באפריל 2021 נחשף כי הלן מירן תגלם את גולדה מאיר בסרט "גולדה" בבימויו של הבמאי הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב ("סקין"). מאז הספיק הסרט להצטלם ואף להציג בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין האחרון, אך כבר כשנודע אודות ליהוקה של מירן מחו גולשים אנונימיים ברחבי הרשת על ההחלטה, אולם לא רק הם. השחקנית, הקומיקאית הבריטית היהודייה וזוכת פרס אוליבייה היוקרתי (על תפקידה בהצגה "תראו אותם רצים"), דיים מורין ליפמן (77), טענה במכתב פתוח לתקשורת כי יהדותה של גולדה מאיר היא חלק אינטגרלי מדמותה ומהתפקיד, וזו הסיבה שמירן הנוצרייה אינה מתאימה לגלם אותה.
"חשבתי שהלן מירן לא צריכה לגלם את גולדה כי המהות היהודית היא לא חלק מהווייתה. אם המגדר או האתניות של הדמות הם מהדברים העיקריים שמניעים אותה, אז הם צריכים להיות בראש סדר העדיפויות כשמלהקים, בטח כשהליהוק נוגע לראשת הממשלה של המדינה היהודית היחידה בעולם", אומרת ליפמן ל-ynet בריאיון בלעדי. "עניין המהות הוא דבר שחל בימינו על שחקן שחור, שחקן מהקריביים, שחקן אסייתי או שחקן סיני. למרות זאת, כשמדובר ביהודים, בדרך כלל העניין הזה לא חל. בדיוק כפי שכתב דייויד באדיאל בספרו Jews Don't Count, איתנו הדברים הם יוצאי דופן. תראי את הליהוק בסדרה "גברת מייזל המופלאה". את רואה את סר בן קינגסלי מגלם את נלסון מנדלה?
לכתבות נוספות במדור במה:
"וזה לא שאני אומרת שרק שחקנים יהודים צריכים לגלם דמויות יהודיות", היא ממשיכה. "לא ולא. הרי שחקן הוא שחקן. אבל יש תפקידים שדורשים עומק והבנה אחרים. אין לי דבר אישי נגד מירן ונגד זה שהיא מגלמת את גולדה, השאלה שלי הייתה בנוגע להחלטת הליהוק. האם גיא נתיב או המלהקים בחנו אפשרויות נוספות כמו בט מידלר, ברברה סטרייסנד או טרייסי אולמן? שחקניות מופלאות וגם יהודיות. כאלה שהיהדות מדברת אליהן.
"ברור שאני גם יכולה להבין למה ליהקו את מירן. מעבר להיותה שחקנית מופלאה בעלת שם ענק, גם מבחינת מבנה הפנים, יש את המראה המתאים והיא סופר סקסית גם בעשור השמיני לחייה. הנקודה הזו אולי תפתיע אתכם, אבל גולדה, למרות שלא נראתה כך, הייתה אישה סקסית". מירן עצמה הגיבה לדברים בפומבי ואף שלחה לליפמן מכתב אישי שבו חשפה כי היא לא הייתה משוכנעת בדבר התאמתה לתפקיד וחשבה בתחילה כמוה, ואף פנתה לנתיב בנושא, אולם הוא המשיך והתעקש ולבסוף היא נענתה.
התפקיד שחיכה לה 25 שנים
הסיבה לריאיון עם ליפמן היא "רוז", הצגת היחיד בכיכובה, פרי עטו של המחזאי עטור הפרסים מרטין שרמן (Brent, Messiah), שתעלה בווסט-אנד, רובע התיאטראות היוקרתי שבלונדון, ל-28 הופעות בלבד החל מהשבוע הבא (23 במאי). קרן משגב ושריג פקר, שניים מהמפיקים של רוז, הם ישראלים החיים בלונדון שנים רבות ועובדים הרבה יחד. הם מפיקים תיאטרון בווסט-אנד של לונדון ומחוץ ללונדון. הפקות עתידיות כוללות את "שלום מר האפמן", "מיזרי" ו"הנודדים". ליפמן, שלאורך חמש השנים האחרונות נמנית על הצוות של הסדרה היומית והוותיקה (ב–itv), "רחוב קורוניישן", לקחה הפסקה של חודש מהצילומים על מנת לככב בהצגה שלה.
