הורים לילדים קטנים הופכים למספרי סיפורים ליד מיטות ילדיהם. בסטנדרטיים החובבנים המקובלים אף אחד לא יבוא בטענות אם לא תהיה לכידות מושלמת בין חלקיו של סיפור שאולתר על פני מספר לילות. אך מה היה קורה אם להורים מספרי הסיפורים היה מעמד בתעשיית הקולנוע, והאלתור ליד מיטת הילד היה הופך לסרט? ג'ון קרסינסקי, המוכר כשחקן (ג'ים הלפרט מ"המשרד") ובשנים האחרונות גם כבמאי-תסריטאי (סרטי האימה "מקום שקט"), הוא אדם בעל דריסת רגל בתעשייה וחברים מפורסמים שמסייעים בהגשמת רצון זה. כעשרים מחברים אלו לוהקו לתפקידים קטנטנים וסתמיים בסרט הפנטזיה סוחט-הדמעות "חברים דמיוניים" (IF).
"חברים דמיוניים" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
לצערו של קרסינסקי, הסטנדרטים להערכת סרט המוקרן באולם הקולנוע שונים מאלו של סיפור ליד מיטת ילד. "חברים דמיוניים" שואב השראת יתר ממקורות קודמים, לא בוחל באף תחבולה תחת השמש בניסיונו לבצע מניפולציות רגשיות, ומתבסס על תסריט שחלקיו לא מתחברים היטב. הרשימה הארוכה של שחקנים המתארחים להופעות קצרות בקולם כוללת את בראד פיט, ג'ון סטיוארט, איימי שומר, סם רוקוול, מאיה רודולף, בראדלי קופר, מאט דיימון, ג'ורג קלוני (ועוד רבים אחרים). נוכחותם לא משפרת את הסרט, וממילא רק מעטים מהצופים המבוגרים, ואף לא אחד מבין הילדים, יצליחו לזהות מי מסתתר מאחורי הקולות.
סיפורי ילדים רבים מתחילים בנקודה של היעדרות דמות הורה. כך "חברים דמיוניים" מתחיל במונטאז' של רגעים משפחתיים קסומים עם שני הורים וילדה קטנה. לתוך רצף הדימויים שופעי האהבה מסתננים בהדרגה שוטים של האמא עם כיסוי ראש. כן, יש לה סרטן, והיא מתה לפני תחילת אירועי הסרט. בקפיצה להווה הילדה ביאה (קיילי פלמינג) כבר בת 12. היא חוזרת לגור בדירה של הסבתא מרגרט (פיונה שואו) בברוקלין, בזמן שאביה של ביאה (קרסינסקי) מאושפז בבית חולים לפני ניתוח לב. האב שומר על רוח שטות עולצת כשביאה מבקרת אותו, אבל היא נוזפת בו שהוא מתייחס אליה "כמו ילדה". קרסינסקי, כדמות האב של הגיבורה, וגם כתסריטאי-במאי של הסרט, מנסה לשכנע אותנו לא לעזוב את עולם הילדות. זה תלוי בשימור הקשר לחברים הדמיוניים שיצרנו בדמיוננו כשהיינו ילדים.
3 צפייה בגלריה
המון שחקנים שווים, אבל נוכחותם לא משפרת את הסרט. מתוך "חברים דמיוניים"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בבית הדירות הישן ורחב-הידיים שבו גרה הסבתא יש דירה שבה מתרחשים דברים מוזרים. אלו קשורים לנוכחותו של גבר בשם קאל (ראיין ריינולדס) שמתגלה כמי שמארח ומטפל ביצורים שנולדו כחברים הדמיוניים של ילדים (IF הם ראשי התיבות של Imaginary Friends). אך הילדים התבגרו ושכחו אותם, והיצורים המגוונים בצורתם ומראם נותרו תלושים וחלקם מחפש הזדמנות להתחבר לדמיונם של ילדים חדשים. הראשון והבולט ביצורים אלו הוא "בלו" (סטיב קארל), יצור פרוותי ענק וילדותי, ובדירה נמצאת גם "בלוסום" (פיבי וולר-ברידג'), קומבינציית פרפר/אדם שנראית כמי שעוצבה בדפוסים סגנוניים של סרטי אנימציה משנות ה-30.
