בסוף הפרק השלישי מהעונה הרביעית של "פה גדול" מגיעה סצנה שממחישה באופן מושלם את האפיל הגדול של סדרת האנימציה המלוכלכת והמרגשת הזאת - שאיכשהו, כנגד כל הסיכויים ותוך השתנה שיטתית ועולצת על הטעם הטוב, מצליחה לרתך יחד את צמד התארים "מלוכלכת" ו"מרגשת" מדי עונה וכמעט מדי פרק. הסצנה, שאת טיבה המדויק לא נפרט פה, מתרחשת במעבה יער לעת ליל, ומציעה קתרזיס מרטיט כשהיא מחברת מחדש בין שניים מגיבוריה שהסתכסכו קשות. רק שהיא עושה זאת באמצעות חרא, והנס שמצליח לזקק רגש אמיתי ונוגע מהבדיחה המגעילה הזו (שנמשכת ונמשכת עד שהיא מגיעה למחוזות שקשה להסביר במילים), הוא הנס שהופך את "פה גדול" למה שהיא - דבר נפלא ומיוחד ששווה לכולם לנסות. כן, גם אם אתם משוכנעים שיש גבול לכמות ההפרשות הגופניות שאתם יכולים לשאת. הדיווידנדים הרבים שמציעה "פה גדול" ילמדו אתכם שאין גבול כזה - אפילו אם כל פרק נתון של הסדרה יאתגר לכם את הצורה ויבהיר לכם שאין באמת גבול לכמה הפרשות היא יכולה להציע. כי אין.
"פה גדול", עונה 4 - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
בעונה הרביעית, ילדי "פה גדול" עולים לכיתה ח' - ועם גיל 14 מגיעות שלל התמודדויות חדשות עבורם. ג'סי (ג'סי קליין), לצורך העניין, מתמודדת עם המחזור הכי נורא בעולם ועוד כשהיא תקועה במחנה קיץ. ברצינות, הכי נורא בעולם; מתישהו כל העניין הופך לסרט אסונות. ומבחינתה של ג'סי, גם המעבר שלה לניו יורק עם אמא שלה - ואיתו הניסיון להיטמע בקרב התלמידים הסנובים והעשירים בבית הספר החדש והיוקרתי שלה - הוא אסון. מיסי (ג'ני סלייט ולקראת סוף העונה, איו אדבירי), לעומתה, אומנם נותרה בפרברים אך מתעמתת עם הזהות הגזעית שלה כבת לאב שחור ואם לבנה, בעוד שאנדרו (ג'ון מולייני) מתמודד עם תחושות החרדה והבושה הלוחמות בו לאור חוסר יכולתו לרסן את החרמנות הבוערת שלו. סצנה אחת שבו הוא נותן דרור לחרמנות הזאת אל מול ארונו של סבו המת, ובכן, היא כבר די מתארת את עצמה.
מת'יו (אנדרו ראנלס), בינתיים, נאבק עם היציאה מהארון אל מול הוריו השמרנים, וניק (השחקן והקומיקאי ניק קרול, שיצר את הסדרה יחד עם אנדרו גולדברג, מארק לוין וג'ניפר פלאקט) ממשיך ולתעות בנבכי חוסר הביטחון שלו, אחרי שאיבד את מפלצת ההורמונים שלו קוני (בדיבובה של מאיה רודולף) לטובת המפלץ הקשיש, הפיסח והדמנטי ריק (גם הוא בדיבובו של קרול). וכן, כמו כל דבר ב"פה גדול", גם קו העלילה הזה הוא בסך הכל הטקסט, כשמתחתיו רוחש סאבטקסט על התבגרות, גיבוש הזהות המינית והתמודדות עם מכאובי הלב והקשיים שהחיים מציעים עם קץ הילדות. ובעוד הטקסט יכול להיות פרובוקטיבי, נועז, עימותי ולעיתים קרובות גם מגעיל לאללה, הסאבטקסט כמעט תמיד אותנטי, עמוק, מעורר הזדהות ונוגע ללב. זה אף פעם לא חדל מלהפליא - ועכשיו ביתר שאת מכיוון שאנו כבר בעונתה הרביעית של הסדרה - איך שיוצריה מצליחים להתביית באופן כה מדויק על תלאות גיל ההתבגרות. ושוב, זה שהם מצליחים לעשות את זה תוך הפצצה כבדה, לעיתים אף כבדה מדי, על בלוטות הטעם הטוב - זה פשוט נס, כאמור.
