על מדף הפרסים של עולם הפופ שמור מקום של כבוד לשוודים. אבל אף פעם זה לא הלך להם חלק במיוחד. תמיד משהו היה חייב להיות תקוע לפני שהשתחרר. חברי להקת אבבא, למשל, הפציעו באירוויזיון 1974 עם "ווטרלו" – בזכות העובדה שהייתה זו השנה הראשונה שבה הותר לכל מדינה לשיר באנגלית – אחרי שספגו קיתונות של בוז על שהעזו לחתור תחת ערכי הסוציאליזם השוודיים עם מוזיקה מלודית ומסחרית. בסופו של דבר הם הצליחו לזכות בהערכה במולדתם לא בגלל שמכרו 50 מיליון עותקים מאלבומם ולא בזכות הזכייה באירוויזיון, אלא כי אמן מסדר הגודל של אלביס קוסטלו שיבח אותם, והפך אותם בן-לילה מלהקת גלאם-רוק מבוזה למוערכת. הצמד רוקסט, לדוגמה, צבר הצלחה כבירה בעיר הנמל הבינונית והסבירה נורשפינג, תאומתה החוקית של פתח תקווה שלנו, אבל נזקק לחסדיו של סטודנט אמריקאי שהתאהב בהם ולקח קלטת כל הדרך למיניאפוליס, כדי להשמיע לדי.ג'יי מקומי את השיר The Look ולחשוף את האמריקאים לפלא הסקנדינבי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות ב"המדור לחיפוש":
אבל סיפור הפופ הטוב ביותר שמגיע משוודיה הוא זה של אייס אוף בייס. חברי הלהקה שלחו קלטת עם השיר הכי חזק שלהם, All That She Wants, למפיק המוזיקלי המבריק והחד דניז פופ, בערך שלוש שנים לפני שמת מסרטן ממש בשיא תפארתו. פופ לא ממש התלהב בלשון המעטה, אבל לדאבונו הקלטת נתקעה ברדיוטייפ שברכבו והוא נאלץ להאזין לשיר בלולאה אינסופית, יום אחרי יום, רמזור אחרי רמזור, פקק אחרי פקק, עד שנלכד בקסמו של השיר. פופ הסכים להפיק את סינגל הבכורה של אייס אוף בייס, ותוך שלושה שבועות הם הפכו ללהיט מועדונים היסטרי.
Ace of Base - All that she wants
שירים נתקעים לנו בראש גם כיום, שלושים שנה אחרי ימי הסלילים המסתבכים, בעידן ספוטיפיי. זו תופעה שמתחוללת בתוך המוח שלנו, ויש לה שם די מחריד – תולעי אוזניים.
זה קורה כמעט לכולנו. שיר שנתקע לנו בראש ולא משתחרר במשך הרבה מאוד זמן. דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים. לפי מחקרים, 98% מהאנושות חוו תולעי אוזניים לפחות פעם בחיים. 92% מבני האדם חווים את התופעה באופן קבוע, לפחות פעם בשבוע. 75% מהם מספרים כי הם שואבים הנאה מתולעי האוזניים. באוניברסיטת סינסינטי בדקו ומצאו כי רוב בני האדם (74%) ננעלים על שירים עם מילים, ומיעוטם נתפסים על ג'ינגלים מסחריים (15%) או על קטעים אינסטרומנטליים (11%). בראייה פואטית אפשר לומר כי תולעי אוזניים, שנקראות במדעית "דימויים מוזיקליים בלתי רצוניים", הן בעצם סוג של מחשבות מוזיקליות, עם רובד נוסף שמספק אסוציאציות וטריגרים שעשויים להקים לתחייה את המוזיקה הרדומה שנמצאת בנו. הכול תלוי בזמן, במקום ובמצב הנפשי.
המחשבות המוזיקליות הן בגדר מחשבות ספונטניות שממלאות את המוח שלנו במשך כמחצית מזמן הערות היומי. הן מבליחות במהלך פעילויות שגרתיות אוטומטיות שמפנות אותנו לייצר מחשבות אקראיות, כמו בשעת נהיגה, מקלחת, שטיפת כלים או פעילות גופנית. זו אחת הדרכים של המוח להבין טוב יותר חוויות, לפתח תהליכי למידה, להתמודד עם קשיים, לנתח סיטואציות ולהיזכר.