קאל מדריך את ביאה בכל הנוגע לעולם של יצורים אלו, כדי שתהפוך לשולייה שלו בניסיון להתאים להם ילדים חדשים. בהמשך הוא לוקח אותה למעין בית אבות שבו גרים חברים דמיוניים רבים. שם היא תפגוש את הדובי צעצוע הזקן לואיס (לואיס גוסט ג'וניור שנפטר לפני כחודשיים) שישמש כמדריך חכם שאיתו ניתן להתייעץ. בנוסף ההגשה ל"בית האבות" מזמנת מפגשים עם כמות רבה של חברים דמיוניים בשלל צורות ותכונות – רובוט צעצוע (ג'ון סטיוארט), מקבץ בועות (אקוואפינה)' חתול עם תחפושת תמנון (בלייק לייבלי) ואפילו ילד בלתי-נראה ואילם (שבמעין בדיחה פנימית שמרפררת ל"דדפול 2", מגולם ע"י בראד פיט). היצורים הרבים נשלפים לגאגים קצרים, אבל הם לא מעניינים מספיק כדי להפוך לדמויות.
ביאה יוזמת מעבר מהניסיון לשדך את היצורים לילדים חדשים, ליצירת היזכרות של מבוגרים ששכחו את החברים הדמיוניים, כדי לאפשר למבוגרים לשוב ולראות אותם. זה מוביל לכמה אפיזודות שבהן יש ניסיון נחוש לגרות את בלוטות הדמע. כל זה מתכנס לבסוף לחייה של ביאה עצמה, ולטוויסט רגשני (שאותו לא אסגיר) שמעורר שאלות לגבי אותם חברי דמיון. נדמה כי "חברים דמיוניים" נע בין ניסיונות לסחוט תגובות רגשיות חזקות – על חשבון כל דבר לכידות עלילתית.
בגלל נוכחותם הרבה של יצורים פנטזיה רבים "חברים דמיוניים", הוא יותר סרט אנימציה מלייב-אקשן. אך בהשוואה בין התוצרים של אולפני ג'יבלי ופיקסאר לסרט של קרסינסקי ניכר הפער הרב ביחס לסרטי אנימציה רגישים ומבוצעים היטב. רוב החברים הדמיוניים המוצגים בסרט הם חפצים כעורים למדי, ללא אופי שמעורר עניין או חיבה. בחלק גדול מהם עולה תהייה איזה ילד ירצה לדמיין אותם כדבר שמלווה אותו בחייו.
לא מעט סרטים עולים בזיכרון במהלך הצפייה ב"יצורים דמיוניים". סרט האנימציה הנהדר של הייאו מיאזאקי "השכן הקסום שלי טוטורו" (1988) שבו שתי אחיות קטנות שאימן מאושפזת בבית החולים, פוגשות יצור קסום, גדול ופרוותי, ונקלעות להרפתקה בגבול בין מציאות ודמיון. או פנטזיית הלייב-אקשן היפה והנוגעת ללב "דקה אחרי חצות" (2016), שבה ילד בן 12 שאימו חולה בסרטן פוגש מפלצת מספרת סיפורים. מותר גם להזכיר את דמויות הצעצועים המגוונות בסרטי "צעצוע של סיפור" של פיקסאר שכל רצונן הוא להיות משוחקות ע"י הילדים שלהם הן משתייכות, והמפחידנים של "מפלצות בע"מ" (2001) שמקיימים יחסי גומלין עם הדמיון של הילדים. ולבסוף, לבסוף, לא ניתן גם להימנע מלהזכיר את "הקול בראש" (2015) ואת זניחתו שוברת-הלב של "בינג בונג" עם התבגרותה של הילדה ריילי. השוואות אלו הן בלתי נמנעות, וכל אחת מהן ממחישה עד כמה "יצורים דמיוניים" הוא סרט מפוספס ומוגבל, ובוודאי שאינו מקורי כפי שאולי נדמה ליוצריו.
