נדמה שאין אדם אחד שמתגורר בין גבולות ישראל שהצליח לקיים בבוקר 8 באוקטובר את מה שהוא תכנן לעשות במהלך אותו היום, רק יומיים קודם לכן, ב-6 באוקטובר. לכאורה, זה הזמן שבו הייתה אמורה להתחיל תקופת "אחרי החגים", שבה החיים חוזרים למסלולם וכל מה שהוכנס למצב המתנה במהלך חודש תשרי יוצא אל הפועל. אבל בתקופה הזו שבין קודש לחול, התרחש פה משהו. וואחד משהו. החתום מעלה למשל, עלה לחודשיים ארוכים של צו 8 בצפון באותו היום. אביתר בנאי לעומת זאת, תיכנן באותו הבוקר בדיוק להיכנס לאולפן על מנת להתחיל להקליט אלבום חדש עם שירים חדשים שכתב והלחין. אירועי השבת הנוראית הביאו את בנאי למסקנה שהתוכנית הזו תצטרך להתבטל כרגע, או לפחות להידחות למועד מתאים יותר.
כמו רבים מאזרחי ישראל שקמו במהירות מההלם ומהכאב והחליטו לעשות מעשה, גם בנאי לא בדיוק הצליח לשבת בחיבוק ידיים למשך יותר מדי זמן. כבר בשבוע הראשון של המלחמה הוא עלה מביתו לשידור בלייב בעמוד הפייסבוק שלו במטרה לעשות לעצמו קצת סדר בראש וגם להציע מעט נחמה לאחרים. "הצעת נחמה" הפכה לביטוי משומש מדי בכמעט שלושת החודשים שחלפו מאז אותה שבת נוראית ועד לרגע כתיבת שורות אלו, אבל בנאי - בעזרת דיבור פתוח אל הלב ושירה קרובה אל האוזן - ביקש לנצל את זמן המסך שלקח לעצמו כדי לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב: להיות מוזיקאי אותנטי שהוא גם בנאדם.
הסשנים הטיפוליים-מוזיקליים האלו של בנאי מתכנסים עכשיו לאלבום החדש והמאוד מומלץ שלו, "עוגן במים", שיצא אתמול (א'). כשאמן שעשה כברת דרך מוציא אלבום חדש, הנטייה הטבעית של המבקר היא להשוות את יצירתו הטרייה לעבודותיו הקודמות. במקרה של "עוגן במים" אין ממש טעם בכך, ולא רק בגלל התוצאה הסופית - אלבום שמורכב מקאברים ומכמה קטעי קישור מהורהרים שמחברים ביניהם, אלא בעיקר בגלל האופן שבו האלבום המיוחד הזה נוצר.
בניגוד לאלבום אולפן רגיל, "עוגן במים" הוקלט במשך זמן קצר יחסית ובאופן די אינטימי וכמעט ביתי. גם ההפקה שבנאי ושותפו אמוץ נחמני ברחו לעטוף בה את השירים משתדלת מאוד לעשות את המקסימום תוך שימוש במינימום (בנאי עובר כאן בין הפסנתר לבין הגיטרה, בלי תוספת ועם מעט מאוד אפקטים). ובעוד שחלק ממתמודדי שעשועוני הריאליטי המוזיקליים הרגילו אותנו לחשוב שרק ביצוע פומפוזי וגדוש יותר על המידה עם סי-פארט מתפרץ יגרום לצופה לשים אליהם לב, בנאי עושה כאן את ההפך הגמור, וזה עובד נהדר.
אלבום קאברים הוא משימה די טריקית, בטח כשמדובר ביוצר שצריך לצמצם את עצמו כעת רק לגזרת המבצע. סוגיית בחירת השירים מורכבת לא פחות, שכן האמן מבקש (מבקש? חייב) לצקת משמעות מחודשת לשירים שהשפיעו עליו. בנאי בחר להגיש פה שירים שהוא גדל עליהם, בין כשהיה רק נער חובב מוזיקה שאחיו הגדול כבר היה זמר שהקליט אלבומים שמשמיעים ברדיו, ובין בהמשך חייו כמוזיקאי צעיר שמחפש את דרכו. הביקור החוזר של בנאי הנוכחי בפסקול נעוריו מהווה גם מעין חשבון נפש שלו עם עצמו, ומותח קו מסקרן בין האז לעכשיו. חזרה לשירים אהובים מהעבר אינה טובה רק לשימור מפלס הנוסטלגיה, שתמיד עובדת במצבי אסון. היא יכולה גם להעניק מבט מחודש על מי שהיית פעם ואפילו לאפשר לך לחשוב מה אתה רוצה להיות עכשיו. מחשבה שלא מעט אנשים פה מסתובבים איתה בראש מאז אותו שבת נוראית.