"רוז" מביא את סיפורה של אישה יהודייה בשנות השמונים בחייה בזמן שהיא יושבת שבעה. במשך כמעט שעתיים, היא משתפת בסיפור חייה מהשטעטל והפוגרומים באוקראינה ("אם קיבלת את המחזור הראשון ועברת את הפוגרום הראשון באותו החודש, אפשר להגיד בוודאות שהילדות הסתיימה"), דרך גטו ורשה, סירות המעפילים לפלשתינה לאחר המלחמה ואז עזיבת הארץ המובטחת לטובת החלום האמריקאי. זהו סיפור על המתים ועל החיים, על היסטוריה ומורשת יהודית ועל הומור ותשוקה שלא נעלמו גם כשהיה לא אנושי. "זה סיפור אהבה", אומרת ליפמן. "סיפור על מישהי שהבינה בסוף חייה, שהאהבה שלה הייתה במקום הלא נכון. בחיים זו יכולה להיות אהבה שנעקרה, אהבה לארץ או ספר או אדם כלשהו".
"האמת שאני מתה מפחד", היא מחייכת. "אבל יהיה בסדר. זה פשוט הרבה. זו אחריות נוירוטית ומנטלית גדולה. לא הייתה לי משפחה בשואה, המשפחה שלי מצד אבא הגיעו לבריטניה בשנת 1852 ועם זאת, ב-די.אן.איי שלי, ואני בטוחה שכל יהודי יסכים איתי, כשאני מדברת על החוויה היהודית, אני לא יכולה לדבר על זה בלי להרגיש. ואם אני הולכת לדבר על זה שבע פעמים בשבוע במשך כמה שבועות, אז אני די הולכת לדפוק את עצמי. בפעם הקודמת שהופעתי בתפקיד אמרתי לעצמי שאנסה להישאר מנותקת ולא הצלחתי. חטפתי שלבקת חוגרת. באמת. אבל הפעם אני אומרת לעצמי כמו מנטרה, 'אבוא ואעשה את ההופעה וזהו'. בואי נראה כמה באמת אצליח לעמוד בזה".
רוז מתחילה ואומרת שהיא בת שמונים וזה דבר בלתי נסלח. איך את עם הגיל?
"זה משפט נהדר. מה אני אגיד לך, אני מרגישה בת 34 כשאני משחקת ובת 34 כשאני עם הילדים שלי, אבל כל מה שצריך זה נפילה אחת כדי להרגיש את הגיל. כרגע אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי כשהייתי בת 14 עם דיסלקציה ולא האמנתי שמישהו אי פעם ירצה אותי. השבוע ימלאו לי 77 וזה פשוט לא ייאמן מבחינתי, אבל אני לא חווה התקף חרדה".
"הייתי רוצה להיות קצת יותר רזה בירכיים", היא צוחקת. "הייתי רוצה שיהיה לי פחות פאוץ' של בולדוג בפנים. הייתי רוצה שהעיניים שלי יפנו למעלה במקום למטה, אבל למעשה אני לא מספיק מוטרדת כדי ללכת לטפל בגבות ולעשות לק ג'ל בציפורניים, ואני לא מתכוונת לשים רעל עכברים בפנים שלי. כל עוד השיניים שלי במקום ואני לא חולה במחלה נוראית אז אני לא רואה שום סיבה לתלות את הגלימה שלי ולהפסיק לשחק. וכל עוד אני זוכרת כי בסופו של יום המוח שלי הוא אני - כי אם אתחיל לשכוח דברים, זה מבחינתי הסוף, אבל נכון לעכשיו, אני מוכנה לכל דבר".
מרטין שרמן כתב את התפקיד של רוז במיוחד עבור ליפמן לפני עשרים וחמש שנים. הם שיתפו פעולה קודם לכן ב-Messiah, מחזה אחר שאותו כתב, ונשארו חברים קרובים, ממש כמו משפחה, כפי שליפמן מספרת. אולם, כשהציע לה את התפקיד לפני כל אותן השנים, היא סירבה.
"הייתי בערך בת 45", היא מסבירה. "והייתי כוכבת ענקית בגלל פרסומות שעשיתי ל-BT, חברת התקשורת הבריטית. לא יכולתי לצאת מהדלת בלי שמישהו הלך אחריי, לא יכולתי לשבת במסעדה בלי שמישהו יצטט לי את הפרסומת והאמת היא שהייתי משוכנעת שהפרסומות האלה גמרו לי את הקריירה. אז כשמרטין בא והציע לי באותה התקופה לשחק ניצולת שואה בת 80 זההיה הלם גדול מדי. בסוף, אולימפיה דוקאקיס עשתה את התפקיד והגיעה איתו לברודוויי. כן, זו יכולתי להיות אני, אבל גם היום אני יודעת שזו הייתה ההחלטה הנכונה. היום אני בגיל המתאים ועם העומק הרגשי לגלם את רוז וגם לא אכפת לי מהתוויות שמדביקים לי או מהקופסה שמכניסים אותי אליה".