הסיבה לכך שמחשבה "מוזיקלית" יכולה להיתקע בראש זמן ממושך יותר ממחשבה "רגילה" היא העובדה שמוזיקה היא שחקנית מפתח בכל הנוגע למצבים ויכולות של קשב, ריכוז וזיכרון. מוזיקה היא אמצעי מחבר – בהפגנות, באצטדיוני כדורגל, בהופעות רוק ובגני ילדים. בעזרת מוזיקה קל לנו למקד מסרים – סיסמאות נקלטות, המון מזדהה, קהל מעריץ, ילדים זוכרים. מוזיקה הופכת את החיים לקלים וקליטים יותר. אם מוזיקה היא דת ואלוהים הוא תקליטן, הרי שתולעי האוזניים הן הנציגות הקטנות עלי אדמות שמנצלות את הרגע הנכון כדי להרביץ את התורה תו אחרי תו. כשיש רגע של שקט, לתולעי האוזניים קל להשתחל ולהשפיע עלינו. אנחנו לא מתנגדים להן בדרך כלל, כי מוזיקה היא דבר נעים. וכך, כאשר המוח שלנו נמצא במצב סרק, התולעים מנצלות את זה כדי להעסיק אותו ומזמזמות לעצמן שירים. השיר שנתקע בראש הוא בדרך כלל קטע קליט, קצר, רפטטיבי, לא מורכב, חלק של שיר ולא שיר במלואו, והוא מגיע בלופ. בדומה למחשבות שאנחנו רוצים להדחיק, כך גם בשירים – ככל שנרצה להעלים אותם, כך הם נתקעים יותר ויותר.
יש סוגים מסוימים של שירים שיש להם נטייה גדולה יותר להיתקע. הורים, למשל, מזמזמים לעצמם שירי ילדים בעיקר כי הם פשוטים. "איפה העוגה" המקומי ו"בייבי שארק" הגלובלי הם דוגמאות מצוינות לכך. לפי מחקרים, גם תקופות של חגים עשויות לתרום בקלות להיתקעות של שיר. שירי החגים מתאפיינים בנצחיותם ובפשטותם, בכך שהם כמעט אף פעם לא מתחלפים, בכך שהם קלאסיקות שעוברות מדור לדור והופכות למסורת. זה נכון בכל דת ובכל חג, בין אם השיר עוסק בחושך שבאנו לגרש או בפעמוני המזחלת של סנטה קלאוס. וכאשר השיר הקבוע פוגש בתאריך קבוע, מזג אוויר עונתי קבוע, מנהגים, בגדים וצבעים קבועים – המוח שלנו נזרק לרגעים נוסטלגיים קבועים, מחשבות מוזיקליות של חג, והזיכרון עובד שעות נוספות כדי לחבר אותנו לפזמון הקליט. החגים הם טרף קל עבור תולעי האוזניים: פסקול קולנועי, מוזיקה בחנויות הלבשה ובקניונים, עורכים מוזיקליים – כל אלה חוברים יחד למען מטרה אחת שטנית במיוחד: לתקוע את השירים בתוך המוח שלנו. מריה קארי, למשל, עשתה בזכות זה הרבה מאוד כסף בכריסמס. והיא רק דוגמה קטנה.
"בייבי שארק", חתיכת תולעת אוזניים
הצמצום לקטגוריות כמו שירי ילדים ושירי חגים הוא כמובן בסך הכול אמצעי להעביר בקלות יתרה את הנקודה, אבל לאמיתו של דבר זו הגדרה שעושה עוול לתולעי האוזניים - וגם עוול לשלמה גרוניך, שהיה הראשון לקבוע שכולם אוהבים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים. כי בסופו של דבר צריך לומר את המובן מאליו: אם שיר נתקע לנו במוח – סימן שהוא בעל פוטנציאל להיות להיט. כל כותב להיטים יודע שהוא צריך להטמיע את השיר במוח של המאזין, ובשביל זה המציאו את החכה המוזיקלית – אותו רגע קסום בשיר שגורם לנו להיאחז בו. זה יכול להיות חרוז, משפט קליט, לחן פשוט או חזרתיות נעימה. זה יכול להגיע בצורת נעימה מובנית של בטהובן, ראפ זועם של קניה ווסט, מלודיה של נעמי שמר, שיר סיפורי של מאיר אריאל או לחן שמסייע ללמוד בעל פה 22 אותיות.
ברמה הפילוסופית, השאלה הנכונה היא לא "מה זה להיט" אלא "מתי זה להיט" או "כמה זה להיט". התשובה ל"מתי" היא קלה: זה עניין אופנתי של סגנון, של תקופה, של חברה. התשובה ל"כמה" היא מורכבת יותר. לאורך ההיסטוריה המוזיקלית נהוג היה לומר כי כדי ליצור את השיר המושלם צריך להתחשב קודם כל באורכו. בתחילה היה זה עניין טכני, שכלל התחשבות בפוטנציאל להישמע ברדיו או להיות מוקלט. כמה זה להיט, שאל העולם. משהו בין שלוש לארבע דקות, השיבו בזה אחר זה הביטלס, מדונה, מייקל ג'קסון, ביונסה, אדל וטיילור סוויפט.
באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס החליטו לפני כשנתיים לרדת לעומקו של עניין האורך, ובחנו 160 אלף שירים בספוטיפיי לפי עשורים בין השנים 2020-1930. הם מצאו כי האורך הממוצע של שירי העשור הנוכחי (197 שניות) הוא רק שתי שניות יותר מאורכם הממוצע של השירים שהוקלטו בשנות ה-30 של המאה שעברה. בתווך נרשמה עלייה ניכרת באורכם הממוצע של השירים מדי שני עשורים – 222 שניות בשנות ה-50, 242 שניות בשנות ה-70, 259 שניות בשנות ה-90 שהיו שיא כל הזמנים, אבל אז החלה ירידה עד 243 שניות בשנות העשר'ה של המילניום הנוכחי, ועד לעשור הנוכחי שהמשיך את מגמת הצמצום. אם בעבר היה ברור כי הקיצור נובע משיקולים טכניים של עלות כלכלית, מגבלת מקום והשמעה ברדיו – כיום אף אחת מהמגבלות האלו אינה רלוונטית. השיקול היחיד ברוב המקרים הוא מה הפוטנציאל להיות להיט.
אולי כדאי לשאול את ליידי גאגא. לא רק שהשיר שלה "בלאדי מרי" זכה לעדנה מחודשת למעלה מעשור אחרי שיצא לראשונה בזכות טיקטוק; לא רק ש-Shallow, שיר הנושא של העיבוד הקולנועי ל"כוכב נולד" בכיכובה, הוא אחד הבודדים בשנים האחרונות שהצליח לנפץ את גבולות הסרט; היא גם מככבת ברשימת הפייבוריטס ההיסטורית של תולעי האוזניים. בתחילת העשור הקודם חיפשו באוניברסיטת לונדון ובאוניברסיטת טיבינגן הגרמנית דפוסים של תולעי אוזניים. במשך שלוש שנים הם ערכו מחקר בהשתתפות 3,000 בני אדם, שבסופו נקבעה רשימת השירים הכי תקועים בהיסטוריה. בין תשעת השירים שהתברגו במקומות הראשונים אפשר למצוא את "רפסודיה בוהמית" של קווין, את שיר הסיום של "הסופרנוס", שירים של גוטייה, קיילי מינו, קייטי פרי, מארון 5 וגם לא פחות משלושה שירים של ליידי גאגא, כולל השיר שמככב במקום הראשון של תולעי האוזניים – Bad Romance. שני השירים האחרים של גאגא ברשימה הם "פוקר פייס" ו"אלחנדרו". ואם זה לא מספיק, לפני כחודשיים דיווחו חוקרים מאוניברסיטת טוקיו כי עכברי מעבדה רקדו לצלילי שיר אחר של ליידי גאגא, Born This Way.
הדבר הברור ביותר שעולה בדירוג של תולעי האוזניים זו העובדה שמדובר בלהיטים בלי יוצא מן הכלל, כלומר שירים שנולדו כדי להיתקע לנו באוזניים. אין כאן מקריות, ולא מדובר באירוע תמים. שישה מבין השירים בילו במקום הראשון בבילבורד. שלושת האחרים הגיעו לעשירייה הראשונה. כולם בילו במצעדים זמן רב – בין חודשיים וחצי במקרה הרע לשנה ורבע במקרה הטוב. לפי המחקר, המשותף לשירי התולעים הוא מהירות גבוהה, מבנה מלודי פשוט ונפוץ ופזמון או ריף רפטטיביים או בעלי מרווחים. לדברי החוקרים, ייתכן כי תולעי האוזניים הן שרידים אבולוציוניים של האופן שבו האנושות שיננה מידע בעזרת מוזיקה לפני עידן השפה הכתובה.
אבל עם כל הכבוד לנחקרים שמעידים על תחושת הנאה ועל החיבה האנושית הטבעית ללהיטים, בשלב מסוים לא ממש ברור מה רוצה התולעת, וזה עלול להיות מעצבן. ובכן, זו בעיה, כי אין מרפא חד-משמעי שמקובל על כל המומחים בבואנו לעצור את הזמזום של תולעי האוזניים. חוקרים מאוניברסיטת סינסינטי ניסו בכל זאת לגבש רשימת טיפים: אימון ספורטיבי, ניסיון להדביק את המוח בשיר אחר, האזנה לשיר התקוע מתחילתו ועד סופו, שיתוף השיר עם אנשים אחרים ואפילו לעיסת מסטיק. אם השיר כבר לא נתקע במוח – ספרו לנו; ואם השיר עדיין תקוע – אנא התרחקו מאיתנו.
