כשהייתה חיילת. היא הייתה חברה של יאיר רוזנבלום אבל לא ראיתי אותה הרבה שנים, ורק כשהתגרשתי מאשתי הראשונה עירית, עדנה ואני התחלנו לצאת ולאט-לאט התפתח משהו. התחתנו ב-1979. לא רציתי כל כך להינשא שוב אבל היא מאוד רצתה ולי היה חשוב שהיא תהיה מרוצה. נולדו לנו שתי בנות, נועה, מעצבת נעליים, תכף בת 40, ואיה, גננת עם שני תארים, בת 36".
עדנה הלכה לעולמה ביולי שעבר מסרטן.
"זה התחיל מכאבי גב. זו הייתה תקופת הקורונה וגם ככה היה קשה בבתי החולים. הבדיקות גילו שאלה גידולים סרטניים בעצמות שהתפשטו לכל הגוף. תוך חודש וחצי הסרטן גמר עליה. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. לא עצמתי עין, לא בלילה ולא ביום. טיפלתי בה, היא הייתה בבית, לקחתי אותה לטיפולים, ניסיתי כל מה שאפשר, בעיקר להקל את הכאבים האיומים שהיא סבלה מהם עד שזה הגיע למורפיום. ההוספיס היה בבית. הכל קרה מהר מאוד, אתה לא מספיק לעכל. זה מטורף לאבד בן-אדם כל כך יקר לך בחודש וחצי. הרגשתי שכמעט השתגעתי מזה, כי ההלם היה גדול. הייתי במועקה גדולה מאוד בכל התקופה הזאת. אני מנסה להציל, לבדוק פתרונות, עוד טיפולים, וכל דבר שהיא מקבלת לא עוזר, לא זריקות, לא כימו, הכדורים או המדבקות.
"זה רק הלך ונהיה יותר ויותר רע. ראיתי איך היא נגמרת מיום ליום, לא יכולה לעמוד על הרגליים. פתאום האישה היפה והאצילית הזאת הפכה לשרוך. זה היה נורא. הייתי צריך כדורים כדי להצליח לישון מדי פעם. באחת השיחות שלנו היא אמרה לי, 'אתה אכלת אותה'. אני הבנתי שהיא למעשה אומרת: 'אני כבר לא אוכל לטפל בך, אתה צריך לטפל בי'. זה מה שעשיתי".
מתי הייתה השיחה האחרונה שלכם?
"לא היו שום שיחות חוץ מלהגיד 'אושיק תביא לי משהו בשביל הכאבים'. היא כן אמרה לי כל הזמן, 'אושיק אני אוהבת אותך' עד שהייתה נרדמת. זה היה נורא קשה גם לבנות. הבת הקטנה שלי ואני נתנו לה את שתי זריקות המורפיום האחרונות. לפחות אני יודע שעשינו כל מה שאפשר כדי להציל אותה".
והיום?
"הפרידה ממנה והאובדן עדיין קשים לי מאוד, אני מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר. הילדים, הנכדים והחברים מחזיקים אותי וכמובן גם המוזיקה. הקלטתי שירים חדשים עכשיו, אני פעיל בארגון אשכולות. כל זה עוזר".
בת זוג חדשה?
"ממש לא. לא מרגיש שזה מתאים לי כרגע. מנסים להכיר לי, אני כרגע לא בעניין".
בנותיך דנה ונועה התמודדו עם סרטן השד, כל אחת מהן, בשנים האחרונות.
"זה קרה אצלן עוד לפני מה שקרה לעדנה. נועה הייתה הראשונה, דנה אחריה והייתה תקופה שבה לשתיהן היו הקרנות באותו זמן. מסע קשה ומדכדך. היה לנו מאוד מפחיד מרגע ההודעה שהן חולות. היום הן בסדר, אבל זה סוג של דברים שאתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה איתם אחרי. מקווה מאוד שעברו את זה. שמע, אני אפוף מוות בשנתיים האחרונות. האם אני יכול להרגיש טוב עם זה? לא, אבל אני מתמודד וזה לא פשוט".
"התחלתי לשיר בבית בימי שישי, בילדות. הדודה של עוזי חיטמן הייתה שכנה שלנו כשעברנו לגבעת-שמואל, הם היו באים אלינו יחד עם עוזי לשיר. אחי לוליק (אברהם) ניגן על גיטרה ומפוחית. הוא היה פרא אדם, היינו עושים מחזות בבית כשהוא משחק את טרזן ואני את צ'יטה. לוליק היה מודל לחיקוי, הוא נסע להופיע בעולם לחמש שנים רצופות וחזר כשיהודה חלה.
