אין טעם למנות את כל הלהקות, זמרים וזמרות שזכו לביו-פיקים (ביוגרפיות קולנועיות) בשנים האחרונות. בעידן הפוסט-קורונה, הביו-פיק המוזיקלי נותר אחת מנקודות האחיזה האחרונות שנותרו לתעשיית הקולנוע. המצליח מכולם היה "רפסודיה בוהמית" (2018) שעסק בלהקת קווין ובסולנה פרדי מרקורי ושהכניס סכום דמיוני הגובל במיליארד דולר. האם ל"ויטני – I Wanna Dance With Somebody" יש סיכוי להגיע להכנסות דומות? וויטני יוסטון אולי מכרה במהלך הקריירה המזהירה שלה 200 מיליון תקליטים, אבל עבור הסרט, זו משימה הגובלת בבלתי אפשרי.
"ויטני – I Wanna Dance With Somebody" – טריילר
אנטוני מק'קארטן, התסריטאי של "רפסודיה בוהמית", הצליח לפצח את הנוסחה לביו-פיק עם הכנסות ענק: לסמן הופעות איקוניות של האמן, ולארגן מסביבן את עלילת הסרט. הסרט צריך לתת לקהל את השואו – ו"ויטני" בוודאי מנסה לעשות זאת. אנו זוכים לשחזורים של כמה מההופעות האיקוניות של הזמרת: ההופעה המוקדמת שלה בשנת 1983 בתוכנית של מרב גריפין, שחשפה את כישרונה לצופים ברחבי ארה"ב; הווידאוקליפים המפורסמים שלה ובהם, בין השאר, ל- How Will I Know ול- "I Will Always Love You"; הביצוע הספקטקולרי להמנון האמריקאי בסופרבול של 1991, ומחרוזת שירי האהבה הבלתי-אפשרית מבחינה טכנית שביצעה בטקס פרסי המוזיקה האמריקנית ב-1994.
המבצעת של כל אלו היא השחקנית הבריטית נעמי אקי המגלמת את יוסטון. היא אולי לא משתווה ליופייה של הזמרת בצעירותה, ובוודאי שיוצרי הסרט – ובראשם הבמאית קאסי למונס – לא העלו בדעתם לתת לה לבצע בקולה את ההופעות הגדולות בקריירה של הזמרת. אבל היא כן מצליחה ללכוד את הרוח של הזמרת, את האופן שבו האישיות שלה נכחה על ומחוץ לבמה. היא אולי לא מבצעת בקולה את ההופעות "הגדולות", אבל אקי כן מבצעת לא מעט קטעי שירה "מסביב" להן - בחזרות, או ברגעים שהם יוסטון שוקלת לבחור שירים חדשים ומנסה חלקים מהם.
שני הסרטים, גם "רפסודיה" וגם "ויטני", התמודדו עם אתגר ההצגה של הממד הקווירי בחיי הדמות הראשית. זהותו המינית של פרדי מרקורי הייתה גלויה לחלוטין, אבל חיי ההוללות שלו רוככו בסרט במידה כמעט קומית. בכל זאת "רפסודיה בוהמית" שאף לדירוג PG-13 ולא NC-17. במקרה של יוסטון הדברים הם שונים. בשנות הפריצה שלה נעשה ניסיון מודע לטשטש את השמועות אודות נטיותיה הדו-מיניות, ובעיקר להסוות את מערכת היחסים הלסבית שהייתה לה עם רובין קרופורד (נאפסה וויליאמס) טרם הפריצה. גם לאחר שהקשר המיני בין השתיים נפסק, קרופורד נשארה חברה קרובה ואשת מפתח בצוות המקצועי שליווה את יוסטון. האימות על אודות נטיותיה המיניות של יוסטון נעשה רק לאחר שמתה ב-2012 (בגיל 48). "ויטני" מעניק לא מעט מקום למערכת היחסים עם קרופורד, ולא מותיר כל ספק באשר לאופייה – גם אם היא מוצגת יותר כמסיבת פיג'מות של שתי נערות מתבגרות, ופחות כמערכת יחסים אינטימית.
