כשהשיר "על קו הזינוק" של החברים של נטאשה יצא לרדיו במהלך 1991 והפך ללהיט מיידי, רבים ראו בו תיאור לאקט מיני שבין שני בני זוג. מיכה שטרית, האיש שכתב, הלחין ושר אותו ב"שינויים בהרגלי הצריחה", אלבום המופת של הלהקה שיצא בסוף אותה שנה, טען שכוונתו הייתה אחרת - למרות שורות שתמכו בתזה המינית ההיא כמו "יריית הזינוק, את פותחת מהר / ואני אחרייך / אני לא מוותר / עומד בקצב שאת מכתיבה". בדיעבד, ועם כל הכבוד לפרשנות של שטרית או של כל מי ששמע את השיר עד היום, ניתן לראות ב"על קו הזינוק" גם כמעין סיכום ביניים לקריירה הארוכה של שטרית, עם הלהקה ובלעדיה. בוודאי עכשיו כשהוא חוגג יום הולדת 60 עם שלל אורחים, "החברים של מיכה", על הבמה הכי מכובדת בישראל בהיכל התרבות בתל אביב.
מיכה שטרית חוגג 60 מבצע את "אני אוהב אותך", "יומן מסע" עם אביב גפן, "מסמרים ונוצות, עם ברי סחרוף ויזהר אשדות, ו"נמנע ממך"
(צילום : מוטי קמחי)
ב-35 השנים שחלפו מאז שהנטאשות החלו לעבוד על אלבום הבכורה המטלטל שלהם עם יזהר אשדות ועד לצהריי שישי האחרון שבו עלה לבמה שטרית עם נגניו ואורחיו (גם אשדות היה ביניהם), היה שם רצון לשבור שיאים, ניסיונות לעמוד בקצב, בלבולים ונפילות וכנראה שגם כמה קשיי נשימה. זאת בדומה לשיר הנהדר ההוא מתחילת הניינטיז - כשבת הזוג המתוארת בו לא חייבת להיות בשר ודם, אלא יכולה להיות גם המוזה או הקריירה של אחד מהכותבים היותר מיוחדים ואנושיים שצמחו כאן. כי שטרית הוא לא ספרינטר, אלא אחד שרץ למרחקים ארוכים. ולאור התצוגה שלו בתחילת 2023, אפשר רק לקוות שקו הסיום שלו ימשיך להתרחק עוד יותר.
כתבות נוספות במדור מוזיקה:
כשלהקות מתפרקות המוזיקה שלהן לא מתה יחד איתן, וזה פחות משנה כרגע אם הפירוק הגיע לאחר השיא או שהוא תוצאה סופית שבאה בתום דעיכה טבעית ומתמשכת. בכל אחד משני התרחישים האלו, שירים שעד אתמול בוצעו באהבה בידי הרכב פעיל ואוהב, הופכים בהדרגה למעין ילדים להורים גרושים עם הסדרי ראייה שלא תמיד קל לקיים אותם. פעם חלק מהם מושרים בהופעה של הורה א', ופעם הם משתלבים בסט שנוהג הורה ב' לבצע על הבמה. כי לרוב, הפרק ב' של יוצאי להקות כאלו, לא באמת משחזר את הקסם והעוצמות שהיו שם בתחילת הדרך.
מיכה שטרית וארקדי דוכין מבצעים את "שני סיפורי אהבה קטנים" בהיכל התרבות
התיאור הזה הוא גם הסיפור של החברים של נטאשה, רק עם הווה מעט יותר שמח שבו הם מאחדים מדי פעם כוחות על הבמה. מיכה שטרית וארקדי דוכין, שני האבות של ההרכב הנהדר ההוא, יצאו לקריירת סולו לפני יותר מ-25 שנה. כל אחד מהם רשם בה, בעיקר בתחילת דרכו העצמאית, כמה רגעים יפים. ההמשך כבר היה הרבה פחות אחיד ומסעיר. נדמה שהם יהיו הראשונים להודות שלשיאים שהם הציגו בשלושת האלבומים של הנטאשות הם רק התקרבו במקרה הטוב.
המקרה הטוב (טוב? מעולה) של שטרית התרחש באלבום הבכורה שלו, "מסמרים ונוצות". האיש שפתאום מצא את עצמו לבד, הבין שאם הוא כבר נקלע למצב הזה מוטב לו שיהיה בתנועה, ומצא שני בני ברית שהפכו לאדריכלים של אלבום הניצחון שהוא "מסמרים ונוצות" - את אשדות ואת ברי סחרוף. כל אחד מהם היה עם שטרית גם בתחנות קודמות: אשדות הפיק לנטאשות את אלבום הבכורה ורבע מ"רדיו בלה בלה", סחרוף עבד עם שטרית על אלבום הבכורה של דוכין, "רוצה ויהיה" שיצא בשלהי האייטיז. גם בהמשך הדרכים של שטרית הצטלבו עם אלו של אשדות ועם אלו של סחרוף, כך שההזמנה שלהם למופע החגיגי הזה היא יותר ממתבקשת. האהבה וההערכה שהם חולקים איש לרעהו נשמעת ונראית מכל מושב בהיכל המלא, וכצפוי ברגע שהם מבצעים יחד את "מסמרים ונוצות" שיא המופע נרשם בנוקאאוט מהדהד.