"ההתחלה שלי במוזיקה הייתה ב-1958, בעשור למדינה. היה חידון בבנייני האומה בירושלים ואני עליתי לשיר, ילד בן 12, וזכיתי במקום הראשון בתחרות. אבל הקריירה שלי לא ממש התחילה עד גיל 17, כשהכרתי חבר בשם ראובן שניגן על גיטרה. התחלנו להופיע יחד, ויום אחד דודו דיין הזמין אותנו להופיע אצלו בתוכנית בגלי צה"ל, מדי יום שישי. זו הייתה ההתחלה שלי, עד שהגעתי ללהקה צבאית".
"בגלל שהייתי בוגר מגמת דפוס, הצבא שלח אותי לבית דפוס בתל השומר. דיכאון, למרות שהייתי קרוב לבית. ואז שאול ביבר הוציא אותי ללהקת פיקוד מרכז. שרנו את 'טוויסט מולדת', שהפך ללהיט. ושרתי עם חדוה עמרני את 'שם הרי גולן' שהלחינה לנו במיוחד נעמי שמר".
לימים נטען שהיה לנעמי ולך רומן.
"לא היה. כן היה לנו קשר חברי מיוחד עוד מהצבא. אני הבאתי את השיר 'שלגיה' לשלישיית התאומים מנעמי, שחיבבה אותי מאוד. נשארנו בקשר מצוין לאורך השנים".
"בלהקה הצבאית הפכתי לכוכב, ולקחו אותי להופיע במועדון החמאם ביפו, שהיה אז מוסד. בלהקה כבר היו לי מעריצות. היינו עושים חזרות בגן מאיר בתל-אביב והיו מגיעות לא מעט נערות כדי לשמוע. אני זוכר את הפעם הראשונה בקפה כסית. אני כולה בחור בן 23, נכנס לשם, וזה היה טקס חניכה אדיר. אני מסתכל ימינה ורואה שולחן של נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אבות ישורון. בצד אחר ישב אלכסנדר פן וכל הגוורדיה של הבימה. היה שם גם שולחן של עמוס קינן עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו ונסים אלוני. אני מעיף עוד מבט, אריק איינשטיין, אורי זוהר וטופול בצד אחר. ישבתי שם בהלם. לא האמנתי שאני ליד האנשים האלה. מאז התחלתי ללכת לכסית כמעט בכל יום.
"יום אחד חצקל איש כסית, בעל המקום, איש גדול, שלח את מרסל המלצר להגיד לאדון אלתרמן שהוא רוצה להזמין אותו לשתות. שואל אלתרמן את המלצר מה יש והוא עונה: יש וודקה, עראק וקוניאק. אלתרמן אומר לו: 'הסדר לא חשוב'".
"אחרי 'החמאם' הצטרפתי להרכב 'הטיילת' שביים יוסי בנאי, היו שם אריאל פורמן, דוד טל, חדוה עמרני, גבי ברלין ואני. עשינו הופעות וגם תקליט אחד. ב-1964 התחילה החבירה של שלישיית התאומים. פופיק ארנון וחנן גולדבלט היו בלהקת הנח"ל יחד, הם ראו אותי מופיע בלהקת פיקוד מרכז, יוסי בנאי הכיר אותי מ'הטיילת' והציע להם שייקחו אותי. הצלחנו מאוד, הופענו בכל הארץ. גרנו יחד בדירה שכורה בבן-יהודה 66 בתל-אביב. פופיק גר בסלון, חנן בחדר הילדים ואני בחדר השינה, אחרי שעשינו הגרלה בינינו.
"לפני הופעות היינו מציצים מהווילון מאחורי הקלעים ולא מאמינים: מה, כולם באו בשבילנו? הגענו למדורי הרכילות, גם זה הנחשב של ג. עיטור. חנן נסע בינתיים לאמריקה, פופיק ואני שיחקנו בהצגה 'קזבלן', והמשכנו לגור יחד. ב-1967, אחרי ששת הימים, הצטרפתי ללהקת כרמון במופע ענק, וגם נסענו לחו"ל עם 40 רקדנים.
