ההמרה של קלאסיקות האנימציה של דיסני לשילובי לייב אקשן ו-CGI הובילה, ברוב המקרים, לסרטים שמוטב היה בלעדיהם. מאז "אליס בארץ הפלאות" (טים ברטון, 2010), נעשו עוד 18 עיבודים שמבוססים על סרטי אנימציה קודמים. חלקם נצמדו למקור בתוכן ובצורה ("היפה והחיה", "בת הים הקטנה"), חלקם ניסו להרחיב את המקור ל"פריקוול" ("מופאסה: מלך האריות"), וחלקם קראו תיגר על ערכיו ("מליפיסנט"). לא מעט מסרטים אלו הפכו לשדה קרב תרבותי, אבל נדמה שהרימייק "שלגיה" (Snow White) הביא את הדברים לשפל חדש.
live
שלגיה – טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
"שלגיה" המקורי (1937) היה פיצ'ר האנימציה הראשון של האולפן, ופריצת דרך אסתטית, טכנולוגית ותעשייתית. ב-350 אלף הפריימים שצוירו עבורו הושגה דרגה חדשה של ריאליזם שתהפוך לסגנון הבית של האולפן. הדבר ניכר בעיצוב הדמויות ובאופן הלכידה של תנועה, בניואנסים של התנהגות (האופי המובחן של כל גמד) ובפרטנותו של העולם המוצג. לריאליזם תרם גם שימוש חדשני במצלמה רב-מישורית שבזכותה ניתן היה ליצור חלל עם תחושת עומק. ההצלחה של הסרט הוכיחה את תקפות הקונספט של פיצ'ר אנימציה, ולימדה את האולפן כיצד להשתמש במוזיקה שליוותה אותו ובמוצרי מרצ'נדייזינג כמקור רווחים נוסף.
הבמאי מארק ווב (סרטי "ספיידרמן המופלא") והתסריטאית ארין קריסידה ווילסון ("המזכירה") ניסו לשמר את הנוסטלגיה באמצעות שימוש בחלק מהשירים המקוריים, ושחזור של דימויים מפורסמים וסצנות אהובות. בה בעת זהו גם ניסיון לשנות את המקור באופן מהותי - לא רק באמצעות ההסתמכות על אנימציית מחשב, אלא בעיקר מבחינת המסרים המעודכנים.
5 צפייה בגלריה
הניסיון לשלב בין שני סרטים שנעים בכיוונים מנוגדים מוביל, כצפוי, להתנגשות חזיתית. מתוך "שלגיה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בגרסה הנוכחית שלגיה (רייצ'ל זגלר) היא אקטיביסטית, בעלת תודעה מפותחת של צדק חברתי, שתהפוך למובילת המאבק במלכה הרעה (גל גדות). גיבורה שפועלת תחת עמדת הסרט לפיה "היופי הפנימי הוא זה שהופך אותה ליפה מהמלכה" ושכבר לא זקוקה לנסיך שיציל אותה. הנסיך הפריבילג הוחלף בפשוט עם בשם ג'ונתן (אנדרו ברנאפ) שגונב אוכל מארמון המלכה כדי לחלק לרעבים. הנה גבר שראוי לשלגיה הווקיסטית! הניסיון לשלב בין שני סרטים שנעים בכיוונים מנוגדים מוביל, כצפוי, להתנגשות חזיתית.
גרסת הלייב-אקשן של שלגיה צולמה לפני כמעט 3 שנים, אבל הגיעה למסכים לאחר תהליך מפותל וגדוש התכתשויות. הבעיה הראשונה הייתה עם הגמדים. השחקן נמוך הקומה פיטר דינקלג' טען ששימוש בשחקנים בשר ודם לתפקידי הגמדים ינציח סטריאוטיפים מבזים. מולו טענו שחקנים נמוכים ופחות מפורסמים שהסרט מעניק הזדמנויות לאנשים כמותם. ההפקה החלה עם ביטול הגמדים-גברים-לבנים והחלפתם בליהוק DEI (גיוון, שוויון והכלה) של שבעה "יצורים פלאיים" (רק אחד מהם נמוך קומה) שנבדלים בגזע, מגדר ומוצא אתני. כשהדבר התגלה פרצה שערורייה שהובילה לחישוב מסלול מחדש. שינוי זה השהה את השלמת ההפקה וניפח את העלויות (רשמית הסרט עלה 270 מיליון דולר, אבל כנראה שבפועל הרבה יותר).
בסרט המוגמר יש גמדי CGI והם מבוססים על דפוסי האישיות שהיו להם במקור. בשניים מהגמדים נעשה שימוש במדבב נמוך קומה, כנראה כפיצוי סמלי על גזילת עבודת המשחק מקבוצת מיעוט מקופחת. בגלל שגמדי ה-CGI הוכנסו באופן בהול האנימציה שלהם ירודה וכוללת עיצוב פנים שעשוי להגיח בסיוטי הלילה של הצופים הרגישים. מקור האימה האמיתי של הסרט אינו היער האפל, שאליו בורחת שלגיה, אלא "עמק המוזרות" (Uncanny valley) של הדמוי-אנושי אך מלאכותי באופן מטריד. חרף בעיות אלו הדקות שבהן הסרט מתמקד בגמדים הן החלק המוצלח שלו, ולו רק בגלל שהן מעלות את הזיכרון של רגעים נפלאים שהיו במקור. מהר מאוד יתגלה שהגמדים יצטרכו להילחם עבור דקות המסך הבאות שלהם.
