"מעשייה אמריקאית" (American Fiction), סרט הביכורים של קורד ג'פרסון, מועמד השנה לחמישה פרסי אוסקר (סרט, שחקן ראשי, שחקן משנה, תסריט מעובד ופסקול). בין עשרת המועמדים לפרס הסרט הטוב הוא תופס שתי נישות נחשקות - של הסרט הלא-לבן, ושל הסאטירה הפוליטית.
"מעשייה אמריקאית"
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
בעשור האחרון תשעה סרטים אפרו-אמריקאים היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ורובם התייחסו לפרקים בהיסטוריה הגזעית האמריקאית (כמו "12 שנים של עבדות", "סלמה" ו"יהודה איש קריות והמשיח השחור") או שהיו דרמות על החיים הלא פשוטים של אפרו-אמריקאיים ("אור ירח" ו"גדרות"). ניתן להחשיב רק שניים מתוכם כסאטירות פוליטיות: סרט האימה "תברח" (ג'ורדן פיל, 2017) וה"באדי מובי" המשטרתי "שחור על לבן" (ספייק לי, 2018). שני הסרטים עסקו בטשטוש הזהויות בין שחור ללבן: ב"תברח" לבנים חמדנים משתמשים בהיפנוזה כדי להשתלט על הגוף השחור, וב"שחור על לבן" שוטר אפרו-אמריקאי חודר לתוך התארגנות קו-קלוקס-קלאן בעזרת שוטר יהודי המשמש לו גוף ופנים.
ב"מעשייה אמריקאית" הגיבור הוא סופר שכותב יצירה פארודית מוקצנת שכולה הבעת מיאוס מהייצוגים הספרותיים האפרו-אמריקאיים "החתרניים" שזוכים להערכה והצלחה. הבמאי-תסריטאי שלו קורד ג'פרסון הוא בן לאם לבנה ולאב שחור (הוריו התגרשו כשהיה בן 14), שגדל מוחרם על ידי סבו שלא השלים עם הבחירה של בתו להתחתן עם גבר שחור. ג'פרסון הגיע בגיל 41 לבימוי סרטו הראשון אחרי קריירה בשלל מקצועות הכתיבה בעיתונות ובטלוויזיה, ובכללן תוכנית האקטואליה הסאטירית של לארי ווילמור וסדרת "השומרים". המורכבות של היחסים הגזעיים מוכרת לו הן מחייו האישיים והן כעיסוק בחייו המקצועיים.
הסרט הוא עיבוד לספר המוערך Erasure (2001) של פרסיבל אוורט - סופר אפרו-אמריקאי המשמש גם כפרופסור בכיר ללימודי אנגלית, וחולק בכך קווי דמיון עם גיבור הספר והסרט, תלוניוס "מונק" אליסון (בגילומו של ג'פרי רייט). ה"מחיקה" בשם הספר מתייחסת להצבעה של ביקורת פוסט-קולוניאליסטית על הטמעה כפויה באמצעות אלימות פיזית או תרבותית. בספר ובסרט זוהי "המחיקה" המתבצעת בהוצאות לאור שמקדמות ספרות אפרו-אמריקאית "אותנטית ואמיצה" - גישה שמצמצמת את גיבורי הספרים של יוצרים אפרו-אמריקאיים לדמויות ששפתן, אופיין ואורח חייהן מהווים התרסה בוטה כלפי החברה הלבנה. עמדה המותירה מחוץ לגדר את ספריו של מונק (ולכן גם אותו עצמו), שכן גיבוריו "לא מספיק שחורים". פעולת המחיקה הזו אירונית כשהיא נובעת דווקא מהתפעמות לבנה מייצוג אפרו-אמריקאי "חתרני", והיא מחייבת גם שיתוף פעולה מצד סופרים אפרו-אמריקאים.