"באותם ימים התחתנתי וכבר למחרת בשש בבוקר נסענו לבלגיה לעשרה ימים, ואחרי זה לאולימפיה בפריז. תיכננו להישאר שבוע אבל נשארנו חודשיים. ערב-ערב היה מפוצץ. אחרי ששת הימים, לכולם בערך קראו 'יזראלי הירו'. באחד הערבים אנחנו מגיעים למועדון הידוע פולי ברז'ר ולידנו בשולחן יושב המלך חוסיין. הוא נדלק על רקדנית שהייתה אצלנו בשולחן, שלח לה שעון רולקס ולנו שמפניה".
"ב־1973, אחרי מלחמת יום הכיפורים, אשתו של פופיק ארנון עזבה אותו. הוא קיבל מזה שוק, ירד לאילת. שלחתי אותו שם לרפי נלסון, אבל לא עזר. הוא נסע לירושלים, שם גר שחקן שהכיר, אריה יצחק. פופיק היה נוסע בסופי השבוע, חוזר בימי ראשון ואומר, 'יש משהו בירושלים שאנחנו לא מכירים, בדת, בשבת'. לאט-לאט הוא כבר חזר עם ספרי קודש, ציצית, כיפה, ותוך שנה הוא אומר לי, 'אין הופעות בשישי או שבת'. אז גם עבר לירושלים. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי גם לחזור בתשובה, אפילו עשיתי אצלו שבת, אבל אמרתי, 'מרדכי בוא נישאר חברים. עזוב אותי'. נשארנו חברים קרובים עד יומו האחרון".
הספקתם לדבר לפני מותו?
"זה היה נורא מוזר. יום אחד אני מתקשר והוא אומר לי, 'אני שוכב בהדסה עין כרם, חולה מאוד בסרטן, אל תבוא לבקר'. ידעתי שחלה פעם בסרטן ויצא מזה. הפעם לא ידעתי, כנראה הרגשתי משהו. ביום שישי שאחרי, הבת שלו אומרת לי, 'אושיק, אבא גוסס'. בצהריים היא כבר התקשרה לספר שנפטר. כאב נוראי. התקשרתי לחנן כדי להודיע".
זה גרם לך למחשבות על הגיל? חרדות בריאותיות?
"תשמע, לא מעט חברים שהכרתי מתו. יוסי בנאי, אריק לביא, אריק איינשטיין, בני אמדורסקי, דודו דותן, שמוליק קראוס ועוזי חיטמן, כולם היו חברים טובים שלי. גם צבי שיסל שנפטר לא מזמן ושמיילך. כל מוות כזה עושה לי צביטה קשה בלב. חנן אומר לי כל הזמן, 'אושיק, זה מתקרב אלינו'. אני תמיד אומר לו בחזרה, 'תשתוק. אני לא מרגיש ככה'".
"אחרי שפופיק חזר בתשובה, חנן חזר להיות הפרטנר שלי. חלקנו את 'בלי סודות'".
לימים התפרסמה הפרשה שבה הורשע באונס.
"הכרתי את חנן וידעתי שהוא אוהב לחזר אחרי בחורות, מתחיל עם מי שהיה יכול, ולא מעט, אבל בין זה לבין פלילים ובין לאנוס יש מרחק רב. לא ראיתי אותו מעולם מפעיל כוח. עשיתי פרופסורה על התיק שלו, אחרי שבחיים שלי לא הייתי בבית משפט. למדתי מהתיק הזה שלא תמיד יש צדק".
למה? חנן אנס, נכנס לכלא. בהחלט היה צדק בעונש.
"אני חושב שנעשו בתיק הזה דברים שלא היו צודקים, ולא אפרט מה. הבן-אדם ישב במעצר בית שלוש שנים ואחר כך קיבל את מה שקיבל. אני חושב שהוא מה שנקרא 'שילם את חובו לחברה' ואנחנו חברה שאין לה בנושא הזה חמלה וסליחה. זה אות קין לכל חייו, וזה עצוב".
אבל מוצדק.
"אני חושב שלא".
אם הפרשה הייתה מתפוצצת היום, כשיש יותר רגישות לאלימות מינית, סביר להניח שחנן היה נענש בצורה יותר קשה. "חנן חטף שבע שנים בכלא, הוא קיבל עונש קשה לכל הדעות".
בכל זאת נשארת חבר שלו.
"אני מאמין בחברות וחושב שגם אם חבר עשה דברים גרועים, כשהוא נזקק לעזרה צריך לעמוד לצידו".
