ב-40 השנים האחרונות נעשו עשרות סרטים על דמויות שמגלות להפתעתן שהן מתקיימות במציאות ווירטואלית. לרשימה זו מתווסף כעת גם "לשחרר את גאי" (Free Guy), קומדיית פעולה עם ניצוץ רומנטי, שנדמה שכמעט כל דבר בה שאול מסרטים דומים שנעשו בעבר כמו "טרון" (1982), "המופע של טרומן" (1998), "מטריקס" (1999) ו"ראלף ההורס" (2012).
לשחרר את גאי – טריילר
יצירות ספרות וקולנוע של דיסטופיה מודרנית הציבו את גיבוריהן בחברה של פיקוח מוחלט ודיכוי ישיר ואלים. בשונה מהם, בדיסטופיה הווירטואלית יש השתלטות על תודעה או יצירת מצג שווא של מציאות באמצעים טכנולוגיים שאינם מובנים לגיבורים - בין אם הם חיים במשחק מחשב, סדרת טלוויזיה או סימולציה של מציאות שנשלטת על ידי חייזרים, מפיק טלוויזיה עם שגעון גדלות, או ילד המשחק בקוביות לגו. הגיבורים הנתונים בשגרת חייהם בדיסטופיה הווירטואלית לא מבינים את מהותו הפיקטיבית של מה שהם מכירים כ"מציאות". כך גם ב"לשחרר את גאי", שגיבורו הוא דמות במשחק מחשב שמתעוררת להבנת העולם הווירטואלי שבו היא קיימת.
לעוד ביקורות קולנוע:
גאי, כלומר "בחור", הוא "דמות בלי שחקן" (NPC) במשחק מחשב שנקרא Free City ("עיר חופשית"). "דמות בלי שחקן" אינה נשלטת על ידי השחקנים האנושיים, ותכלית קיומה היא למלא תפקיד קבוע ברקע של המשחק. עבור גאי צורת קיום זו מציבה אותו בשגרה שבה הוא קם כל בוקר לעבודתו כפקיד בנק שעומד להישדד מספר פעמים על ידי האווטארים של השחקנים ב"עולם הפתוח" של המשחק.
כל יום גאי לובש את חולצת התכלת ומכנסי החאקי - שגרסאות זהות שלהן ממלאות את ארון הבגדים שלו. הוא חי בעיר שגדושה בפעילות הרסנית ופרועה נוסח "ליברטי סיטי" במשחקי GTA: יריות, מרדפים, מעשי שוד ואלימות, טנקים ברחובות ומסוקים נמרחים על בניינים. האווטארים, המזוהים באמצעות משקפי השמש על פניהם, עסוקים במרדף אחר נשקים, השגת ערכות בריאות, שדרוג יכולות או סתם חדוות הרס ואלימות. לא מעט בדיחות נובעות מהיחס הנונשלנטי של "תושבי העיר" להתרחשויות הפרועות שהם שגרת החיים בעיר.
כמקובל ביצירות דיסטופיות, הרגע שבו "המציאות" מתחילה להתפרק קשורה לנוכחותה של דמות נשית. מטעמים שיובנו בהמשך גאי מסתחרר מנוכחות האווטאר של "ילדת מולוטוב" (ג'ודי קומר). בניסיונו ללכת בעקבותיה הוא מתחיל לחרוג מהתפקיד הקבוע שלו, באופן שאינו אפשרי לשאר "הדמויות בלי שחקן". כשהוא לוקח וחובש זוג משקפי שמש שהיו שייכים לאחד האווטארים הוא נחשף ל"מציאות" של עולם המשחק שאותה לא היה מסוגל לתפוס (רעיון שנלקח מ"הם חיים" של ג'ון קרפנטר). גאי מתחיל לנוע מעמדת דמות פאסיבית למי שיכול לפעול בעולם המשחק בדרכים שמתעלות על אלו של האווטארים.
בעולם החיצוני "ילדת מולוטוב" קרויה מילי ולמרות שהיא דומה במראה לאווטאר שאותו יצרה, האופי שלה עדין ותמים. למילי יש עניין מיוחד ב-Free City: יחד עם שותפה "קיז" (ג'ו קירי) הם פיתחו בינה מלאכותית שהייתה עשויה להיות בסיס למשחקים שבהם "דמויות בלי שחקן" יפתחו אופי ומחשבות משל עצמן. הפיתוח נמכר לחברת משחקי המחשב "סונאמי" והוטמע ב-Free City. הבוס הדפוק של "סונאמי" אנטוין (בגילומו של הבמאי טאיקה וואטיטי) לא רק ניטרל את השימוש בבינה המלאכותית במשחק, אלא מתכוון למחוק אותה עם המעבר הקרוב לגרסה החדשה של Free City.
מרבית הסרט מתרחשת בתוך העולם הווירטואלי של המשחק, במרוץ נגד השעון שבו גאי ומילי/נערת מולוטוב ינסו למנוע את השמדת המשחק שבו גאי הפך לישות בעלת מודעות. הכריזמה הקומית-שובבה-שחצנית של ריינולדס היא אידיאלית לתפקיד של גאי. בשונה מדדפול הניהיליסט כאן הוא מגלם דמות שנמצאת בקוטב הנגדי של תמימות מוחלטת. כך האלימות מנוטרלת מזדון או מנטל מוסרי בהיותה מבוצעת כחלק ממשחק. יש לא מעט בדיחות על חשבון אלמנטים שיהיו מוכרים היטב לשחקנים במשחקי פעולה, אבל לא צריך להיות גיימר כדי ליהנות מהסרט.
כמו "שחקן מספר אחת" (שחולק את התסריטאי זאק פן עם "לשחרר את גאי") ו"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" התנועה בתוך עולם וירטואלי מזמנת לא מעט ריפרורים ובדיחות המתייחסות לנכסי "קניין רוחני" של תרבות פופולרית. בשונה מ"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" אין כאן קידום מכירות בוטה ולעיתים לא רלוונטי של הנכסים של האולפן, והחיבורים לסרטים או דמויות מוכרות נעשים בשירותן של בדיחות מוצלחות. "לשחרר את גאי" מופץ על ידי "אולפני המאה ה-20" (לשעבר "פוקס המאה ה-21") ששייכת כעת לדיסני. עכשיו רק צריך להיזכר מהם נכסי הקניין הרוחני הבולטים של דיסני....ודי לחכימא ברמיזא.
הבמאי שון לוי (טרילוגיית "לילה מוטרף במוזיאון") מעולם לא הפגין שאיפות לקולנוע בעל עומק. היו לו לא מעט סרטים בינוניים, אבל במיטבו ("פלדה אמיתית" מ-2011) הוא הוכיח שהוא יכול לחבר בין אפקטים מיוחדים ורגש. זה קורה גם כאן לא מעט בזכות הכימיה שיש בין ריינולדס וקומר המאפשרת לסרט להכיל, חרף חוסר הסבירות שבדבר, אלמנט של קומדיה רומנטית.
הרעיונות המצויים ב"לשחרר את גאי" מהדהדים דברים שכבר נעשו באופן שלם ומקורי יותר בסרטים שמהם הוא שואל לא מעט, אבל זה לא מונע ממנו להיות בידור קולנועי מוצלח. מומלץ לחובבי משחקי מחשב, חובבי סרטים הכורעים תחת גודש הריפרורים ו"ביצי הפסחא", ובעיקר אלו המחבבים את הפרסונה הקולנועית של ריינולדס.
