לא בטוח שמאיר בנאי היה מרגיש בנוח עם ערב המחווה לזכרו. הוא לבטח היה מוחמא מהאהבה הרבה שהורעפה עליו ועל שיריו אמש (ג'), כנראה שגם היה מתרגש מחלק מהביצועים שהועלו לאורך הערב המאוד ארוך באמפיפארק ראשון לציון. אבל אם הוא במקרה הציץ מלמעלה על מה שהתרחש למטה, הוא ודאי היה נבוך – לא מבין (או מאמין) מדוע התכנסו אלפים בקהל ועוד עשרות על הבמה כדי להצדיע ליצירתו. נדמה שבנאי, גם כשהוא הצליח להצליח, כששיריו התנגנו במינון גבוה ברדיו, ואפילו כשהוכתר לזמר השנה, לא באמת רצה להיות כוכב - הוא רק רצה לשיר. והוא שר, ועוד איך הוא שר.
האלבום האחרון שבנאי ז"ל זכה להשלים בחייו, "כמו אגם רוגע", יצא לפני עשר שנים והוקלט בהופעה חיה – רק עם פסנתר, גיטרה וקצת מחיאות כפיים ברקע. הכי מינימליסטי ואינטימי שאפשר. גם זה שהוא הוציא בסוף שנות השמונים והתבסס על צמד ההופעות שנתן במועדון "צוותא" בתל אביב, רגע אחרי הצלחת האלבום "גשם" (וכן בוצע עם להקה), שיקף איזו אינטימיות וגולמיות שהיה קצת קשה לאתר אמש. בנאי הסתלק מאיתנו לפני קרוב לחמש שנים והוא מאוד חסר כאן. זאת לא רק המוזיקה או הקול החם ומלא הרגש שאין לטעות בו, אלא גם הכנות והיעדר הפוזה שנדמה שכבר לא קיימת בקרב אלו שעולים פה על הבמות בשנים האחרונות. חלקם גם התייצבו אתמול בראשון לציון.
היו לא מעט רגעים יפים אמש, במה שעלולה להפוך בדיעבד לאחת מהופעות הענק האחרונות פה, לפני ששוב יירד השאלטר על עולם התרבות. אם מופע האיחוד של פורטיסחרוף לפני כחודשיים, סומן כחגיגת הניצחון על הקורונה וכאות הפתיחה לקיץ הגדול שהיוצרים והקהל חיכו לו בציפייה עצומה למעלה משנה - הרי שאתמול היה חשש שאולי שמענו את אקורד הסיום של הקיץ הקצר מדי הזה, ולפנינו חורף ארוך שמי יודע מתי יגיע סופו. המאבטחים בכניסה אמנם לא איפשרו לאיש לעבור לפני הצגת תו ירוק ומסכה על פנים. אך כמה מטרים אחרי, המסכות כבר נותרות בגדר המלצה בלבד – קצת כמו תלמידים שמבריזים מהכיתה ופושטים את התלבושת האחידה רגע לאחר שדילגו מעל גדר בית הספר.
הרכב המשתתפים ניסה לשקף במשהו את כל התחנות והפנים של בנאי. עם ייצוג נאה ומתבקש לבני השבט המפורסם – האח אביתר, הדוד אהוד, בן הדוד אלישע והבן נועם (איפה יובל היה באמת?). ביניהם היו גם כמה ששיתפו פעולה עם בנאי בזמנו כמו מיכה שטרית וארקדי דוכין (גם ב"רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה). ואולי משום שבשנותיו האחרונות בנאי חזר בתשובה נרשמה גם נוכחות מכובדת לנציגי הפופ האמוני (שולי רנד, חנן בן ארי, נתן גושן וישי ריבו).
על ייצוג מגדרי שוויוני הקפידו קצת פחות. רק ארבע מ-25 המשתתפים היו נשים (מארינה מקסימיליאן, אורית שחף, סולנית היהודים, לאה שבת, ויובל דיין) - מעט מדי, מה גם שהאחרונה לא הופיעה בסוף. ואפרופו המשתתפים, הרצון של מפיקי האירוע למשוך קהל צעיר יותר מובן, אך בין כוכבי גלגלצ הרבים מדי ששולבו פה, יתכן שהיה אפשר למצוא גם כמה דקות למשל לאריק סיני (שבנאי כתב לו את "רכה כמו משי" היפיפה) ואולי אפילו לסי היימן, שאביה נחצ'ה, היה הראשון שנתן לבנאי צ'אנס בראשית שנות השמונים. מה גם שהביצועים של חלקם (עידן עמדי ב"אליה" ונתן גושן ב"דומינו" למשל) נשמעו לא פעם כמו אלו של מתמודדי ריאליטי מוזיקלי בשלבים המתקדמים של התוכנית – נרגשים, פה ושם גם מרגשים, אבל בלי ערך מוסף אמיתי.