"החתונה הראשונה שלי הייתה בגיל 24, ביולי 1967, עם עירית רזילי, שהייתה שחקנית ודוגמנית. ישבתי יום אחד עם פופיק בכסית, היא עברה וישבה בקפה רוול שליד, הייתה אישה מאוד יפה. אמרתי לפופיק, 'אתה רואה את הבלונדינית הזו? אני אתחתן איתה'. התערבתי איתו על קרטון סיגריות קאמל. הזמנתי אותה באותו יום שתבוא לראות את ההצגה שלי. משם יצאנו שנתיים והתחתנו. באותו זמן אמא שלה נפטרה, אחי נפטר וזה היה לפני הנסיעה שלי לחו"ל. אמרנו שאו שנפרדים או שמתחתנים. החלטנו שנתחתן והיא תצטרף אליי. הסתובבה איתי שנה וחצי בכל העולם. אין כאלה נישואים, רק בתי מלון, קניות, מסעדות.
"הבת הגדולה שלנו דנה נולדה ב-1970, היא אדריכלית ומעצבת פנים. הבן אריאל נולד ב-1975, הוא איש עסקים. עירית ואני התגרשנו ב-1978. סגרנו את זה יפה ונשארנו חברים".
"אפרים קישון כתב בזמנו מערכונים ללהקת פיקוד מרכז, ואני הייתי עושה אז דמות של מרוקאי. ב'ארבינקא' קישון לקח אותי לגלם דמות של שוטר ולקראת 'השוטר אזולאי' הוא פנה אליי שאשיר את שיר הנושא. אהוד מנור, נורית הירש, 40 נגנים שנכנסו לאולפן, הפקה לא נורמלית. התמונה של שייקה והשיר עשו יחד עניין גדול".
"אסי דיין היה חבר טוב שלי, נפתלי אלטר הלחין לי קרוב ל-40 שירים, בהם 'יונתן סע הביתה' ו'זכרון יעקב'. יום אחד הם באו ואמרו, 'אושיק, יש לנו תפקיד בשבילך בסרט'. הגעתי. הצילומים של 'גבעת חלפון אינה עונה' היו בחולות ניצנים, גרנו שם, ובוויקנד היינו יוצאים הביתה. זה היה קאסט אדיר, פולי היה מצחיק אותנו בלי סוף. בסצנה המפורסמת שלי עם חנה לסלאו במיטה, מרימים את האוהל מעלינו. בטייק הראשון חיברו את המיטה יחד עם האוהל והתרוממנו איתו לגובה של איזה חמישה מטרים. נפלנו, ומזל שזה היה לתוך חולות רכים. הטייק השני כבר הצליח.
"בסצנה שבה אני מקבל שקשוקה מיוסיפון, משה איש כסית, לא ציפיתי למה שקרה. פתאום הוא אומר, 'אתה רוצה שקשוקה?' לוקח לי את היד, שם עגבנייה וביצה ומועך לי הכל. זה היה אלתור לדעתי. בכלל, התפוצצנו מצחוק בצילומים. אסי היה שם מגבת על המצלמה ועליו, כדי שלא יראו שהוא נקרע. היית רואה את המגבת רועדת מצחוק".
"נסעתי לעבוד בלונדון על האלבום הראשון שלי בסוף שנות ה-60. שלום חנוך היה כבר בלונדון, ניסה את מזלו, ואני גרתי אצלו. נפתלי אלטר למד שם קולנוע. יהונתן גפן והוא היו מגיעים אלינו לדירה מדי פעם. היה דיכאון, אפור, קר ורצינו הביתה. מכאן יהונתן כתב את הטקסט של 'יהונתן סע הביתה', וזה היה הלחן הראשון שנפתלי אלטר חיבר עבורי. חזרתי לתל-אביב עם השיר, והוא נכנס לאלבום השני ונהיה להיט".
"על 'בלי סודות' התחלנו לעבוד עוד ב-1980. נראה לי שחיפשו שחקן ממוצא מזרחי, כי נתנזון היה רומני וחנן פולני. אחר כך הביאו את חני נחמיאס שהיא גם כן ספרדייה, אז היה איזון. זו הייתה תקופה נהדרת. התוכנית עלתה רק ב-1984 כי כל שיר לקח יומיים-שלושה של עבודה. השקיעו בזה המון, היו פרופסורים ללשון שעברו על התכנים. אחרי ש'בלי סודות' עלתה בחינוכית, כבר לא יכולתי ללכת ברחוב. הייתי בא לפעמים לבית ספר, לאסוף את הילדים, והיו מתנפלים עליי. הילד שלי היה צועק, 'הלו אני רוצה את אבא שלי'".