"היצורים הפלאיים" לא נגנזו. הם נותרו כגנבים שמשתפים פעולה עם פשוט העם ג'ונתן למען מיגור הדיקטטורה של המלכה הרעה. כך יש כפילות מגוחכת בסרט שכולל שבעה גמדים + שבעה גנבים, ושתי הקבוצות דורכות זו על הבהונות של זו. רק דמות אחת בכל קבוצה מקבלת מספיק זמן כדי שתעורר רגש. אצל הגמדים זה דופי (Dopey, שבעברית אנכרוניסטית מכונה שטיא) נטול הזקן, הילדותי והאילם. ובקרב הגנבים המגוונים רק לדמות של גמד בעל קשת מוצלבת יש משהו שאותו ניתן לכנות "אישיות". כמה אירוני שבסוף דווקא הדמות של הגמד בשר ודם מתבלטת ביחס לחבריו המגוונים.
הפקת הסרט לוותה בדיון לא סימפטי בשאלה האם רייצל זגלר, שצבע עורה משקף את המוצא החצי-קולומביאני שלה, יכולה לגלם גיבורה שמוגדרת על ידי צחות עורה. הפתרון של התסריט היה לקבוע שמקור השם אינו צבע העור אלא מכך שנולדה בסופת שלגים. זגלר עוררה לא מעט כעס כשהתייחסה בזלזול לסרט המקורי כ"מיושן", ותיארה את הנסיך "כסטוקר שמנשק את שלגיה ללא הסכמתה". בהמשך היא גם מצאה הזדמנות להביע את עמדתה הפוליטית בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דבר שלא ניתן היה להבין אלא כהתרסה מול גל גדות. את חוסר הסימפטיה ההדדי אפשר היה לחוש היטב כששתיהן הגישו במשותף פרס בטקס האוסקר האחרון ולא הסתכלו זו על זו אפילו פעם אחת. בעקבות מעמד זה צומצמה באופן משמעותי מתקפת היח"צ שתוכננה לקראת יציאת הסרט, ובדיסני הקפידו להפריד בין השתיים.
בהקרנה המוקדמת שבה נכחתי הקהל המקומי הריע כשגדות הופיעה לראשונה על המסך, אבל היה גם מי שקרא קריאת בוז כשזגלר הופיעה. לא מעט צופים ישראלים יהיו בצד של המלכה הרעה. הסרט עצמו מספק מספיק חומר למי שירצה להתייחס אליו כאלגוריה למלחמה בין ישראל וחמאס. מצד אחד שלגייה הלא-לגמרי-לבנה, לוחמת הצדק והמקופחים שמגלמת שחקנית בת דור ה-Z - כאילו הגיעה לעולם האגדות מהמדשאות של אוניברסיטת קולומביה. מהצד השני המלכה הרעה ורבת העוצמה ששולטת על הממלכה ומדכאת את נתיניה. למבקרת הקולנוע של ה"אייריש טיימס" היה חשוב להדגיש שהמלכה הרעה "נובחת על שלגייה במבטא ישראלי".
5 צפייה בגלריה
לא קשה למצוא בסרט אלגוריה למלחמה בין ישראל וחמאס. מתוך "שלגיה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
את השירים בסרט כתבו הצמד בן פאסק וג'סטין פול ("אוון האנסן היקר", "לה לה לנד"). יש כאן את "בלדת העוצמה" שהפכה למרכיב הכרחי בסרטי הנסיכות של דיסני מאז שנות ה-90, ושכמובן לא הייתה בסרט המקורי. לשירים החדשים יש איכויות משתנות וטקסטים עם נגיעות מעודכנות שמגיעים מעולם תוכן מאוד שונה מזה של ארבעת השירים המקוריים שנותרו בעיבוד.
אין ספק שלזגלר יש כישרון שירה והיא משמשת בו היטב. אבל בכל הקשור למשחק קשה לומר שזו הופעה ראויה לשבח מיוחד. הפער בין הדמות הקסומה ונטולת המודעות של הקלאסיקה, לבין "שלגיה הנסיכה המצפונית" יוצר דמות שהיא סתירה מהלכת. מערכת היחסים הרומנטית בין שלגיה ובין ג'ונתן שואבת השראה מזו של בטרקאפ ווסטלי ב"הנסיכה הקסומה", אבל הכימיה בין השחקנים, שלא לדבר על הכתיבה של הדמויות והסיטואציות, מאוד לא משכנעת. לא נורא, ממילא להט רומנטי הטרו-נורמטיבי אינו דבר מעודכן מבחינה פוליטית.
אחרונה חביבה היא גל גדות. כמי שקורנת חביבות וקסם אישי, היא לא הבחירה הטבעית לדמות המאיימת של המלכה הרעה. נדמה שהניסיון שלה לשחק "רעה" מחייב מאבק מתמיד בכריזמה הטבעית שלה. לטעמי הופעת המשחק שלה בהחלט מספקת ומהנה, ובוודאי לא ראויה לביקורת חריפה מהסוג שחלק מהמבקרים כבר החל להטיח בה. גדות מקבלת הזדמנות לשיר ויוצאת ממנה טוב מכפי שניתן היה לשער. אבל בהשוואה ליכולת השירה של זגלר, וליכולת השירה המקובלת של פרפורמרים במיוזיקלס של דיסני, ההחלטה לתת לה לשיר בהחלט חייבה מידה של אומץ.
"שלגיה" המקורי הוא יצירת מופת. "שלגיה 2025" הוא מוצר תאגידי במובן הרע של המילה. למי שראה ואהב את המקור אין סיבה לראות את העיבוד. לו הייתי הורה שצריך להחליט אם להראות לילדיי את המקור או העיבוד, הייתי מעדיף להראות את המקור ואז לשוחח איתם על ערכיו המיושנים, מאשר להכיר להם את שלגיה באמצעות יציר הכלאיים מעוות של סרט מושלם ופוליטיקה תרבותית עכשווית.