המחזה נכתב לפני 25 שנים. את חושבת שהוא עדיין רלוונטי גם לימינו?
"זה מחזה שונה מאוד לעומת התקופה שבו הוא נכתב. כשמרטין כתב אותו, היהודים עוד נחשבו 'חמודים'. העולם לא רואה אותנו כחמודים עכשיו, אבל למרות שנכתב לפני 25 שנים, במובנים מסוימים הוא אפילו יותר רלוונטי, הוא מתייחס לעליית האנטישמיות, לבעיית פליטים, מתייחס לעובדה שיהודים מפקפקים במוסר שלהם כל הזמן באופן שמעט מאוד אנשים עושים, בוודאי עם כל מה שקשור לישראל. את יודעת, על כל אמירה של בנקסי ורוג'ר וולטר יש איזו שחקנית יהודייה קטנה שאומרת: אתם לא יכולים להסתכל על כל מה שנתנו לעולם? אתם לא יכולים לעזוב אותנו בשקט? יש יותר טרנסג'נדרים באנגליה מאשר יהודים. אנחנו כל כך מעטים, ממה אתם מפחדים?".
גם איגוד השחקנים חטף ממנה
ליפמן, כפי שעולה בבירור במהלך הריאיון עמה, לא ידועה בהיותה מעודנת או כזו ששומרת דברים לעצמה, ותמיד הביעה את דעתה, בטח כשהנושאים נוגעים ביהדות או בישראל. היא תמכה במהלך השנים במפלגת הלייבור עד שראש המפלגה דאז אד מיליבן הכריז ב-2014 שהוא יתמוך בהכרה במדינת פלסטין. כשג'רמי קורבין, ראש מפלגת הלייבור ב-2018, הואשם באנטישמיות, הצטרפה ליפמן להפגנה מול משרדי המפלגה עם שלט שעליו נכתב, "קורבין הפך אותי לטורי" (הכינוי למפלגה השמרנית).
וזה לא הכול. לפני שנתיים עזבה ליפמן בכעס גדול את איגוד השחקנים בבריטניה, לאחר שיושבת ראש האיגוד, מורין ביטי, פנתה בקריאה לחבריו להצטרף להפגנה פרו-פלסטינית שהתקיימה בלונדון. באותה ההפגנה נשרפו דגלי ישראל והונפו כרזות אנטישמיות. ליפמן, שהייתה חברה באיגוד 54 שנים, מספרת שכשנודע לה על דברי יושבת הראש היא פשוט לא הצליחה לעצור את עצמה. "זה היה כמו תנועה בלתי רצונית של הברך. ישר קפצתי. מה עם חברי האיגוד היהודים? עליהם האיגוד לא מגן?", היא אומרת בכעס. "לא מדובר באיגוד פוליטי, אבל לפעמים האנטישמיות כל כך בסיסית אצל אנשים שהם לא יודעים שהיא שם. כמו שמרטין כתב במחזה שלנו: 'לפעמים אנשים הם קורבנות של דעות קדומות וכפופים לאותו דבר בעצמם'. ואני חושבת, לעזאזל, תסלחו לי, התנועה לזכויות האזרח, התנועה נגד האפרטהייד, אתם נלחמים רק עבור האנשים שלכם?".
ליפמן התפטרה בהפגנתיות מהארגון ויצאה בהצהרה מאוד חריפה לתקשורת, שבה נאמר כי "הגברת ביטי לא מדברת בשמה או בשם אף שחקן אחר בעל מוח שחבר באיגוד. היא מדברת למנטליות של המון ואספסוף".
אין כאן קשר לפלסטינים המסכנים שמשמשים אך ורק ככלי משחק וכל ההחלטה בעצם קשורה אך ורק ליהודים. תודה לאיגוד השחקנים על הגברת האנטישמיות ועל הבנתכם העמוקה את המדיניות הישראלית", היא חתמה בציניות את דבריה.
