"לשיעור הבא אתן מתבקשות להביא נעלי עקב בגובה 15 עד 20 סנטימטר", מבהירה שילה קלי לקבוצת הנשים שהגיעה אליה לקורס ריקוד על עמוד, שכולל על הדרך גם תהליך עמוק של חיבור למיניות ולנשיות. "הנעליים האלו יספרו לכן על עצמכן. הן יטו את האגן שלכן בעוד 30 מעלות וידגישו את הקימורים שלכן. הן יאפשרו לגוף שלכן להעצים את המיניות שבו". פה חשדתי. "חשופות להצלחה", הדוקו שעלה בסוף השבוע האחרון בנטפליקס, מלווה נשים שמבקשות להעצים את עצמן באמצעות ריקוד על עמוד, אבל אישה שממליצה לאישה אחרת להתנועע על נעלי עקב (החריבי את השלד שלך מיד, שאלי אותי כיצד!) ועוד בסוג של ריקוד שאמור לשחרר את הגוף שלה מעכבות מיניות ומתיעוב עצמי, היא לא אדם שהייתי נוטה לקבל ממנו עצה על נשיות.
"חשופות להצלחה" - טריילר
(נטפליקס)
למזלו של הסרט "חשופות להצלחה" (תרגום מזעזע. באנגלית הוא קרוי Strip Down, Rise Up - ובתרגום חופשי, "להתפשט ולהתקומם"), העמוד הוא רק מטאפורה. התלמידות בסדנאות של קלי אומנם לומדות איך להסתחרר עליו בביגוד מינימלי אבל בסופו של דבר מדובר בקבוצת תמיכה נשית, עם כל המשתמע מכך: קבוצת נשים נפגשת כדי להתוודות כל אחת בתורה על היעדר קבלה עצמית וטראומות עבר, הן בוכות, מחבקות האחת את השנייה, מריעות זו לזו ויוצאות עם נשמה ממורקת, ביטחון עצמי מחודש וכן, גם שרירי בטן מחוזקים. אם "חשופות להצלחה" לא היה כל כך ארוך, מפוזר וחוזר על עצמו הוא יכול היה להיחשב לדוקו איכותי.
"חשופות להצלחה" נע בין כמה נרטיבים, שהמשותף לכולם הוא ריקוד על עמוד כאקט תרפויטי. היוצרת, מישל אוחיון, עוקבת אחרי סדנה בת חמישה חודשים בהדרכתה של קלי, שקנתה את עולמה כמדריכת סלבריטאים כשהשחקנית טרי האטצ'ר ("עקרות בית נואשות") הדגימה את טכניקת הריקוד שלה בתוכנית של אופרה ווינפרי. לשיעור שלה מגיעות נשים בלבד, חלק משמעותי מהן עם דימוי גוף שלילי, חלק גדול להכאיב מהן עברו תקיפה מינית או אונס בעברן. המטרה היא להתחבר לאירוטיקה הפנימית שלהן ללא בושה ולשחרר את הנשיות שלהן למרות הכבלים הטראומטיים. זה רק מקרה שלשם כך הופקע הריקוד על העמוד, שמזוהה כל כך עם מועדוני חשפנות, נקודת מבט גברית שמבטלת נשים ומחפיצה אותן. הנשים רוקדות על עמוד בביגוד מינימלי כדי לאפשר גוף שלהן להיצמד לעמוד בקלות. לנעלי העקב, כאמור, עדיין לא הומצא הסבר מניח את הדעת.
3 צפייה בגלריה
המטרה: לשחרר את הנשיות שלהן למרות הכבלים הטראומטיים. "חשופות להצלחה"
(באדיבות נטפליקס)
נרטיבים נוספים הם של איימי בונד, מתמודדת מקצוענית בתחרויות ריקוד על עמוד, שבעברה שישה חודשי תעסוקה בתעשיית הפורנו שרודפים אותה עד היום, וג'נין באטרפליי, שהפכה את ריקוד העמוד שלה לאמנות מוערכת במסגרת המופעים של להקת הקרקס סירק דה סוליי. הסיפורים של הנשים אכן נוגעים ללב ומעוררים אמפתיה, אבל חווית הצפייה אינה אחידה. היא נעה בין ההזדהות עם הנשים החשופות והכנות לבין הספקנות כלפי הפסיכולוגיה בגרוש של קלי ("היא כל הזמן מאיצה בנשים לשחרר ולהשתחרר וזה מרגיש מאולץ", העידה אחת הנשים שפרשה מהקורס). המאמץ היומרני של האחרונה להפוך למטפלת נפשית ולגרום לנשים להשיל את הטראומות שלהן מתיש, והמנטרות שהיא שופכת עליהן ממחזרות את עצמן. הידוק ופיקוס של הסיפורים, כמו גם קיצור של הדוקו למחצית הזמן, היה עושה לו רק טוב.
ביותר ממובן אחד, העמוד שמככב לכאורה ב"חשופות להצלחה" הוא לא יותר מגימיק שאמור למשוך קליינטיות לקורס של קלי, או צופים לסטטיסטיקות של נטפליקס. הגברים כמעט אינם נוכחים בסרט, וכשהם שם הם מגיעים כדי לגבות את הנשים ולהעניק להן את המרחב והקבלה שכל כך חסרו להן ("אני העמוד שלך", אומר בעלה התומך של קלי בריאיון המשותף שלהם, "ביותר ממובן אחד"). האם הנשים שואבות כוח מהעובדה שהן הפכו למכשיר שמקושר לשליטה גברית לאמצעי העצמה נשית? השאלה הזאת לא עולה. זה מזכיר את הסצנה מ"אמילי בפריז", בה היא מקבלת מגבר שמחזר אחריה לנז'ריי אינטימי כדי ש"תלבש אותו כשהיא לבד בבית ותרגיש מועצמת". לא יהיה זה מופרך להניח שכל התקבצות נשית אחרת שהייתה מועצמת על ידי ריקוד אדרנליני משחרר הייתה מביאה לתוצאות דומות. אבל היי, כל סיבה להביא סיפורים נשיים למסך היא סיבה טובה, וריקוד על עמוד לא יוצא מהכלל במקרה הזה.
