נדמה שלא הייתה במה בארץ שבה המילה שלום נאמרה כל כך הרבה, כמו על זו של פסטיבל "שיר היונה" שנפתח ביום רביעי באחד הלוקיישנים היפים בישראל – פארק תמנע - למרגלות האגם ועל רקע ההרים האדומים והציוריים. בראש ובראשונה הייתה זו תקווה לסיום המלחמה באוקראינה, רחוק כל כך מהמדבר הישראלי, אבל במחשבותיהם של כל מי שישבו בקהל. אך לקריאה הזו לשלום, שהגיעה מאמנים ופוליטיקאים שעלו על הבמה (ומחמי סל, איש החזון של הפסטיבל) היה גם את אותו ניחוח נושן של התקווה שפעם הייתה נוכחת כאן - לשלום עם כל שכנינו.
הפסטיבל הזה אמור היה להתרחש לפני הקורונה. אם הוא היה מתרחש אז, אולי הוא לא היה רלוונטי כמו היום. לא פחות מ-23 אמנים שרו בשני המופעים (השלישי יתקיים היום, ו', בשקיעה) שנמשכו כל אחד קרוב לשלוש שעות. הראשון הוקדש לפסטיבל נואיבה משנות ה-70 שכבר קיבל מעמד מיתולוגי, והשני היה קונצרט למען השלום, שבו ניגנו התזמורות האחיות: תזמורת מזרח ומערב מירושלים ותזמורת סימפוניאט ממרוקו.
שלום, אהבה ומוזיקה
הרבה שנים חלפו מאז שעשרות אלפי צעירים נהרו באוטובוסים ובטרמפים אל עבר נואיבה (נביעות של אז), לשלושה ימים של שלום, אהבה ומוזיקה. הפסטיבל של 1978 היה השלישי והאחרון בסיני, שארבע שנים אחרי כן הוחזרה למצרים. אם חשבתם לרגע על וודסטוק, זה לא מקרי, הדמיון היה שם בכותרת, במוזיקה, באווירה ובכוונה לשנות את העולם. 44 שנים אחרי, אף אחד כבר לא מאמין שיוכל לשנות את העולם אבל הלוגו של פסטיבל היונה עדיין מראה יונה עם עלה של זית וצוואר גיטרה (וקורץ ללוגו של הפסטיבל האמריקני), האדמה עדיין רועדת תחת תותחי המלחמה והגיטרה עדיין מנגנת רוקנ'רול ושרה על שלום ואהבה.
במחווה לפסטיבל נביעות עלו לבמה בזה אחר זו אמנים שונים, מקצתם היו שם אז, עם החול בשיער והסיגריה ביד - כמו יוני רכטר, חנן יובל, דיויד ברוזה, אריאל זילבר ודורי בן זאב שהנחה - אחרים יכלו רק לחלום על כך, אבל את החלומות האלה הם הביאו לבמה.
"פסטיבל של שפיות ושלום" כינה אותו בן זאב, שליווה את הערב באתנחתות הקומיות האופייניות לו והעביר חיזוקים לשלום באוקראינה, מול קונסול מצרים שישב בקהל. ההתחלה הייתה קצת קשה, אך ברגע שהערב עלה על המסלול, הכיוון היה רק למעלה. היה שם גרוב ואנרגיה אצל אריאל זילבר ושלומי שבן ב"הולך בטל" (במקור של להקת תמוז); קצת עצב כשגיא מזיג ופיטר רוט (שניהל את הערב מוזיקלית) הקדישו את "רוח סתיו" לגרי אקשטיין (ממשתפי הפסטיבל המקוריים); ים של רגש כשרונה קינן ושבן ביצעו את "גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי; פליאה כשרכטר ושבן התחרו על הפסנתר ב"שיר אהבה סטנדרטי" ואש כשקרולינה ביצעה את "לא ידעתי שתלכי ממני" של מתי כספי (גם ממשתתפי הפסטיבל המקורי). את חסרונו המורגש של מי שהיה הדליינר אז – שלום חנוך – מילא עם טונות של כריזמה וגיטרה אחת מכושפת – ההדליינר של הערב הזה וזה שיבוא אחריו – ברי סחרוף שביצע את "אהבה שקטה" ונתן ביצוע נהדר ל"מת אב ומת אלול" של צביקה פיק.
הקהל, שאין ספק שחלקו היה שם בנואיבה, נשאר במקומות רוב הזמן. אך כשבן זאב ביקש מהם מפורשות לרקוד – הם נענו בשמחה ל"ואתם רוקדים". דווקא הנקודה החלשה של הערב הייתה הקאברים לשירים באנגלית שהתאימו יותר לאדמת וודסטוק הבוצית מאשר לאילת החולית. כמו Here comes the Sun של הביטלס (שריצ'י הייבנס ביצע בנואיבה) ו-The Boxer של סיימון וגרפונקל. הם נדמו כמו נטע זר בערב שכולו הוקדש לשירים שהשפה העברית פורחת בהם.
