"חזיתי בטלוויזיה בפרק הראשון של סדרת המתח החדשה 'ארסן לופן'. לדעתי רמתה ירודה עד מאוד. הנושא הראשון היה אינפנטילי ואני חושש מהפרקים הבאים". כך כתב הקורא אמיר לבני מפתח תקווה למערכת "ידיעות אחרונות". הקיץ של 1973 היה אז בשיאו, האנשים היו ספונים בבתיהם מול המאווררים וחיפשו דרכים להרוג את הזמן. לטובתם, הכותב האנין המליץ על סדרה אחרת במקום, "משפחת פארטרידג'", בה הוא צופה בהנאה עם ילדיו. רק לא לופן.
לא מדובר בציטוט של טוקבקיסט בן ימינו שמצא דרך לחזור בזמן ולהשתיל מסרים חתרניים בעיתונים ישנים, אלא במכתב שפורסם בעיתון בעקבות עליית הגרסה הטלוויזיונית החדשה דאז של עלילות לופן. מאז חלפו כמה עשורים, נטפליקס השתלטה על חיינו – ולופן חזר מהדלת האחורית של הסטרימינג. בין אם אתם נמנים עם מעתירי השבחים על סדרת הלהיט החדשה על הגנב הג'נטלמן ובין אם אתם מתנכרים לה, דבר אחד חשוב שתדעו: העבר של לופן מפואר, עתיר עיבודים וראשיתו הרבה לפני הולדת הסגר השלישי.
כדי לספר את סיפורו של לופן, יש לספר את סיפורו של הסופר הצרפתי מוריס לבלאן. בשביל רוב הישראלים, מדובר בלא יותר מצירוף אקראי של אותיות, אבל בשביל הפרנקופיל הממוצע מדובר בשם שלכל הפחות מצלצל מוכר. הוא הגיח לעולם בדצמבר 1864 והיה הילד השני של הוריו, שניהם ממשפחות משכילות יחסית. אביו, צרפתי ממוצא איטלקי, שאף שבנו ישתלב באחד הימים בעסק המשפחתי כתעשיין. היה זה חודש גדול להיסטוריה הצרפתית, מכיוון שבשבועות שלפני כן נולדו שני ענקי רוח נוספים בצרפת: הצייר אנרי דה טולוז-לוטרק ולואי לומייר, שיחד עם אחיו אוגוסט נחשבים לאבות הראינוע. לבלאן גדל ברואן, הבירה של חבל נורמנדי, והעיר השנייה בגודלה על הסן אחרי פריז. כשהיה בן ארבע שרד שריפה בביתו, שהותירה עליו רושם עז, וכשהיה בן שש פרצה מלחמת צרפת-פרוסיה, שהובילה להקמת האימפריה הגרמנית והקמת הרפובליקה הצרפתית השלישית. אבל מלבד זאת, חייה של משפחת לבלאן הצעירה היו יציבים ורגועים למדי.
בבחרותו זכה לבלאן לחינוך איכותי. הוא למד בבית הספר פייר קורניי – שכבר אז נחשב למוסד ותיק ויוקרתי כבן 300 שנים – ובין התלמידים הידועים ניתן למנות גם את דלקרואה, דושאן, פלובר ונוספים. אחר כך המשיך את לימודיו בברלין ובאיטליה, ולבסוף חזר לצרפת כדי להשתלב בעסקי המשפחה ונרשם ללימודי משפטים בפריז. באותם ימים נישא לאשתו הראשונה, מארי, שממנה נולדה בתו לואיז אמלי, אך הנישואים ההפכפכים נעשו חיש מהר למנוכרים ולא שרדו יותר משש שנים. גם הקריירה המשפטית נגדעה בטרם צברה תאוצה, כיוון שמוריס הצעיר הבין שיש לו שאיפות אחרות – הוא החל לגלות נטיות פרוזאיות.
ההשראה ללופן: גנב אמיתי
לבלאן, עכשיו כבר משפטן לשעבר, התפרנס ככתב לענייני משטרה במספר עיתונים ובמקביל החל להעלות על כתב את סיפוריו. תחילה התמקד בסיפורים קצרים, שהושפעו בין היתר מפלובר (שהיה, אגב, מכר של בני משפחתו), וגי דה מופאסאן, הידוע בסיפורי הפואנטה הקצרים והמהוקצעים שלו. לבלאן קרא, למד ויישם. הוא החל לעשות לו שם ככותב מבטיח ואת הרומן הראשון פרי עטו, "האישה", פרסם בטרם מלאו לו 24. על אף שהוא זכה לשבחי הביקורת, במכירות הוא הצליח פחות. לבלאן נדרש לגלות סבלנות.
