בזמן שעם ישראל נוהר באוטובוסים ובמטוסים לחופשה הכבר לא כל כך זולה אך מושלמת בחופי סיני, בערוץ כאן נזכרים בהתיישבות הישראלית שהחלה שם בשנות ה-70. את כל השרות, הדליות והרינות תוכלו לפגוש ב"סיני - בין חלום לצלקות", סדרת דוקו שחלקה הראשון עלה אתמול (א'), וחלקה השני ישודר הערב. בשני חלקיה חוזרת הסדרה לימים העליזים יותר ופחות של יישוב סיני על ידי ישראלים אופטימיים וחובבי שקט, ימים שהסתיימו בפינוי ההתיישבות ובהתפכחות מהחלום לטובת חלום חדש - השלום עם מצרים. השנה מלאו לפינוי ימית 40 שנה, וזהו זמן טוב לחזור לתקופה ההיא ולבחון אותה בפרספקטיבה עכשווית.
מתוך "סיני"
(צילום: באדיבות כאן)
"סיני", שיצרו אושר אסולין ויואב גרוס ושביים אבידע לבני, אינה מחדשת הרבה מבחינה עובדתית. סיפור המסגרת שלה מוכר - המדינה הקימה את ימית, אופירה ושאר יישובי רפיח מטעמים ביטחוניים ומתוקף חשיבה תמימה של 30 שנות קיום - שהשטחים האלה יישארו שלנו לתמיד. החיים בסיני היו מאתגרים ויפים: ים, שקט, ניתוק, עם תמיכה הגונה מממשלה שרצתה לעודד את ההתיישבות ולעבות אותה. קצת אחרי האופוריה של הסכם השלום הצפוי עם מצרים החלה לחלחל לתושבים האפשרות של פינוי, למרות שהממשלה בראשותו של מנחם בגין לקחה את הזמן וניסתה ליצור תמונת מצב שלפיה ייתכן והפינוי אינו הכרח המציאות.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"סיני", על שני פרקיה, נחלקת לשני חלקים מהותיים: החלום ושברו. המרואיינים, תושבי סיני לשעבר, מספרים על גן עדן של טבע; אדריכל עירוני פורש את אופי תכנון תוואי ימית; הארכיון העשיר משלים את העבודה והאופטימיות מדבקת דרך המסך. אחר כך מגיע השבר - ההבנה שפינוי עומד להתרחש, ההזנחה של ימית, המאבקים והכניעה, איסוף הפיצויים וההתפנות. הריאיונות של התושבים מאופקים אבל מלאי רגש, והארכיון הוא השלד היציב של הסדרה.
הסדרה מדגישה ומניחה בקונטקסט עובדות שונות - ההתיישבות הייתה כרוכה בפינוי של הבדואים שגרו שם, היא לא נוצרה בחלל הריק. מתנגדי הפינוי האלימים לא היו המתיישבים המקוריים של ימית. למעשה, רק עשרה אחוז מהאחרונים נשארו בימית עד הסוף, וגם הם התפנו ופונו בשקט יחסי. הם חיפשו חיים שקטים בימית, וכשהוצעו להם חיים כאלה במקום אחר, עם כל הצער שבדבר, הם עשו את השיקול שלהם, אספו את הזיכרונות והמשיכו הלאה. מי שפונה בכלובים מהגגות היה גרעין של מתנגדים שהגיעו חמושים לימית כדי להכביד על הפינוי שלה ונאבקו נגד הצבא של עצמם. בגין החזיר את סיני כדי למנוע מלחמה ושפיכות דמים, בעוד המתנגדים הגיעו לימית כדי לפתוח במלחמה - ולא בחלו בשפיכות דמים.
המפונים סבלו - ולרוב לא באשמתם - בעיקר מהתיווך התקשורתי הלקוי, שבהתחלה הציג אותם כגיבורים ואז פנה פניית פרסה להצגתם כסחטני כספים. האמת היא איפה שהוא באמצע - מדובר באנשים שהגיעו לסיני בין היתר כדי לחיות חיים נוחים מבחינה כלכלית, כפי שיודעת היטב המדינה שהגישה להם את התמריצים האלה והשקיעה בימית מיליארדים כדי להקים ולתחזק אותה. הם דאגו לעתיד שלהם. הם לא זכו למכור את הבתים שלהם כדי להתחיל מחדש במקום אחר, והם היו זכאים לפיצוי, ממש כמו מפוני גוש קטיף, כ-25 שנה מאוחר יותר.
מי שאומר שבסך הכול מדובר במשפחות ש"עברו דירה", מפספס את הרעיון. הכול אפשרי אם מדחיקים, אבל המשפחות האלו לא עברו מרצונן, הן פונו על ידי מי שהזמין אותן לשם וחלקן חזו בבתיהן נהרסים. כשחתיכה מהחיים שלך, קצרה ככל שתהיה, נתלשת ממך בכזאת אגרסיביות - אי אפשר להתכחש למטען הרגשי. לקרוא לאנשים האלה "בכיינים" זה כמו להגיד "רגשות זה פויה". האנשים האלה הם גם הראשונים להודות שהמחיר ששילמו בעד שלום הוא כזה שהיה שווה לשלם. הם בסך הכול מבטאים געגוע לתקופה קצרה בחיים שלהם ונותנים לנו חרך הצצה לזיכרונות, למראות ולטראומה של חלקם - ומשאירים לנו להפיק את הלקחים.
בסופו של דבר, "סיני" היא סיפור של רגשות. אין בה כמעט נגיעה בפן הפוליטי, היא לא מנסה לקבוע מי צדק ומי טעה. דרך עדשה נוסטלגית היא משחזרת את ההתרחשות מנקודת המבט של מי שהיו שם - נקודת מבט שכמעט ולא הייתה מדוברת, למרות השבר שיצרו פינוי ההתיישבות והחזרת השטחים בחברה הישראלית. גם אם היא לא שופכת אור חדש על אירועי התקופה, שני פרקיה השזורים בקטעי ארכיון יפהפיים מייצרים צלילה מרתקת לתקופה כמעט מיתולוגית בהיסטוריה הקצרה של ישראל.
