השבוע רציתי לתפוס מונית הביתה.
אמצע היום.
הרחוב בטירוף מוחלט.
השמיים עוד לא ממש החליטו מה ללבוש – חורף. קיץ. אביב. או קצת מכל דבר.
הגט-טקסי שלי לא מאתר מונית.
אני עומד על הכביש הראשי, מנופף עם היד בייאוש ומתפלל לאלוהי המוניות שמישהו ירחם עליי ויעצור.
בסוף מישהו מרחם ועוצר.
אני נכנס למונית, מסנן שלום מנומס לנהג, מוסר לו את הכתובת, משעין את הראש אחורה ועוצם עיניים.
ברדיו תוכנית אקטואליה.
המגיש מדבר בקול עמוק ורגוע, כאילו המדינה בחוץ לא בוערת.
הנהג עוצר ברמזור.
קריינית בקול סקסי מוכרת לי פרויקט יוקרה באיזה מגדל בדיוק כשקבצן עם כובע גרב דופק לנו על החלון ומבקש כמה שקלים לחג.
הנהג נותן לו את כל מה שיש לו.
חוזרים מהפרסומות, הקריין מעלה איזה שר לראיון טלפוני.
"להגביר?", הנהג שואל ומציץ עליי מהמראה הקדמית.
"מה?!", אני פוקח עיניים ולא מבין.
"את הווליום של הרדיו, להגביר לך?", הוא מסביר.
"להגביר?! השתגעת?! אם כבר להנמיך", עניתי, והתחלתי להתפלל בלב –
הלוואי שמישהו ינמיך לנו את הווליום.
לא רק ברדיו.
בהכל.
המדינה חיה על דציבלים משוגעים.
נהיתה לי סחרחורת.
הכול רועש.
מתנפל.
מבהיל.
הכול על סטרואידים.
הכול יותר מדי.
שמישהו ינמיך את הווליום של הרחוב.
של הצפירות בכביש.
של הקידוחים באתרי הבנייה.
שמישהו ינמיך את הווליום של הממשלה.
של הצעקות במליאה.
של החדשות.
של המבזקים.
שמישהו ינמיך את הווליום של האלימות.
את הווליום של השנאה.
של הפחד.
את הווליום של ההתרחשויות.
בחייאת, כל דקה קורה כאן משהו.
שמישהו ינמיך את הווליום של הרעש הפנימי הזה, שאני לא מצליח להיפטר ממנו.
ואני קם איתו בבוקר.
ומצחצח איתו שיניים.
ושותה איתו קפה.
ונפגש איתו עם חברים.
וגם אצלם, הרעש הפנימי הזה זועק החוצה.
ואני רואה להם בעיניים -
את החרדה. את הלחץ. את המועקה הזאת שיושבת בבטן כמו אחרי חדשות רעות.
כי הקולקטיבי זולג לאישי.
האווירה הקשוחה במדינה נספגת לנו בגוף. מחלחלת פנימה.
אנחנו מותשים. ומיואשים. וצמאים לשקט. להתחלה חדשה.
אנשים חיים בחרדה קיומית.
הם דרוכים.
קופצים מכל שיחת טלפון.
האוויר בחוץ פריך.
נפיץ.
כאילו כל רגע עומד לקרות משהו שיפוצץ אותנו סופית.
ולא משנה כמה ננסה להתנתק או להשתיק את הפושים בטלפון, זה משפיע עלינו.
זה מתגנב לנו לשגרת החיים.
לסבלנות שיש לנו לילדים או בכביש.
זה גומר לנו את המצב רוח.
כי בסוף איך שלא נהפוך את זה –
המדינה זה אנחנו, ואנחנו זה המדינה.
ואם המדינה פצועה – אנחנו פצועים.
ואם המדינה מדממת – אנחנו מדממים.
ואם המדינה בהתקף אפילפטי – גם אנחנו נחבטים ברצפה ומפרכסים.
ובא לי, כל כך בא לי, שיהיה לנו חג סטנדרטי.
הכי רגיל שאפשר.
משעמם.
שנחזור לבסיס. לפשוט.
לריח של כביסה.
למצה עם שוקולד השחר.
בא לי מתנות חג חסרות מעוף – מצעים וגרביים ובשמים במבצע.
בא לי לקבל תלושים גנריים לחג.
ובא לי שאימא שלי תכין כבד קצוץ ומרק עם קניידלך, ושסביב שולחן הסדר נדבר על שטויות כמו איך היה לאח שלי בפראג או איזו עונה מטורפת הייתה לנינג'ה.
שנניח את החרב.
ואת השלטים המתחכמים.
ואת הטלפונים עם העדכונים.
כי בחוץ כבר אביב, ויש פריחה, האוויר מבושם – אבל אנחנו עוד עמוק בחורף, בסופות, בסערות. אנחנו עוד עמוק בבוץ.
לא פלא שהשמיים ככה מבולבלים.
ואולי נעשה מן דיל כזה לפסח, בינינו לבין עצמנו,
ג'סטה לכבוד החג, ורק לפרק הזמן הקצר הזה - נעמיד פני נורמליים.
נתנהג כאילו כל זה לא קורה.
נאפשר לנו מרווח נשימה.
זמן התאוששות.
ליקוק פצעים.
יש עוד כל כך הרבה בלגן שצריך לסדר.
כל כך הרבה קרעים שצריך לתפור.
יש לנו עוד כל כך הרבה על מה להילחם עד השקט המיוחל.
אבל אולי רק בחג הזה, ניתן לעצמנו תקופת חסד, ואחר כך... אחר כך נחזור להתמודד.
אחר כך נגביר בחזרה את הווליום ונטפל בכל מה שתובע תיקון.
הרדיו ממשיך לברבר.
הנהג עוצר לי ליד הבית.
שנייה לפני שאני יוצא, הוא מושיט יד לרדיו וזורק לי: "כוסואמו, אני מכבה לגמרי!".
"תכבה, תכבה", אני מחייך אליו, טורק את הדלת נכנס סופסוף הביתה.