"ויטני" סוקר את חייה של יוסטון משלהי גיל ההתבגרות, התקופה בה היא הכירה את קרופורד. השירה במקהלה כנסייתית תחת הדרכתה הקשוחה של האמא סיסי יוסטון (תמרה טוני), בעצמה זמרת מוכרת בניו ג'רזי; החוזה שעליו היא חותמת עם מפיק התקליטים קלייב דיוויס (סטנלי טוצ'י), דמות שתמשיך לגלם תפקיד חיובי ומתמשך בחייה; העלייה המטאורית למעמד הזמרת המצליחה של שנות ה-80 וה-90, והרומן שמתפתח לנישואים עם בובי בראון (אשטון סנדרס). דמות חשובה נוספת הנוכחת לאורך הסרט היא של ג'ון יוסטון (קלארק פיטרס), האב הלא נאמן - לא כלפי האם, ולא כלפי כספי הבת שלה הוא שימש כאמרגן.
האתגר הגדול בניסיון לספר את סיפור חייה של יוסטון הוא ההתמודדות עם השנים הקשות. לסרט יש 14 (!!) מפיקים אחראיים ועוד 10 מפיקים (בכללם קלייב דיוויס ופט יוסטון - נציגת משפחת יוסטון והגיסה של וויטני). משמעות הדבר היא שידיים רבות, עם אינטרסים מובהקים לגבי אופן הצגת פרטים בחייה של הזמרת, בחשו בקלחת. קשה להאמין שמי מהם רצה ש"ויטני" יהיה ביוגרפיה נוסח "השור הזועם" (1980) של סקורסזה, סרט שהציג ללא כחל ושרק את תהליכי ההרס העצמי של הגיבור.
"וויטני" הוא סרט באורך 146 דק', אבל אחרי שמורידים ממנו את הקטעים המוקדשים לביצועים שלמים של שירים נשאר זמן מוגבל לדרמה הלא פשוטה של חייה. לכן שתי מערכות היחסים הבעייתיות עם האב ג'ון יוסטון ועם הבעל בובי בראון מוצגות עם לא מעט השמטה. גם מה שלא מושמט מזכיר יותר ביוגרפיה של ערוץ E, מאשר סרט השואף להשיג עומק דרמטי מספק.
אין בסרט, למיטב ידיעתי, שקר בוטה או הסוואת פרטים לא נעימים הגובלת בסילוף, אבל בהחלט יש לא מעט ריכוך. כך, למשל, יש סצנה אחת של מריבה מכוערת בין יוסטון ובראון, אבל התקרית הידועה שבה האלימות שלו הותירה סימנים על פניה לא נכנסה לסרט. כך גם המאבק עם האבא לאחר הגילוי של יוסטון את אופן הניהול הבעייתי של כספיה, שמעוצב בהשמטות רבות מדי.
הפיל במרכז הביוגרפיה של יוסטון הוא בעיית הסמים שהרסה את הקול, המראה והקריירה שלה והובילו למותה המוקדם. העלילה דוחקת את השימוש של יוסטון הסמים לסוף שנות ה-90, למרות שהיא השתמשה בסמים בצעירותה, והחלה להשתמש בהם באופן יומיומי כבר בסביבות 1993 כשהייתה בשיא הקריירה שלה. 14 השנים האחרונות שלה היו מסכת מחרידה של הידרדרות, מספר כניסות לטיפולי גמילה (בסרט הן ממוזגות לטיפול גמילה בודד), והמראה המדרדר במהירות של יוסטון. רגעי השפל בשנים אלו מוצגים באיפוק רב (המראה של אקי לא משתנה באופן המשקף את מה שקרה ליוסטון). הקפיצות בין השנים הופכות למשמעותיות יותר, והעלילה ליותר סכמטית.
תחת הכסות התמאטית המוצהרת לפיה הסרט עוסק בצורך באהבה, ובדברים מרחיקי הלכת שאנשים יעשו כדי להחזיק בה, נמצא הפתרון לגבי הסיום של הסרט. למרות שהדבר אינו תואם את הרצף הכרונולוגי, "ויטני" שומר את אחת מהופעות השיא של יוסטון לסופו - ומנסה בכך, באופן קצת מאולץ, לגאול במחשבתם של הצופים את השנים הקשות. שנצא מהקולנוע עם תזכורת מרוממת למה שהפך אותה לזמרת הבולטת של דורה.