בנאי היה פרשן נהדר לשירים של אחרים, עוד לפני שנכנס לפרויקט הספונטני שהפך עכשיו ל"עוגן במים". באגף הקאברים המאוד מוצלחים שלו עד היום אפשר למנות בין היתר את מה שהוא כבר הספיק לעשות ל"ברוש" של אריאל זילבר, ל"חתונה לבנה" של שלום חנוך ול"שלח לי מלאך" של משינה. גם באלבום החדש אפשר לאתר כמה וכמה קלאסיקות עבריות מעשורים קודמים, בדומה לשלישייה הזו. אלא שהפעם - בגלל המצב - בנאי בחר להיצמד לשירים "קטנים", שקטים ועצובים יותר. כאלו שיודעים להציע לצד טקסט מוכר ומלודיה כובשת, גם חיבוק בשעת לילה, וליצור ביניהם רצף. וכך, ולמרות שהשירים שנכנסו אל בין כותלי "עוגן במים", נכתבו בידי יוצרים שונים ועל פני כמה עשורים, זהו אלבום שלם, רגיש ויפה עד מאוד.
בין הטובים שכאן אפשר למצוא את "הדייגים" של ארז הלוי, שבו בנאי שומר יפה על סגנון השירה הגבוה של המבצע המקורי, ועושה חשק רב לשוב ולשמוע את אלבום הבורה של הלוי, רצוי עוד הלילה. שיא נוסף נרשם פה בביצוע המופלא ל"שיר אהבה טרי (בואי ילדה)" של שלמה גרוניך שזוכה לטיפול מעט אמביינטי ומהמם ביופיו שמזכיר לפרקים את רוברט ווייט, אחד ששב ומבקר בלא מעט רגעים בחייו של בנאי. רגע יפה נוסף פה מתגלה בביצוע העדין והדק ל"דמיון חופשי" של יצחק קלפטר שבו במקום הגיטרה הבלוזית והצלולה של הגיטריסט המנוח, יש רק מגע קלידים צמרירי ורך.
גם אל שני השירים פה שבנאי שאל מבני משפחתו - "אל תפחד" של בן הדוד אהוד בנאי ו"מחפש את הכיוון" של האח מאיר, הוא מיטיב לגשת בענווה ובאהבה, ולפחות במקרה של "מחפש את הכיוון" (המוצלח יותר מבין השניים) הוא נשמע לפרקים גם קצת כמו אחיו. גם ב"שמור לי עליה", החדש יחסית של ארז לב ארי, בנאי מצליח למצוא את הנתיב שלו. הטיפול שלו ב"יש בך" של החברים של נטאשה וב"שיר ללא שם" של שלום חנוך, קצת פחות מסעיר מהדוגמאות שהוזכרו לעיל, אך גם בשני אלו בנאי נשאר אותנטי, והשירה הגבוהה-דקה שלו מתחברת היטב לקלאסית שכול כמו "שיר ללא שם", שקשה לגעת בה מחדש בלי להישמע קיטשי, משימה שבנאי עומד בה יפה.
לא רק הרעיון שעומד מאחורי "עוגן במים" מתאים לימינו. גם עטיפתו היפה של האלבום מגלמת את הדרך שבה אמן בודד מסוגל להעניק פרשנות פרטית לאירוע טראומטי שחווים מיליונים. על העטיפה מופיע ציור של השדות הפורחים של קיבוץ ניר יצחק של אורין קדרון, מתוך פרויקט "זיכרון עוטף" של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שביקש להנציח את יפי החיים בעוטף ערב האסון הגדול. החיים שם ישובו כנראה לפרוח. הם חייבים לשוב ולפרוח. אבל עד אז השירים שמרכיבים את "עוגן במים" מצליחים להקהות במעט את הכאב הגדול שרובץ על הלב והוריד כמה מפלסים במדד הפוסט-טראומה הלאומי.