הסצנה הפותחת את הסרט מזכירה סצנה טובה הרבה יותר שהייתה ב"טאר המנצחת". מונק, מלמד את הסיפור הקצר The Artificial Nigger של פלנרי אוקונור ונקלע לוויכוח עם סטודנטית לבנה בת דור ה-Z בנוגע ליכולת להשתמש ב"מילת ה-N" בדיון. הוויכוח מוביל להוצאתו של מונק לחופשה לא מוגבלת בזמן וללא תשלום מהמוסד שבו הוא מלמד. הוא חוזר לבית של משפחתו בבוסטון, משפחה שאביה המנוח היה גינקולוג מצליח אך מרוחק מילדיו, ושבה שניים משלושת הילדים הפכו גם הם לרופאים. האחות ליסה (טרייסי אליס רוס) חיה בבית האם ועובדת במרפאת תכנון משפחתי (קרי הפלות), האח קליף (סטרלינג קיי בראון) הוא רופא פלסטי שחי בלוס אנג'לס ושאשתו זה עתה התגרשה ממנו לאחר שגילתה שהוא הומו. האם אגנס (לסלי אוגנס) מתחילה לגלות סימנים ראשונים לאלצהיימר, דבר שיאלץ את מונק להישאר בבית המשפחה.
הקריירה הספרותית של מונק מדשדשת, והוא מתוסכל במיוחד מהצלחתו של רב המכר We's Lives in Da Ghetto. למרות שהמחברת סינטרה גולדן (איסה ריי) היא אישה משכילה שלא ידעה מחסור מימיה, ספרה נכתב כאקספלויטיישן עם דמויות של שחורים הדוברות שפה משובשת וחיות בעולם של סבל ופשע. בזעמו, מונק מחליט לכתוב קריקטורה מוקצנת משלו של ספר אקספלויטיישן שנקראת My Pafology. הספר נשלח להוצאות ספרים תחת הפסבדונים סטאג אר. לי (שם המרפרר לדמות של סרסור אפרו-אמריקאי מהמאה ה-19) כדי ללעוג ללקטורים וללא שום ציפייה שהוא יתקבל ברצינות. כאמור, ההיפך קורה.
בין שני המהלכים העלילתיים מתקיים גשר בדמות מערכת היחסים המתפתחת בין מונק וקרוליין (אריקה אלכסנדר), עורכת דין סימפטית שגרה מול בית משפחתו. אריקה היא מהמעטים שקראו מספריו של מונק, ויש לה חיבה עמוקה אליו כסופר ואדם. מונק לא מסוגל לגלות לה שהוא מי שעומד מאחורי הכתיבה של הספר החדש שמייצג את כל מה שהוא בז לו. ככל ש- My Pafology יצליח - כך יגבר הלחץ הפסיכולוגי על מונק, והדבר יסכן את מערכת היחסים עם קרוליין. במהלך האחרון של העלילה, "מעשייה אמריקאית" מבצע פעולה של טשטוש בין מציאות לבדיה בדרך המזכירה את השליש האחרון של התסריט אותו כתב צ'ארלי קאופמן ל"אדפטיישן" (2002).
3 צפייה בגלריה
שני סרטים שהקשר ביניהם מבוסס באופן חלקי. מתוך "מעשייה אמריקאית"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הגיוני לצפות שאחרי שני עשורים מיציאת Erasure, העיבוד הקולנועי של הספר יבצע שינויים ביחס למקור. בתקופה שחלפה נבחר נשיא אפרו-אמריקאי לשתי תקופות כהונה, מחאת Black Lives Matter הגיעה לשיאה תחת שלטון טראמפ, ופריחת תרבות ה-Woke במרחבים האקדמיים והאינטלקטואלים של ארצות הברית ממשטרת בתקיפות את הייצוג הגזעי.