ליפמן נולדה ביורקשייר שבאנגליה למשפחה יהודית. היא מספרת שסבה היה רצף ושאביה היה חייט ("אף אחד לא הופתע יותר ממני כשקיבלתי מהמלכה את התואר דיים, הייתי אומרת שהצלחתי לא רע כנכדה של סנדלר"). היא למדה באקדמיה למוסיקה ודרמה שבלונדון ובמהלך הקריירה שלה הופיעה בתיאטרון הלאומי, באולד ויק ועל במות ווסט-אנד בהפקות שונות. הקריירה שלה כללה הופעות בהפקות טלוויזיה רבות (כולל תפקיד של נבל ב"הסמויה") ובסרטים (בין היתר ב"הפסנתרן" של רומן פולנסקי).
השחקנית מספרת שתמיד היה לה קשר חזק לישראל. היא ביקרה בארץ לראשונה כסטודנטית בשנת 1966, הגיעה בסירה, התנדבה בקיבוץ והתאהבה לזמן קצר בישראלי שזוף ובעל בלורית. במהלך השנים חזרה וביקרה מספר פעמים בארץ, גם כי יש לה בן דוד שאיתו היא שומרת על קשר. "קיבלתי אפילו תואר כבוד מאוניברסיטת תל אביב", היא מספרת. "זה היה כבוד ענק עבורי, אפילו שלא הרגשתי שאני מוכרת בישראל וזה אחד מתארי הכבוד שאני הכי גאה בהם, מעל לכל האחרים".
"החלום שלי", מוסיפה ליפמן. "הוא לעבור לישראל לתקופה מסוימת ולחיות אותה. כמו שמרטין כתב במחזה שלנו: 'אבל האם טעמת את זה כל יום?'. אני רוצה לטעום אותה כל יום. יש לי חברים שקנו דירות בתל אביב ואני גם מתכוונת להגשים את זה ולגלות את החיים בישראל בעצמי לפני שאעזוב את העולם".
הקרבה הזו והרגשת השייכות היא שמקפיצה את ליפמן כל פעם שישראל עולה לכותרות. לטענתה, המדינה לא מקבלת סיקור הוגן בתקשורת העולמית בכלל והבריטית בפרט, ואף יצא לה לחוות לא אחת הרמות גבה מאנשים לאורך הדרך כששמעו שהיא תומכת במדינה. "אם אתה אומר שאתה מישראל או שאתה יהודי תומך ישראל, יש סוג של 'הו' כזה שאין לשום מקום אחר בעולם. קראתי המון על המתרחש בבורמה, אני חושבת שמה שקורה בסודן הוא תמאטי, אני שונאת את סוריה, אני מודאגת מהמלחמה באוקראינה ואפילו מארחת פליטים אוקראינים בביתי. כן, ישראל טועה לעיתים קרובות, כמו כל מדינה צעירה, לפעמים היא נכשלת, אבל אתם באמת מסתכלים על מה שקורה בדיקטטורות האלה באותן עיניים? נראה לכם שאם יש 100 החלטות באו"ם נגד ישראל ושלוש נגד סוריה, זו לא סיבה לעצור לרגע ולחשוב שאולי קיימת הטיה?
"אולי צריך פשוט להסתכל על מה שקורה לאנשים בבורמה ולהשוות? איך ישראל יכולה להגן על עצמה? כשאנחנו עושים משהו נכון, אנחנו טועים, וכשאנחנו עושים משהו לא נכון, אנחנו עדיין טועים. ובכל זאת אנשים אינטליגנטים וחושבים לא מסוגלים לראות שהכול פייק ניוז ותעמולה? אם פלסטיני זורק אבן או בקבוק תבערה על חיילי צה"ל ונפצע או נהרג מתגובה של החיילים, אלו חדשות מסיביות בכל מקום. בכל עיתון מודפס אייטם חדשותי. אבל במקביל 500 בני אדם מוצאים להורג מדי שנה בסין והבמאי קן לואץ' שמח לשבת ליד יוצר קולנוע סיני, אבל הוא לא מתכוון לשבת ליד ישראלי. עכשיו תגידי לי שזה לא מוטה?", היא זועמת.
הרגשת שהבעת הדעה המאוד ברורה שלך השפיעה לך על הקריירה?
"חד משמעית. אני סבורה שהדעתנות שלי לא עשתה לי טוב. אני כבר לא ברשימה של אף אחד, אני לא מוזמנת לבאפט"א או לדברים אחרים. אני קצת כמו המצב של הפנים שלי, לא אופנתית. ובכל זאת אני ממשיכה הלאה, נחשבת לפופולרית ולאוצר לאומי, או מה שזה לא יהיה, שזה אגב, גם לא אופנתי ולא מגניב. אני לא מגניבה".