וזה לא שחסרו שיאים בחגיגות ה-60 של שטרית לפני הרגע הזה או לאחריו - וביניהם שיר מחאה הכואב "אינתי עומרי" שהפך למסיבה מזרחית או "קוק בצהריים" שהוא עדיין "חרא של הרגל", אבל נשאר אחלה של שיר שמרים כל היכל. בין השירים הדיבור של שטרית מתגלגל עם קצת סיפורים על תחילת דרכו המקצועית וחלומות מסטוליים כנער על אריק איינשטיין. הוא מצחיק וכובש, אבל ניכר שהוא גם נרגש מהמעמד. אפשר להבין אותו.
לואי להב, המפיק המוזיקלי של המופע, מצא את המינון המדויק בין רענון בקטנה לבין לא לגעת במה שעובד טוב כבר שנים. הלהקה הנהדרת שליוותה את שטרית (ערן מיטלמן בקלידים, רון בונקר בגיטרה, תום להב בתופים, ירדן אשכנזי בבס, מורן בראון בטרומבון ועידית מינצר בחצוצרה ובקרן יער), ובעיקר סט השירים הנכון, הנפיקו שעתיים ורבע של מופע כמעט מושלם שגם נהנה מסאונד מושלם. חבל רק שעבור החנייה נאלצתי להיפרד מסכום תלת-ספרתי. כי כמו שסחרוף שר כאן ב"עיר של קיץ" - בתל אביב אולי אין סתיו (וגם לא ממש חורף), אבל גם אין חניה זמינה במחיר שפוי.
4 צפייה בגלריה
מופע שיכל להתקרב לשלמות. מיכה שטרית חוגג 60 בהיכל התרבות עם ארקדי דוכין
(צילום: מוטי קמחי)
אבל אפילו תשלום מופרך על חניה הופך לנסב יותר, כשמקבלים בתמורה מופע רוק מהנה מאוד. מופע שגם היה יכול להתקרב לשלמות, אלמלא בחירת האורחים הלא אחידה שמעט פגמה בו. נדמה שהדחף שנוצר בשנים האחרונות אצל מוזיקאי ארצנו לארח בכל מופע גדול חגיגי שלהם לציון תאריך עגול כלשהו, מזכיר לא פעם חתונה רבת משתתפים או ארוחת חג שיצאה משליטה. זה נכון גם למופע הזה של שטרית שבחר להזמין לכאן את אביב גפן ונינט טייב. הוא ביצע בין היתר את "יש זמן" ו"באביב" אך לא העניק שום ערך מוסף אמיתי. היא עלתה לבמה קצת חולה והביצוע שלה ל"בדקה אחת שפויה" של הנטאשות סבל קצת מאובר-דרמטיות. בהתחשב בכל אלו, הם היו בסדר גמור, אבל נדמה שאם שטרית כבר מחליט להרים לעצמו מסיבה מוצדקת שהיא גם סיכום ביניים, אפשר היה לחשוב על שמות אחרים שקשורים קצת יותר לדרך שהוא עבר, כמו למשל עמיר בניון (שהסלסול האדיר שלו מאוד חסר בביצוע הטוב לכשעצמו ל"שמחות קטנות") או אפילו מזי כהן, שלה שטרית כתב בעבר כמה שירים.
חתן יום ההולדת בהחלט חגג כאן, אבל את ההצגה גנב לו - ובלי יותר מדי מאמץ - סחרוף, שהמשיך בטבעיות אחרי רגע השיא ההוא של "מסמרים ונוצות", לביצוע נהדר של "טבריה" ומשם ל"עיר של קיץ" ול"מונסון" הסוחפים, ששטרית כתב להם את המילים. בשלב הזה כבר כל ההיכל עמד על הרגליים, ואיש איש מהאלפים שהתכנסו כאן אתמול לא היה מתנגד שהשניים ימשיכו לעוד נאמבר משותף או שניים. באמת חבל שהם כתבו כל כך מעט ביחד.
זה לא באמת הוגן לבקש מאף מוזיקאי לעלות לבמה, בשום מופע בארץ, אחרי שסחרוף יורד ממנה - אלא אם למוזיקאי הזה קוראים במקרה ארקדי דוכין, והאיש שמארח אותו הוא אותו אחד שהריץ איתו פעם את אחת מהלהקות הכי גדולות שפעלו פה. המיני איחוד המפתיע והמתבקש הזה, הניב ביצוע מצמרר מעונג, בין היתר, ל"שני סיפורי אהבה" שהוכיח עד כמה הקהל צמא לכל מה שקשור בנטאשות.
יציאה ממופע משובח ורצוף שיאים, אמורה לגרום לך לרחף לרכב, אלא ששני דברים הורידו אותי לקרקע המציאות. השילוב בין הגיל של מרבית השירים במופע (הצעירים שבהם היו בני 20) ומראה הבמה שכבר עמדה לקראת ההפגנה הגדולה שתתקיים בכיכר שלפני ההיכל, הזכירו לי עד כמה הזמנים והמוזיקה בארץ השתנו מאז הימים שבהם "על קו הזינוק" היה להיט רדיו.
