העיבוד הקולנועי האחרון של "באטמן", זה שיצא ב-2022, לא הנחיל יותר מדי דמויות מעניינות לקאנון המתחדש של מותג הקומיקס המיתולוגי. איש העטלף עצמו, בגילומו הקדורני וחסר הדמיון של רוברט פטינסון, היה לקוני ועצי ונעדר-כריזמה. הנבל – רידלר, איש החידות, בגילומו של פול דאנו – היה מרתק עוד פחות. הית' לדג'ר המנוח עשה את השטיק טוב מספיק עבור כולם, לתמיד, ב"האביר האפל". אין לנו צורך בעוד סוכני כאוס מגחכים שרק רוצים לראות את העולם נשרף, תודה.
"הפינגווין" – טריילר
(באדיבות HBO)
אבל דמות אחת דווקא כן בלטה בתוך 176 הדקות העגמומיות וחסרות-ההשראה שסיפק הבמאי מאט ריבס: הפינגווין, אוסוולד "אוז" קובלפוט, בגילומו של קולין פארל. השחקן האירי הנפלא לא נתן לחליפת השומן ולפרוטזות המורכבות שעטה על פניו לעצור אותו ממה שהוא יודע לעשות כה טוב: לטעון את הדמויות שהוא מגלם באנושיות ופגיעות, גם כשניכר מעבר לכל ספק שמדובר בחלאות אדם. הוא עשה זאת לדמות הרוצח השכיר המעורער שגילם ב"ברוז'" האדיר, והוא עשה זאת ב"באטמן" והרים לשחקים את הסצנות המעטות בהשתתפותו. עכשיו הוא עושה זאת שוב, רק שהפעם, זה עבור סדרת טלוויזיה שלמה.
"הפינגווין", שמצאה לעצמה אכסניה יוקרתית ב-HBO, מתרחשת שבוע אחרי המאורעות הדרמטיים שחתמו את הסרט: רידלר הטמין פצצות בשוברי הגלים המגנים על גות'אם, וגרם להצפה שעלתה בחיי אלפי תושבים. ברון הפשע כרמיין פאלקונה נרצח – וכאוס שורר בעולם הפשע המקומי. כאוס שאותו מחליט לנצל אוז קוב (כן, בסדרה החדשה הושמט השם המלא קובלפוט), "הפינגווין", שזכה לכינוי המעליב בשל צליעתו וצורתו.
הוא לא מהדרג הראשון של העולם התחתון בגות'אם, אוז שלנו. אפילו לא מהשני. הוא לא נבון או מתוחכם במיוחד, ולמעשה, מסתבך לעיתים קרובות בגלל רשלנותו או שאננותו. הוא גם לא איזה סוציופת רצחני, מיינד יו, כמו הקולגה ג'וקר. הוא דווקא שפוי למדי, הפינגווין, בטח שביחס לחלק מהמטורללים האחרים שממלאים את גות'אם. אז מה הוא כן, אתם שואלים?
ובכן, התשובה היא שהוא אופורטוניסט, וערמומי ועיקש, ובעיקר – הוא שורד. "הפינגווין" עוקבת אחרי הגיבור שלה בעודו רוכב על הדם הרע שבין שתי משפחות הפשע ששולטות בגות'אם – משפחת פאלקונה, שכאמור איבדה זה עתה את הפטריארך שלה, ומשפחת מרוני שהבוס שלה יושב מאחורי סורג ובריח. אוז קוב נמצא בתווך, מסית את המאפיונרים אלו באלו, חותר ומערבב ומנסה בכל העת לקדם את עצמו במעלה הסולם, עד לפסגה. הוא מאמין שמגיע לו. דג רקק מעוות ומצולק שבכל חייו עמד תחת צלם של אחרים, גדולים וחזקים יותר, עשירים, מכובדים. עכשיו זו העת שלו. עכשיו זה תורו.