בסוף מופעי הצדעה קמים ונופלים על בחירת השירים ועל התאמת אופי המבצע וגווני קולו והמוזיקה האישית שלו לקאבר שהוא עומד להגיש. בסעיף הזה מגיע לפיטר רוט, המנהל המוזיקלי של הערב, ציון גבוה, חבל רק שהעיבודים של להקת הנגנים הטובה שהוא הוביל היו שמרנים וצפויים לרוב. באחד מקטעי הראיונות שהוקרנו על מסך הווידאו (שכולם העלו חיוך מעורב בדמעה ולהפך), בנאי ציין שההשפעות המוזיקליות עליו כללו בין היתר את ג'נסיס וג'ון מרטין – הוא לבטח היה מעריך תעוזה רבה יותר.
ולמרות הבחירה בלהיטים הכי מוכרים ("הצבעים משתנים", האלבום הגדול באמת של בנאי, יוצג רק עם שיר אחד), העיבודים הלא מאתגרים ברובם, וגיוס השמות שנועדו למשוך רבבות צופים נרגשים לרוב, את מספר הביצועים הגדולים באמת אתמול היה אפשר לספור בקושי על יד אחת. בין הטובים אפשר למנות את עמיר בניון עם "נגמרות לי המילים"; ארקדי דוכין עם "הלילה של אתי" בביצוע עם לא מעט גרוב; אברהם טל שהפך לרגע את "כמה אהבה" לשיר של דויד ברוזה כולל אינטרו גיטרה ספרדית; ואת חנן בן ארי שבמינימום של ביצוע אבל תוך הפעלת קהל נהדרת הפך את "אהבה קצרה" לכמעט תפילה.
המופע התחיל באיחור לא מבוטל, ולא פעם היה נדמה שהמשתתפים ממהרים לפנות את הבמה לזה שיעלה ויבוא אחריהם. הם עלו וירדו בקצב שהזכיר החלפת גלגל של צוות מיומן במסלול הפורמולה 1. חבל שאי אפשר לדבר על יעילות מעוררת השתאות כשזה נוגע להגעה לאמפי פארק של ראשון לציון. לא פחות משלוש שעות לקח לי לגמוע את 35 הקילומטרים שמפרידים מביתי בדרום השרון ועד לחולות ראשון, שם החניתי אותו מובס ועצבני לצד הכביש, כמו מאות ואלפים נוספים, שכולם עמדו בפקקי ענק שנמשכו שעות. זה יכול לבאס כשכרטיס להופעה מבוקשת ומרובת משתתפים עולה כמו גמול על חצי יום עבודה לחלק מהעובדים במשק. זה בלתי נסבל כשאנשים צריכים לפנות לעצמם זמן בהיקף של יום עבודה כמעט מלא, כדי לצפות במופע שנמשך כשעתיים נטו. זה נכון שאין יותר מדי אתרים בארץ שיכולים להכיל רבבות צופים באוויר הפתוח בקלות, אבל עד שיימצא פתרון לוגיסטי ותחבורתי הגיוני ייתכן שצריך לחשוב שוב האם ניתן לערוך הופעות בראשון לציון – מחווה ומקוריות כאחד.
הסיוט התחבורתי הזה היה שווה רק בשביל הרצף שהגיע בסוף. בני משפחת בנאי אכלסו את מרבית החלק הסוגר של המופע. אהוד טיפל ברגש ב"תגידי אש תגידי מים" לאחר שביצע עם נועם, בנו של מאיר, שיר שזה כתב על אביו. אחרי הביצוע היפה של שולי רנד ל"תפילת הדייג", מתחילת דרכו של בנאי, הגיע אמיר דדון והרעיד עם הגרון הענק שלו את המקום עם ביצוע מופתי ל"גשם". ואז נרשמה התעלות אפילו גדולה יותר, שרק היא לבדה הייתה שווה את פקקי הענק - של אביתר בנאי ב"חלומות אחרים" שבו הוא נשמע לא פעם כמו אחיו הגדול. בנאי לא סתם מבצע קאברים, בכל פעם שהוא ניגש לבצע שיר של מישהו אחר הוא מצליח להמציא אותו מחדש.
לאורך מופע ההצדעה שמותג תחת השם "בשם האהבה" עלה לא פעם הדמיון למופע המחווה למאיר אחר – אריאל - לפני כעשרים שנה. הערב ההוא, עם הגב לים באמפי קיסריה, הוליד כמה ביצועים קאנונים שסייעו להשאיר את המורשת המוזיקלית של אריאל בחיים. בנאי לעומתו, בהחלט זכה להצלחה בחייו, למרות שבשנותיו האחרונות מיעט לשחרר חומרים החדשים. המופע אמש שב והדגיש כמה הוא ושיריו חסרים. כדי לענות על הצורך הזה ראוי שהמופע הזה יהפוך למסורת – שנקווה שגם תחזיק מעמד – כל זה בתנאי שמארגניה ירעננו קצת את המשתתפים ובעיקר ימצאו אתר חלופי עם דרכי גישה שפויות.