9 צפייה בגלריה
לוי (משמאל) ב''בלי סודות''. ''אחרי שהתוכנית עלתה בחינוכית, כבר לא יכולתי ללכת ברחוב''
(צילום: הטלוויזיה החינוכית)
הרגשת שאתה לא נותן מספיק למשפחה בגלל הקריירה?
"תשמע, ההופעות היו נופלות לא פעם בחגים וזה משפיע. פורים, חנוכה, יום העצמאות, אבא לא בבית. אבל אין מה לעשות, זה המקצוע. גם הנשים שלי התבאסו מאותה סיבה, אפשר להבין אותן".
"מצבם של האמנים הבוגרים לא קל. בדור שלנו רוב האמנים לא הבינו בעסקים ולא דאגו לחיסכון ביום שחור. בקורונה לא עבדתי שנה וחצי, לא התאים לי גגות וגינות ולא זום. הזמינו, אבל אמרתי לא. אז היה קשה, ברור. אף פעם לא יצא שלא הייתי על הבמה כל כך הרבה זמן עד לקורונה. זו הייתה תקופה מאוד בעייתית. בחלק מהזמן גם טיפלתי באשתי.
"יש אמנים שאתה ואני מכירים היטב שלא היה להם שכר דירה לשלם, שנקלעו למצוקה כלכלית. נתנו מקדמות על מה שאפשר. המדינה לא עשתה מספיק בשביל האמנים בקורונה, ויצא שאנחנו באשכולות חילקנו כסף לכ־700 אמנים, זמרים, שחקנים, ומדובבים.
"אני אוהב את הראפרים של העידן הזה, למשל טונה ורביד פלוטניק, נצ'י נצ'. יש להם מה להגיד. אני עכשיו בדיבור על שיתוף פעולה עם אחד האמנים הצעירים שפנה אליי. הסגנון של נועה קירל פחות מדבר אליי, לא מבחינת טקסט ולא מוזיקה".
"אני בצד שמאל של המפה. חושב שצריך למצוא פתרון לסכסוך פה ושאי-אפשר לחיות על החרב כל החיים. ערפאת, רבין וקלינטון הגיעו להבנות בזמנו, אז למה אי-אפשר שוב? בעיניי אין דבר כזה שאין עם מי לדבר. להפך, אתה יכול לדבר רק עם האויב שלך. הממשלה החדשה הביאה משהו אחר, מורכב ולא פשוט - אבל הנה, הם כבר הצליחו להעביר תקציב שלא היה כאן שלוש שנים. ברור שנפתלי בנט לא בפוזיציה הכי נוחה לו כראש ממשלה אבל עובדה שזה עובד".
"הנכדה שלי פעם צילמה אותי איתה ושמה בטיקטוק. אחרי שעתיים היא אומרת לי, 'סבא אתה לא מאמין, יש 150 אלף לייקים'. יש אנשים שמתפעלים עבורי את הדפים ברשתות החברתיות, אני תמיד מעדיף לדבר בעיניים. בחודשים האחרונים חזרתי להופיע, עשו מחווה גדולה ל-60 שנות יצירה בראשון-לציון. אני רואה מהבמה גם מבוגרים יותר, שזה ברור, אבל גם צעירים שמכירים את כל השירים, וזה מבחינתי לא ייאמן. לפעמים אנחנו שואלים ברשתות איזה שירים אתם רוצים בהופעה ויש אלפי תגובות".
גם "זהו זה!" חזרו בהצלחה לטלוויזיה בגרסתם המבוגרת יותר.
"רובם בשבע שנים צעירים ממני והם נהדרים. התקשרתי לגידי ולמוני, אמרתי להם שתענוג לצפות. זו הוכחה שלדור שלנו יש עדיין מה להגיד".
עשה לך גירוד לחזור למסך?
"עושה, ברור. השתתפתי ב'קופה ראשית' בעונה הראשונה ועד היום אומרים לי ברחוב ילדים, 'נכון שאתה חזי הירקן'? הוציאו אותי לחופש, והרעיון היה שאגמור את הפנסיה ואחזור לסופר אבל זה לא קרה. אולי בעונה הבאה".
אושיק לוי הוציא באחרונה את השיר "דמעות שמחה" עם פיטר רוט. הוא יופיע ביום שישי הבא בזאפה מידטאון ת"א
פורסם לראשונה: 07:41, 12.11.21
