על כל הפעמים שבחרתי לא לדעת, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים שעברתי ליד תמונות החטופים והזזתי את המבט.
על כל הפעמים שתכננתי לצאת להפגנה, ובסוף נשארתי בבית.
על כל הפעמים שהפלתי את זה על הילדה.
על כל הפעמים שהקשבתי לאמא של חטוף מדברת באולפנים, ומרוב הצפה רגשית העברתי ערוץ.
על כל הפעמים שניסיתי לדמיין מה עובר על המשפחות האלה, ואז הסטתי את מחשבותיי למקום אחר. נעים יותר.
על שבחרתי לא לעבור דרך הכאב הזה, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים שהדחקתי.
על כל הפעמים ששידרו בטלוויזיה הספד ונותרתי קפוא.
על שאטמתי את אוזניי והקשחתי את לבי, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים בהן ראיתי חייל בוכה בהלוויה, ומעוצמת הכאב לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז תיזזתי בבית כמו טמבל, מפינה לפינה - מיישר את המפה שעל השולחן, מוריד את הכוס לכיור, פותח את המקרר ואז סוגר.
על כל הפעמים שניתקתי את עצמי מהאינפוזיה של העדכונים והפושים, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים שכמעט, רק כמעט ראיתי "עובדה".
על כל הפעמים שרפרפתי על הכותרות אבל לא קראתי.
ששמעתי חדשות אבל לא הקשבתי.
שהסתכלתי על האנשים אבל לא ראיתי.
על כך שעדיין לא הסתכלתי לתצפיתניות בעיניים, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים שהעדפתי לברוח לסדרות מטופשות.
לשיחות חולין ריקות.
לכדורי שינה.
רק לא לגעת בפצע.
על כל הפעמים ששמתי את המהדורה על מיוט, אני מבקש סליחה.
על כל הפעמים שאמרתי לעצמי – אולי אם לא אשמע על זה ולא אראה את זה, אוכל להעמיד פנים שכל זה לא קורה.
או אולי זה קורה למישהו אחר בזמן אחר ובמקום אחר, רחוק מכאן.
על כל הפעמים שקמתי בבוקר ולא יכולתי להכיל "הותר לפרסום" עוד לפני הקפה, אני מבקש סליחה.
על שהבטחתי לעצמי – עוד מעט אקרא עליהם. עוד מעט אתעכב על התמונות. עוד מעט אבין מה כל אחד מהם השאיר אחריו – ולא קראתי. ולא התעכבתי. ולא הבנתי.
על שהבטחתי שאצפה בסרטונים מהטלגרם כדי להישיר מבט למה שקרה, אבל לא החזקתי עד הסוף.
על כל הפעמים שהקשבתי לעדויות של חטופים והנהנתי במבט אמפתי - אבל לא הצלחתי באמת לתפוס את גודל הזוועה.
על כל הפעמים ששמעתי על נפגע חרדה ואמרתי – "אה, בסדר. בקטנה", בלי להבין שלפעמים פגיעה בנפש יכולה לשתק ולכאוב יותר מפגיעה בגוף.
על כל הפעמים שנתתי למילים הפוצעות להתקרב אליי עד מילימטר, אבל לא להיכנס לי מתחת לעור.
על הקלות בה עברו לפרסומות ועל הקלות בה המשכתי בחיי אחרי הריאיון ההוא, עם אישה שבעלה במילואים והיא מפונה עם חמישה ילדים.
על זה שמשהו בי התרגל, אני מבקש סליחה.
שהלב שלי לא נופל לתחתונים מכל אזעקה.
שלהיכנס לממ"ד עם תינוקת בת חודשיים נשמע לי לגיטימי.
על כל הדוקו והעדויות והסרטים בהם מעולם לא צפיתי, אני מבקש סליחה.
עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת מול הטלוויזיה וללחוץ פליי.
על שפיתחתי אדישות, אני מבקש סליחה.
על שמופיעה טבלת היישובים הכתומה בצד המסך, ואני זורק אליה מבט ואז חוזר להתעמק במרוץ למיליון.
על שלמדתי לחיות עם זה.
שאני לא לוקח לריאות.
|שדברים עוברים לידי.
על שמצאתי מנגנון הישרדות עלוב כזה, אני מבקש סליחה.
|על כך שאני לא עושה כל יום משהו קטן למען החטופים.
על שהחיים שלי מתנהלים במסך המפוצל ההזוי הזה.
כל כך הרבה זירות.
כל כך הרבה חזיתות.
כל כך הרבה אירועים.
חיילים נלחמים.
אנשים נרצחים.
משפחות מתפרקות.
ואני... אני לא מצליח להכיל הכול.
אין לי מספיק ידיים להושיט לכולם.
אין לי מספיק עיניים לבכות על כולם.
אין לי מספיק דונמים בנפש כדי לכאוב את כולם.
ועל זה אני מבקש סליחה.