מי שהצליח לסדוק את המעטה המוחזק והמסודר של הערב הזה היה, ולא במפתיע, דיויד ברוזה. את עלייתו לבמה הקדים סרטון מהופעתו אז בנואיבה (חלקים מהסרט של כאן 11 שודרו לאורך המופע). צעיר ויפה, פורט על הגיטרה את "שיר אהבה בדואי". עם הצלילים של אז עלה ברוזה של היום בביצוע ערבי משהו לקלאסיקה ואנרגיה בשמיים. הלהקה המצוינת - שניגנה לאורך המופע ושינתה צבעים בהתאם למבצעים - כמעט שהופתעה בעצמה אך התמסרה לג'אם והקהל נשבה בשיח הכלים וחביטות הגיטרה והתופים. ברוזה היה כצפוי אחראי גם על הסיום עם תקווה ש"יהיה טוב", הוא הוסיף בית עבור הקונסול המצרי באנגלית וסגר את הערב בפזמון האחרון עם כל אמני הערב ועם שיר מחאה ושלום שכמוהו כבר לא כותבים בארץ ואולי בכלל.
יונים פורחות באוויר
את הערב השני, קונצרט הדגל של הפסטיבל למען השלום, פתח רצף נאומים שהכיל התייחסויות שונות ומגוונות ליונים וארך יותר מ-30 דקות. פוליטיקאים כמו נשיא המדינה, בוז'י הרצוג, השר לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג' ושר התרבות, חילי טרופר – התרגשו מהמעמד בו נכח גם השגריר המרוקאי. כשהדיבורים נגמרו, עלו לבמה שתי התזמורות האחיות - תזמורת מזרח ומערב הישראלית ותזמורת סימפוניאט המרוקאית, כשעל שתיהן מנצח המאסטרו תום כהן. וכשניתן האות לצלילים, הדיבורים נדמו.
ובאמת אולי עדיף לדבר פחות ולנגן יותר, כי אין כמו שורה של שירים בעברית, בערבית, באנגלית ובספרדית, כדי לחוש שמשהו עוד יכול להשתנות. את הערב פתחה ויולט סאלמה בחולצה מנצנצת וביצוע ל"אינתה עומרי", אחריה עלו גם יסמין לוי וסמא שופאני ששרה את "הללויה". כשאהוד בנאי הצטרף לשיר את "עבודה שחורה" ו"עיר מקלט" עם זיו יחזקאל הקהל נדלק.
מוסטפא אמל ניגן על הרבב בווירטואוזיות ואחריו עלתה נרקיס. כשהיא הזמינה לבמה את הדיווה המרוקאית סנאה מרחאטי, הן שרו יחד את "בדד" בשתי שפות ועם אנרגיות ששמורות לווקאליסטיות גדולות. מרחאטי נותרה על הבמה והודתה לקהל ולחבריה ממרוקו בכמה משפטים שכללו לא פחות מארבע שפות שונות ולמרות זאת הקהל הבין.
גם דודו טסה הפליא בקולו האדיר שהמוזיקה הערבית כה מחמיאה לו. אחריו עלה לבמה ברי סחרוף שהביא עימו רוקנ'רול סוחף והרים את הקהל על הרגליים עם ביצוע ל"ככה זה" ו"טיפת מזל" עם לינט. הבחירה להמשיך את הערב הייתה בעוכריו, לכל אחד קשה להחזיק במה אחרי אשף כמו סחרוף, ועייפות הקהל הורגשה בשלב זה אחרי 16 שירים בעיבודים ארוכים. גם בחירת השירים הייתה יכולה להיות מכוונת יותר לקונספט - מחאה, שלום ואהבה. בסופו של דבר הכוכב האמיתי של הערב היה תום כהן שניצח תרתי משמע על הבמה הגדולה, הביא מרוחו מלאת העשייה, קיפץ בחליפה ההדורה וכיוון ביד אמן את הצלילים במרחב.
וצריך לומר מילה טובה על איכות הסאונד המצוינת ועל נוכחות כמעט שוויונית ומוערכת של נשים וגברים בשני המופעים. אם רק מעט מהמילים והתחושות שנוצרו בפארק תמנע ביומיים האחרונים ימשיכו לנשב לכיוון מזרח אירופה ובמרחב המקומי – הפסטיבל הזה עשה את שלו.