פרסום גורלי אחד הספיק כדי לשנות – או בעצם לשדרג – את מסלול חייו של לבלאן. זה קרה שנים ארוכות לאחר תחילתו הספרותית, ביולי 1905, זמן קצר לפני שמלאו לו 40. הסיפור "מעצרו של ארסן לופן" ראה אור במגזין Je sais tout ("אני יודע הכול", בתרגום לעברית) והציג דמות חדשה, של עבריין מחונן בשם ארסן לופן. זה היה סיפור בלשי רהוט ורצוף תהפוכות בלתי צפויות, זוקפות גבות, ואם תרצו גם שומטות לסתות. לא היה מדובר במשהו יוצא דופן – סיפורי בלש כאלה היו בדיוק חומר הקריאה הקליל והסוחף שקוראי העיתונים באירופה חיפשו באותם ימים. השוס של לבלאן? הוא ידע לעשות זאת טוב מרוב הכותבים. בדיעבד התברר כי היו אלה המו"לים של העיתון, ובראשם פייר לאפיט, שדחקו בלבלאן לפרסם משהו "בסגנון שרלוק הולמס".
לבלאן נענה לבקשה, אבל בערך. כסופר שמכבד את עצמו, הוא היה מוכרח בכל זאת לשלב בסיפורים משהו משל עצמו. להחליף את הכובע של שרלוק הולמס בברט ואת המקטרת שלו בבגט – ובכן, זו לא הייתה אופציה. אז הוא ניגש לחפש חומרים נוספים, בספרות אבל גם בחיים עצמם. חוקרים משערים כי בראש ובראשונה נטל השראה מסיפור שהעסיק באותם ימים את עיתוני ארצו: פורץ צעיר ממרסיי בשם מריוס ג'ייקוב, שתואר בעיתוני התקופה כעבריין בעל קסם אישי, חוש הומור מפותח, אדיבות וגינונים יוצאי דופן. הילוכו בעולם היה כל כך מתעתע, שאפילו עדים לפשעיו הביעו בלבול בחקירות המשטרה. דבר נוסף המשותף לג'ייקוב ולגיבור של לבלאן: כישורי הימלטות נוסח הודיני. הדמות של לבלאן נקראה תחילה ארסן לופין עם חולם (כלומר, Lopin), על שמו של חבר מועצה פריזאי, אבל לאחר שהאיש התרעם, לבלאן הסכים להתפשר על שורוק (וכך השם נותר עד היום Lupin).
חוקרים נוספים מצביעים על דמיון בין לופין לדמויותיו של הסופר והמחזאי אוקטב מירבו, שגילה גם הוא חיבה לפורעי חוק מסוגננים, ועל מחוות סגנוניות לרוקמבול, דמות שבדה הסופר הצרפתי בן המאה ה-19 פייר אלכסי פונסו דו טריי (שספריו רבים כמעט כמו האותיות בשמו). כך או כך, מגוון ההשראות התגבשו בסופו של דבר לדבר מה מובהק וייחודי. כל אדם שצפה באחד מהעיבודים הרבים והמגוונים ללופן – וגם בזה הנוכחי – יודע כי מדובר בדמות קלה מאוד לזיהוי, הן ברוחה והן בלבושה. פורץ מבריק וחם מזג עם מגבעת ומונוקול, שיודע לשנות את מראהו בהתאם לצרכיו. בכל זאת, לבלאן לא פחד מההשוואות לשרלוק הולמס – ייתכן בהחלט שהוא אף נהנה מהכינוי החדש, "ארתור קונן דויל הצרפתי" – ובשנת 1906 פרסם את הקובץ "ארסן לופן נגד הרלוק שולמס" (החלפת האותיות מופיעה גם במקור), מעין "באטמן נגד סופרמן" של הימים ההם. בין היתר, כוללים הסיפורים עלילה מסועפת הקשורה בחנוכייה מסתורית.
בשלב זה לבלאן כבר היה נשוי לאשתו השנייה, מרגרט. הוא היה מאוהב בה שנים לפני כן, אך היא הייתה נשואה ואם לבן – ובעודו ממתין שתתמסר אליו, הוא שקע בדיכאון ומצבו הבריאותי התדרדר. רק לאחר נישואיהם החיים שבו להאיר לו פנים, ובשנת 1907 אף יצא קובץ הסיפורים הראשון בסדרת לופן, "הגנב הג'נטלמן". "הוא בחר במקצועו בשביל הפרנסה, אבל גם למען השעשוע", מספר הספר על גיבורו, "הוא הותיר רושם של מחזאי דרמטי ששואב הנאה גמורה מהצגותיו שלו – עומד מאחורי הקלעים וצוחק מכל לבו למשמע הדיאלוג הקומי והמצבים המבדרים שהוא עצמו בדה". למקרא השורות האלה, ניתן לחוש כיצד לבלאן מזדהה עם גיבורו, ולדמיין כי המילים האלה מתארות אף אותו עצמו (זה המקום לציין שרק שני ספרים בסדרת לופן תורגמו והודפסו בישראל עד כה, שניהם בהוצאת מ. מזרחי: "החיים הכפולים של ארסן לופאן" בתרגום יהושע קנז בהוצאת בשנת 1964, ושנתיים לאחר מכן הקובץ "ארסן לופן בן העשרים / מעצרו של ארסן לופן" בתרגום א. בן נחום וי. סערוני).