עם זאת, הרמה איננה אחידה לאורך כל הדרך. פה ושם העונה הרביעית קצת מאבדת כיוון. במקרה של ניק, למשל, מוצגת עלילת משנה ספקולטיבית שמזכירה יותר סיפורים של "ריק ומורטי", ולא ממש משתלבת באופן אורגני בסדרה. אחרי הכל, עבור כאלו יש לנו את "ריק ומורטי". גם הפרק התשיעי, שמתכתב עם מסורת פרקי ליל כל הקדושים של "משפחת סימפסון" (ואף מטה את הכובע ל"זה" של סטיבן קינג, ו"אנחנו" של ג'ורדן פיל), נדמה כחריגה לא נחוצה ממה ש"פה גדול" יודעת לעשות כה טוב. אין לה באמת צורך בסיפורים על ניק המרושע מהעתיד, או, כמו בפרק ההאלוויני, בסיקוונסים של אנדרו מת שוב ושוב סטייל "בובה רוסית" (שזוכה בפרק למחווה ישירה עם אירוחה הקצרצר של נטשה ליון, כוכבת הסדרה הנפלאה ההיא), וירטואוזיים ככל שיהיו. "פה גדול" הכי טובה כשהיא ממוקדת, וזה הכל.
3 צפייה בגלריה
מצליחים להתביית באופן מדויק על תלאות גיל ההתבגרות. מתוך "פה גדול"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
ובעצם, זה לא ממש הכל. למרות כל הגאגים המגעילים והאתגור המתמיד של "פה גדול" את מושגי הפוליטקלי-קורקטיות, היא עדיין נוהה אחר האישור הזה ושואפת להיות Woke ככל האפשר. התמקדותה בסיפור ההתגלות הגזעית של מיסי, למשל, משרתת את המטרה הזו - וכנ"ל לגבי העימות בין מת'יו לאמו בנושא היציאה מהארון. וקיימות דוגמאות נוספות הממחישות את רצונה של "פה גדול" בקעקוע מסרים ליברליים וכוללניים, בין כל הפיפי-קקי-זרע. הבעיה היא שהרצון הזה מעט ניכר מדי, מעט ברור מדי, חשובים ככל שיהיו האידיאלים שמאחוריו. התחושה היא של יוצרים המנסים - ומצליחים, שיהיה ברור - להיות עם האצבע על הדופק מבחינה תרבותית-חברתית. אבל זה בא על חשבון האופי הטבעי של "פה גדול", שתמיד הצטיינה בתרגום החוויה האישית של גיבוריה אל המסך, אבל פה עושה מאמץ מעט מלאכותי לעיתים לחבר את החוויה הזו למשהו גדול יותר.
ועדיין, אלו תלונות קטנות ובטלות בשישים אל מול החסד הגדול שהסדרה הנפלאה הזו מצליחה לחלץ מכל החרא - המילולי והפיגורטיבי - שהיא זורקת על גיבוריה הצעירים, התועים והטועים. גם לנוכח מה שלגמרי עלולה להיות העונה המגעילה, המלוכלכת והמוקצנת ביותר של "פה גדול" – ואוהדיה יודעים היטב שלא מדובר בהצהרה של מה בכך – קשה שלא להתפעם אל מול הלב הענק, הפועם שלה. תביאו עוד מזה, תודה.
פורסם לראשונה: 10:18, 07.12.20
