נעם חורב רמי קליינשטיין משי קליינשטיין יש לי תפילה
(הפקה: Avoxvision | איור ריקי מוספי)
כשהייתי בן 7 רציתי שיביאו לי כלב.
כמו הרבה ילדים אחרים - יצאתי למסע שכנועים מאסיבי והפעלתי שלל מניפולציות יצירתיות על אמא שלי.
כמו הרבה הורים אחרים - גם אמא שלי, חולת הניקיון, דחתה בשתי ידיה שהדיפו ריח אקונומיקה את הבקשה שלי.
אגב, את אבא שלי – הקיבוצניק - לא היה צריך לשכנע.
אם זה היה תלוי בו, היינו מגדלים עיזים וכבשים בסלון הדירה הקטנה שלנו בעפולה.
במשך חודשים רבים סירבתי להיכנע ושיגרתי לעבר אמא שלי הבטחות מנופחות שילדים אוהבים להבטיח, אבל פחות אוהבים לקיים.
החל מ"אני היחיד שאטפל בכלב. ואתם לא תצטרכו לעשות כלום!".
דרך – "אז נביא כלב שלא נובח ולא מנשיר שערות".
וכמובן - הטריק הכי ישן בספר - רגשות האשם הנעוצים ב"אבל לכל החברים שלי יש".
אמא שלי אף פעם לא יכלה להגיד לי לא.
משהו בהחלטיות שלה התחיל להיסדק, ולי הייתה תכנית ברורה:
ביום הולדת 7 שלי, שחל בנובמבר, אכבה את הנרות שעל העוגה ואביע את המשאלה שלי:
"בבקשה-בבקשה שאמא תסכים להביא לי כלב".
בשלב הזה של החיים עוד האמנתי שכל משאלה שאבקש מעל עשן הנרות הסמיך, תתגשם.
תמימות כזאת של ילדים.
ביולי 1990 נהרג בן דוד שלי, עמית עקירב.
הוא שירת בצנחנים והיה בן בית קבוע אצלנו.
תמונה אחת קועקעה לי בזיכרון –
שעת ערב מאוחרת, אני מתרוצץ על רחבת הבניין הצהוב שלנו בעפולה, כשאמא שלי באה לקראתי, מכסה את פיה בשתי ידיה שהדיפו ריח דמעות ושואגת בבכי – "עמית מת. עמית מת".
זאת הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי בוכה.
זאת הפעם הראשונה שנשבר לי הלב.
ביום הולדת 7, אמא אפתה לי עוגה בצורת כדור פורח, שלקחה מספר העוגות האדום. ספר שהיה אז בכל בית ישראלי.
אני זוכר שעמדתי שם – מסורק ונרגש, לבוש חולצה מכופתרת בצבע תכלת, בין שרשראות בלונים וצלחות חד-פעמיות עמוסות בכיף-לי ובאפרופו, רכנתי מעל שמונת הנרות הצבעוניים שננעצו על העוגה שלי – ופשוט לא הצלחתי לבחור בין שתי המשאלות שעמדו לנגד עיניי:
"בבקשה-בבקשה שאמא תסכים להביא לי כלב" או "בבקשה-בבקשה שאף פעם לא אראה את אמא שלי בוכה".
הרגע הזה - שבו ילד בן 7 עומד מעל נרות עוגת יום ההולדת שלו, ונקרע בין משאלת לב תמימה וילדותית לבין משא ומתן על הדמעות של אמא שלו - הוא הרגע שמגלם ומגדיר יותר מכל את המציאות של הילדים בישראל.
מציאות שבה העולם הפנימי שלהם, שעמוס בחדי-קרן ודובונים פרוותיים וכדורים פורחים, מוכתם ונמהל בדם. במבזקים.
בדמעות של אמא.
מציאות שבה נכפית עליהם התבגרות מהירה.
התפכחות מזורזת.
התמצאות יתרה בסמנטיקת מלחמה ובהוראות בטיחות בממ"ד.
מציאות שבה הם מבקשים בליבם לטוס ליורודיסני ובאותה נשימה מבקשים שיחזירו את החטופים.
שנועה קירל תעשה איתם סלפי ושאח שלהם יחזור בשלום מהצבא.
שיהיו להם כוחות-על ושבעזרת כוחות-העל האלה הם יביסו את חמאס.
את כל התפילות האלה, של הילדים הישראליים, הכנסתי לשיר שנקרא "תפילות הילדים".
כמו דברים רבים אחרים, גם הוא נטען במשמעויות אחרות ומצמררות בשבועות האחרונים.
רמי ומשי קלינשטיין נכנסו להקליט גרסה מיוחדת, והתוצאה לפניכם – מלווה בציורים שציירו ילדי העוטף.
יחד עם השיר הזה, אני שולח תפילה – שכל הילדים החטופים יחזרו, בריאים ושלמים. ומי ייתן ומשאלות יום ההולדת של כל ילדי ישראל תהינה תמיד יומיומיות. תמימות. רגילות. כמו שמשאלות של ילדים אמורות להיות.
תפילות הילדים
מילים: נעם חורב
לחן: רמי קלינשטיין
ביצוע: רמי ומשי קלינשטיין
מתוך הפרויקט "מתנות קטנות – שירים לקטנים ולגדולים"
יש לי תפילה -
שבמקום חדשות נראה סרטים מצוירים
שלכל ילד וילדה בעולם יהיו הורים
יש לי תפילה -
שכשיפסיק הגשם נצא לראות את הפריחה
שאף פעם לא אראה את אימא שלי בוכה
בלילה, מאוחר, כשבטח לא רואים
מתחת לשמיכה - אני מדבר עם אלוהים
אני מקווה שהוא מקשיב בשמיים הגדולים
לתפילות הכי קטנות - תפילות הילדים
יש לי תפילה -
שלכל הכלבים יהיה תמיד מקום לגור
שהמורה תוציא אותנו לשחק במקום שיעור
יש לי תפילה -
שנועה היפה תיגש אליי בהפסקה
שיתרפאו כל פצע ומכה בנשיקה
בלילה, מאוחר, כשבטח לא רואים
מתחת לשמיכה - אני מדבר עם אלוהים
אני מקווה שהוא מקשיב בשמיים הגדולים
לתפילות הכי קטנות - תפילות הילדים
יש לי תפילה -
שבמקום מלחמות נעשה כולנו מסיבה
ושמישהו יסביר לי את המילה 'אהבה'
יש לי תפילה.