"לופן מלווה אותי לכל מקום"
ב-1909 לופן אף זכה לרומן משלו, הראשון מיני רבים. בספרים הבאים דמותו הלכה והתבססה והוא נעשה אייקון של ממש בתרבות הפופולרית. במקביל התרבו גם הכינויים: מ"שרלוק הולמס הצרפתי", דרך "רובין הוד במגבעת", ועד "הפושע הצרפתי הנודע בכל הזמנים". אך להצלחה כה סוחפת יש מחיר. כאשר לבלאן פנה להתנסות בכתיבה בסוגות אחרות, הוא התאכזב לגלות שהמעריצים רוצים עוד ועוד מאותו דבר ישן טוב. ארסן לופן. הוא עמל על כתיבת שני רומנים בסוגת המדע הבדיוני, אך שניהם זכו להתעלמות יחסית, וגם סיפוריו של החוקר הפרטי ג'ים ברנט חלפו תחת המכ"ם הספרותי. לבלאן נעשה כה מזוהה עם דמות אחת, עד שמייחסים לו את הציטוט הדרמטי: "לופן מלווה אותי לכל מקום. הוא לא הצל שלי, אני הצל שלו".
לבלאן המשיך לכתוב את סיפורי לופן עד יומו אחרון, לאורך 25 שנים, ובסך הכל פרסם למעלה מ-20 ספרים המוקדשים לעלילותיו של הפורץ המבריק. ולא רק הוא: כותבים נוספים, שקיבלו את אישורם של בעלי הזכויות או שעשו זאת באופן פלילי ובתקווה שלא ייתפסו – ממש כמו לופן עצמו - המשיכו את עלילותיו של הגנב הג'נטלמן. היום הדמות של לבלאן נחשבת לנכס צאן ברזל בצרפת, עם מוזיאון המוקדש לה, פסטיבלים של מעריצים, מרצ'נדייז ומה לא. עומר סי, שמככב בעיבוד הנוכחי ל"לופן" (ולא מגלם בה את הפורץ הנוצץ עצמו, אלא את דיופ, מעריץ שלו שנוטל השראה משיטותיו) ביטא את זה היטב בריאיון שנתן ל"וראייטי". "לופן כל כך צרפתי, שאתה לא יכול לגדול בצרפת בלי לדעת מי זה", אמר והמשיך: "הוא כיפי, מצחיק ואלגנטי מאוד. יש שם הרבה אקשן".
כאמור, העיבודים של סדרת הספרים לטלוויזיה ולקולנוע היו רבים מספור, והגיעו עוד בימי חייו של לבלאן. שנתיים לפני מותו בגיל 76, בישרה מודעה בעיתוני ארץ ישראל – השנה הייתה 1939, מדינה טרם נראתה באופק – על סרט חדש של אולפני מטרו-גולדווין-מאיר. "כל אדם אינטליגנטי בציבור, כל גבר וכל אישה יודעים ומכירים את הדמות הזו – דמותו הקלאסית והפופולרית של ארסן לופן, שהספרות, התיאטרון והקולנוע הנציחו אותה בכל", נכתב בעיתון "המשקיף". בשנות ה-60 של המאה ה-20 הסדרה אפילו זכתה לעיבוד בסדרה יפנית, אך התעוררה שערורייה קטנה לאחר שהתברר כי נעשתה ללא אישור רשמי מבעלי הזכויות. בכל אופן, הנגיף הועבר וכיום לופן מוכר ביפן לא פחות מאשר במולדתו.
בשנות ה-40 לבלאן כבר היה אדם קשיש. כשהנאצים התקרבו לצרפת, הוא נס מפניהם דרומה עם בני משפחתו, והתיישב בעיר פרפיניאן. עד יומו האחרון עסק בכתיבה, אך בשנת 1941 מצב בריאותו הרע הכריע אותו. הוא הלך לעולמו ונקבר בבית העלמין במונפרנס. אף שחי בצל הדמות שברא, הוא לא סבל ממחסור חמור מדי בתהילה או פרסים. כבר בשנת 1912 זכה לקבל את לגיון הכבוד ולהיכנס להיכל התהילה של התרבות הצרפתית, ומאז מעמדו רק התעצם. אבל מה זה כבר מדליה קטנה וכמה שבחים לעומת כל כך הרבה צפיות בסטרימינג.
