הדרך להופעה של צ'אפל רואן בשכונת בריקסטון בדרום לונדון נראית כאילו מנקודה מסוימת בעיר הכול הופך ורוד. זאת לא מטאפורה: גדודי המעריצים והמעריצות של תופעת הפופ הבולטת והמשמחת ביותר של 2024 קיבלו כמה שעות קודם את הפקודה מבסיס האם (כלומר עמוד האינסטגרם של רואן, שבו נכתב שהנושא של הערב הוא "פינק פוני קלאב") והגיעו במיטב התלבושות והאקססוריז הוורדים שיש באמתחתם. בהתאם, האולם עצמו נראה כמו בלון עצום של מסטיק. אגב, מסטיק זה בערך הדבר היחיד שאפשר היה להכניס בין 5,000 האנשים שהצטופפו והכירו באופן אינטימי כל אגל זיעה אצל השכן.ה שלהם, בערב השלישי של מופע סולד-אאוט. לפי האווירה בקהל, היא יכולה להופיע שם עד עוד שבוע רצוף. הספסרים בעיר, שמכרו כרטיס להופעה בסכומים שהגיעו גם ל-500 פאונד (כמעט 2,500 שקל), היו מאושרים.
Hot To Go ו-Femininomenon מתוך הופעה של צ׳אפל רואן בלונדון
(צילום: עינב שיף)
לפני שרואן עולה לבמה, עוד נשאר סימן השאלה למה דווקא היא: מה הופך יוצרת צעירה ובלי ספק מוכשרת (כזמרת אך בעיקר ככותבת), לתופעה שמלכדת סביבה ציבור אדוק ברמה שמתחילה להזכיר כת? אלבום הבכורה שלה, The Rise And Fall of A Midwest Princess (שיצא לפני שנה בדיוק ביום המופע, עניין שלא צוין משום מה), הוא אלבום פופ טוב מאוד, אך קשה להצביע על מקוריות יוצאת דופן: בחלק משירי האלבום היא נשמעת כמו מדונה הצעירה והרעבה, זאת שבילתה גם במסיבות גייז וגם בהופעות פאנק בניו יורק של תחילת האייטיז, ולפעמים היא ליידי גאגא הצעירה שנורא רצתה להיות מדונה הצעירה. ניכרת בה משיכה לגלאם האנדרוגיני של דייויד בואי ורוקסי מיוזיק, אבל היא עושה את זה ב-2024, שנה זה לא ממש אמור להתריס נגד שום דבר.
אבל אז היא עולה לבמה. ומפה אין יותר סימני שאלה. רק סימני קריאה.
את הסט רואן פתחה בצורה הכי חכמה ואפקטיבית שאפשר להעלות על הדעת בהופעה כזאת: בלי חימום ובלי נעליים, מאפס לאלף. קודם Femininomenon שמתחיל את האלבום, אחר כך Naked In Manhattan הסוחף ואז Super Graphic Ultra Modern Girl הגאגאיסטי. העיבוד על הבמה מדגיש את המימד האצטדיוני-רוקרי של השירים, עם להקה שמורכבת רק ממתופפת, גיטריסטית ובסיסטית ומספקת צליל פומפוזי ומנופח במובן הכי מרים של הביטוי. זאת אחת הדוגמאות הבולטות לאופן שבו הגידול המבורך ביוצרות בתעשיית הפופ יוצר מהפכת רוק חדשה, כפי שנכתב כאן לאחרונה. רואן עצמה זזה מצד אחד של הבמה לצד השני כאילו היא נרדפת על ידי דבורה, עם דילוגים קלילים שקצת מזכירים גרסה פחות היפית של פלורנס וולץ' מפלורנס אנד דה מאשין.
Red Wine Supernove מתוך הופעה של צ׳אפל רואן בלונדון
(צילום: עינב שיף)
מהפער בין המינימליזם ההפקתי (ללא שום ויז'ואל והחלפת תלבושות, למשל) להתרגשות העצומה שרואן מעוררת ניתן להבין, שזהו כנראה הסיבוב האחרון שבו יתאפשר לראות אותה ככה. אין שום סיכוי שבאולמות גדולים בהרבה – לשם היא שייכת – שההופעה תיראה ככה. כלומר, גם אם הריטואל הממכר של Hot to Go והריקוד הוויראלי שלו יימשכו כל עוד היא נושמת, ספק אם הטור הבא כבר לא יהיה הרבה יותר גרנדיוזי. המנון כמו Pink Pony Club, שסוגר את האירוע באקסטזה, לא יכול להסתפק בפחות.
לצד הפן האצטדיוני, אחת מנקודות החוזקה של רואן היא היכולת ליצור תחושת חיבור מאוד חזקה (לפעמים חזקה מדי, כפי שהיא עצמה מספרת על מעריצים ומעריצות חסרי בושה) בשלל צורות. בשירים כמו Casual הנפלא (והביצוע המצטיין של הערב) היא מראה איכויות טיילור סוויפטיות בכתיבה אבל – ויסלחו לי הסוויפטיות – יש לה גם רגש בקול שמצליח להגיע עמוק יותר. גם את החלק שלה לבד על הבמה עם קלידים, שכולל שירים כמו Kaleidoscope, היא מחזיקה מצוין, אם כי המחשבה עליו בליווי כלי מיתר לא מרפה.
אפשר לדעת שאתה נמצא בהופעה הכי נכונה של הרגע אם במרחק יריקה ניתן לאתר סלבס כמו השחקניות דייזי אדגר ג'ונס ("אנשים נורמליים") וניקולה קוכלן ("ברידג'רטון") מתערבבות עם נובאדיז אבל מריעות ומזיעות לא פחות מהם. יום קודם היה שם אלטון ג'ון, אם כי הוא כבר לא יישב ביציע וירגיש כמו בסאונה, אלא יתמקם בצדי הבימה. בכל זאת, יש דרג וכו'.
אבל בסוף, רואן תקום ותיפול על היכולת להמשיך דבר עם הדור שמעריץ אותה בשפה המסובכת והמבולבלת שלו, לחשוף עבורו את הפגיעות שלה כמו שהם דורשים אחרי שנות הפילטרים של ביונסה וגם להציב לו גבולות כפי שהיא עושה בזמן האחרון. זאת מלאכה מורכבת, קשה ואפילו מערערת. "את תהיי חייבת לעצור את העולם כדי להפסיק את ההרגשה", היא שרה ב-Good Luck, Babe!, השיר הכי טוב שלה שגם זוכה לביצוע כיפי מאוד בהופעה. שיהיה בהצלחה עם זה, בייב: העולם זקוק לעוד מהוורוד הזה.