למרות שההתייחסות לשינויים אלו עשויה לחדד את המסרים, "מעשייה אמריקאית" מעודן ביחס לפרובוקטיביות של המקור. המהלך העלילתי הקשור למשפחתו של הגיבור עובה באופן משמעותי, ולמרות שהוא כתוב ומשוחק היטב (במיוחד על ידי רייט) - רוב העוקץ הסאטירי ניטל ממנו. במקור הספרותי שולבו, במתכונת של "ספר בתוך ספר", קטעים פרובוקטיביים מתוך My Pafology שבהם מתוארים מעשיו המרושעים לכדי הקצנה של הגיבור (למשל מעשי אונס רבים), ופרודיות על דמויות כמו אופרה ווינפרי ויצירות ספרות כמו Native Son של ריצ'ארד רייט מ-1940 ו-Push של הסופרת ספאייר מ-(1996). חבל שב"מעשייה אמריקאית" הפרובוקטיביות של הטקסט-בתוך-טקסט מעומעמת במידה רבה, ומתקיימת בסצנה אחת בלבד (משעשעת ויצירתית לכשעצמה).
הצפייה ב"מעשייה אמריקאית" מעוררת תחושה שיש כאן שני סרטים שהקשר ביניהם מבוסס באופן חלקי. הראשון הוא דרמה-קומית על משפחה אפרו-אמריקאית מוצלחת אבל דיספונקציונלית. השני הוא סאטירה על ייצוג שבמהלכה סופר משכיל נכלא בפוזיציה של מי שכותב קלישאות נצלניות על "חיי השחורים". בחלק המשפחתי יש הרבה חן אנושי גם כאשר יש דינמיקות שליליות. בחלק הסאטירי יש כמה סצנות מאוד משעשעות אבל לא בטוח שהן מתגבשות לאמירה משמעותית. שני הסרטים לא מתחברים זה לזה באופן מלא ומספק - דבר שמחדד את התחושה ששניהם אינם שלמים כל אחד בפני עצמו.
ההיסטוריה של הקולנוע האפרו-אמריקאי כוללת כמה סאטירות ברוטליות על ייצוגי דמויות שחורות – למשל סרט הבלאקספלויטיישן החלוצי מ- 1971, Sweet Sweetback's Badass Song, של מלווין ואן פיבלס שבו הגיבור מעוצב בהקצנה של הסטריאוטיפ הגזעני כ"חיה מינית" הנרדפת על ידי שוטרים לבנים; Bamboozled של ספייק לי משנת 2000, שעוסק בנושא דומה לזה של "מעשייה אמריקאית" (העלאת תוכנית טלוויזיה המקצינה דימויים גזעניים שרווחו בעבר התרבותי) אבל עושה זאת בגישה פרועה ודידקטית שמנוגדת באופן מוחלט לטון שבו נוקט ג'פרסון. Sorry to Bother You (2018) של בוטס ריילי, סאטירת מדע בדיוני פחות ברוטלית ויותר סוריאליסטית, שבה הגיבור הוא סוכן זוטר של מכירות דרך הטלפון שלומד להשתמש ב"קול הלבן" שלו. הדבר מאפשר לו להעפיל במעלה תאגיד מושחת שזומם להפוך את עובדיו לסוסים. לפראות ולמוזרות של סרטים כאלו מעולם לא היה סיכוי לזכות בחיבת מצביעי האקדמיה.
האיכויות האנושיות ב"מעשייה אמריקאית" משמעותיות יותר מאיכויותיו הסאטיריות. הוא יותר מימוש של עמדת הספר לגבי מורכבות הייצוג, מאשר עיבוד אפקטיבי של האלמנטים הסאטירים המצויים בו. הוא סרט על בני אדם עם המורכבויות והפגמים שלהם, לא על סטריאוטיפים מתריסים או ייצוגים שטחיים הנגזרים מתכתיבים מעודכנים. ככזה הוא מהנה וראוי לצפייה, גם אם הוא לא מותיר יותר מדי חומר למחשבה.