והוא לא לבד. באקט אימפולסיבי, אוז חס על צעיר שהוא תופס מנסה לגנוב את רכבו, ויקטור שמו (רנזי פליז), שמגיע מאותה שכונת פועלים קשת-יום שבה גדל אוז. המאעכר השאפתן, שכל חייו נלחם בציפורניים על כל דבר אפשרי, מזהה משהו דומה בוויקטור, שכמו אוז גם אוחז בסוג של לקות – גמגום, במקרה שלו. מערכת היחסים שבין השניים – מנטור ותלמיד, אב ובנו – היא אחד מסודות הקסם של "הפינגווין". הרגעים שבהם אוז – פושע אלים וחסר-מוסר בימים כתיקונם, כן? – מגלה חסד אמיתי כלפי הצעיר המבולבל שהחליט לטפח, ובכן, הם חלק מהרגעים הטובים ביותר של הסדרה.
הרגעים הטובים האחרים הם כמעט כל אלו שבהם פארל ממלא את המסך – בכל מובן אפשרי. שוב הפרוטזות והאיפור הכבד פה, שוב חליפת השומן, אבל פארל מוכר אותם לחלוטין. הוא מביא לדמותו הומור, שובבות ותשוקה לחיים שפשוט טוענים אותה בחשמל, וקשה להוריד ממנו את העיניים. הפינגווין שלו הוא דמות בשר ודם – לא הסיוט הגרוטסקי שבראו טים ברטון ודני דה ויטו ב"באטמן חוזר", ולא הגרסה המוקדמת, השטותית, של "באטמן" הטלוויזיונית האגדית מהסיקסטיז. אוז קוב הוא דמות שהייתם מצפים למצוא ב"הסופרנוס", גם אם הכתיבה שלה לוקה בגנריות-מה, גם אם היא פונה לעיתים תכופות מדי לקלישאות. בידיו של פארל, היא כמעט ומשתדרגת למעמד העליון הזה.
3 צפייה בגלריה
דמות שהייתם מצפים למצוא ב"הסופרנוס". מתוך "הפינגווין"
(צילום: באדיבות Macall Polay/Max, HBO)
גם במובנים אחרים, "הפינגווין" לא ממש מצליחה לחמוק מגנריות וקלישאות. תוציאו ממנה את פארל, ונותרתם עם דרמת פשע קצבית ומסוגננת באופן יחסי לז'אנר, לא הרבה יותר מזה. גם כריסטין מיליוטי, שחקנית נפלאה בפני עצמה שדווקא זוכה להמון שבחים על הופעתה פה, לא מוסיפה המון. היא מגלמת את סופיה פאלקונה, בתו של כרמיין שזה עתה יצאה משהות קשוחה במוסד הפסיכיאטרי ארקהאם – ואוחזת במצב המנטלי שהייתם מצפים ממי שחוותה דבר שכזה. גם אותה מנסה אוז לתמרן – אבל כאן מדובר באגוז מעט קשה יותר לפיצוח, בעיקר מכיוון שהיא מטורללת לגמרי ועם יד קלה מאוד על ההדק.
כמעט כמו כל שחקן אחר ב"הפינגווין", אפילו מיליוטי רבת-הקסם לא מסוגלת לחלץ יותר מהדמות המעט שטוחה שניתנה לה, ובצר לה פונה למעט אובר-אקטינג. כמעט כמו כל שחקן אחר, כי ישנו פארל – והפינגווין שלו. עמוק לתוך הסדרה, כשאנו מגלים עוד על נסיבות חייו המוקדמות של אוז, אלו שמסבירות את הכיוון שלקחו חייו בהמשך, זה כמעט לא משנה. בשלב הזה כבר תתאהבו בחתול הרחוב חסר-המעצורים, שאיכשהו תמיד נוחת על רגליו, גם אם זה בתוך שלולית.
"הפינגווין" נראית טוב, עשויה באופן משביע רצון, ולגמרי אפשר לקבוע שהיא מהווה ניסוי-כלים מעניין עבור מותג "באטמן" המתחדש-תמידית – ניסיון נחמד לטעון את החומר המוכר בריאליזם מרענן ולפעול במסגרת ז'אנר מובהק (פשע/מאפיה), ולא סתם אלא עם הטיפול הפרימיומי שנלווה למשבצת ב-HBO. אבל אם אתם רוצים לדעת למה לכם לפנות לה זמן, למה באמת, התשובה תהיה הדמות הזו – ומה שמביא לה השחקן שמגלם אותה.
