כמו עמיתו בן ארצו, ג'אפר פנאהי, גם הבמאי האיראני מחמוד רסולוף הפך לסמל של יצירה עקשנית תחת מגבלות ועונשים. בשנת 2010 נעצרו השניים, נידונו לשש שנות מאסר (על פנאהי אף נאסר להמשיך ולביים סרטים למשך 20 שנה) – זאת, בעקבות מה שהשלטונות קראו לו, "תעמולה נגד המערכת". מאוחר יותר הומתק עונשו של רסולוף לשנת מאסר אחת. שנה אחר-כך זכה סרטו "להתראות", על עורך דין צעיר המנסה להשיג ויזה כדי לצאת מאיראן, בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. אשתו של רסולוף הגיעה כדי לקבל את הפרס במקומו. בעקבות סרטו "איש עם יושרה" (2017), שזכה בפרס הסרט המצטיין באותה מסגרת, הוא נידון שוב לשנה בכלא ונאסר עליו לעזוב את איראן.
"אין רשע בעולם" – טריילר
עתה מגיע אלינו סרטו מ-2020, "אין רשע בעולם" (There is No Evil) שקטף את פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין (לגמרי במקרה, עולה השבוע על המסכים כאן גם "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" שזכה בפרס אשתקד, כאשר במקביל נפתח בימים אלה פסטיבל ברלין במתכונת מצומצמת עקב מגבלות הקורונה). רסולוף לא יכול היה להגיע כדי לקבל את הפרס. אחרי הזכייה, הודיעו לו השלטונות כי הוא נידון לשנת מאסר וכן נאסר עליו לביים סרטים משך שנתיים. רסולוף הודיע אז כי בכוונתו לערער על עונש המאסר עקב התפרצות הקורונה בבתי הכלא באיראן שהביאה לשחרורם הזמני של 54 אלף אסירים. כיום הוא מתגורר בקיש, אי קטן מדרום לאיראן, כדי להפחית את החשיפה הפומבית שלו בארצו.
ביקורות סרטים נוספות:
בלתי אפשרי שלא לקחת את הפרטים האלה בחשבון כאשר צופים ב"אין רשע בעולם" (שמו המקורי של הסרט הוא "השטן אינו קיים"). אך האם הם רלוונטיים כדי להעריך את הסרט? האם אנחנו אמורים להעריך את היצירה רק כהצדעה לאומץ ליבו של מי שייצר אותה? ובכלל, האם ישנה עוד משמעות לאמנים המתנגדים לשלטון? לו התשובה לשאלות האלה הייתה חיובית, ללא כל קשר לאיכותו של הסרט – ייתכן שרשימת ביקורת זו הייתה מואשמת, ובצדק, בגישה דידקטית וצדקנית. אבל סרטו של רסולוף הוא, בראש ובראשונה, יצירה חכמה, מעוררת מחשבה, מורכבת ולחלוטין חפה מנרקיסיזם השמור לאותם יוצרים המאוהבים בעמדה הביקורתית שלהם (נדב לפיד לעג להם בתבונה בסרטו "הברך").
כדי להעריך את המהלך הרגשי והמחשבתי שמתקיים בסרט עדיף לדעת כמה שפחות. הדברים האלה נכונים בדרך כלל לסרטים מבוססי טוויסטים והפתעות עלילתיות, לא לסרט כבד-ראש איראני, אבל במקרה הזה מערכת הקשרים שנבנית בין חלקי הסרט השונים משמעותית לתובנות העולות ממנו, ואלה אמורות להשתנות מצופה לצופה. עד כאן מידת הערפול הנדרשת כדי שלא לפגום בחוויית הצפייה. נציין עוד זאת: "אין רשע בעולם" מורכב מארבעה סיפורים המבקרים בדרך זו או אחרת את מערכת ההוצאה להורג המסיבית באיראן שבמסגרתה הומתו בשנת 2021 לבדה 365 בני אדם (ממוצע של אדם ביום) – לא כולל הוצאות להורג שנערכו בסתר.
הסיפור הראשון, שכותרתו כשם הסרט, עוקב אחר שגרת יומו של איש משפחה עמל (אחסן מירחוסייני) הכוללת את איסוף בתו מבית הספר, פיצה משפחתית, וביקור אצל אמו הקשישה. הסיפור השני מעמיד במרכזו חייל צעיר (קווה אנגר) שאמור ללוות נידון למוות אל הגרדום. הסיפור השלישי עוקב אחר חייל נוסף (מוחמד וליזדגאן) המגיע לחגוג את יום הולדתה של חברתו ולבקש את ידה, והרביעי – אחר ביקורה של נערה איראנית המתגוררת בגרמניה (באראן רסולוף, בתו של הבמאי) בבית דודיה המתגוררים באיזור מבודד באיראן. עד כאן כל מה שאפשר לדווח עליו מבלי לחטוא בספוילרים. כדי ליצור את הסרט רסולוף הגיש לרשויות ארבעה תסריטים פיקטיביים לארבעה סרטים קצרים תחת שמות בדויים, והתחזה לאיש צוות על הסט למקרה שהשלטונות יופיעו (מישהו אחר התחזה לבמאי).
כל אחד מהסרטים מעלה בנפרד שאלות הקשורות בצייתנות, אשמה, אחריות, וכמובן – מהו רוע. כולם עושים זאת בישירות. אף לא אחד מהם מספק תשובות פשוטות או חד-משמעיות. מבחינה זו, הסיפור הראשון הוא העוצמתי מכולם. הוא מראה את צדו האנושי, הבירוקרטי, של הרשע. משהו שמזכיר את כתיבתה הפילוסופית של חנה ארנדט על הבנאליות של הרוע. כותרתו מתעתעת. אם אין רוע בעולם, מהן אמות המידה המוסריות התקפות לגבי מה שמתרחש בו? ומהי המשמעות של עבודה בשירות מנגנון מדינתי אלים? האם העובדה שמדובר במערכת – לכאורה – של צדק, מנטרלת את מושג הרוע? אחד ההיבטים הנהדרים בקולנוע האיראני היא יכולתו להעלות סוגיות מתחום המוסר והפילוסופיה באמצעות סיפורים פשוטים, כמעט יומיומיים, כפי שיעידו סרטיהם של אשגר פרהדי ("פרידה"), מוחסן מחמלבאף ("רגע של תמימות"), וכמובן עבאס קיארוסטמי ("טעם הדובדבן") שכמה מסרטיו מוקרנים החודש בסינמטקים. סרטו של רסולוף ממשיך מסורת זו.
אפשר להצדיע לאומץ ליבו של רסולוף שצילם את הסרט הרחק מעיני השלטונות בארצו, אבל זו עמדה דידקטית שמתפעמת מעצם העובדה שאפשר לביים באיראן סרטים ביקורתיים (כאילו שאצלנו סרטים ביקורתיים מתקבלים בחיבוק חם). הסרט הוא הרבה יותר מזה. "אין רשע בעולם" מציג בפנינו טווח דמויות הנעות בין אלה שמצייתות מבלי לחוש שמץ אשמה לכאלה המורדות מסיבות מצפוניות, ומראה שאף לא אחת מהן ראויה לגינוי או לשבח. בקולנוע האיראני אין חלוקה דיכוטומית לרעים וטובים. כולם בני אדם. לכן סרטו של רסולוף הוא, בראש ובראשונה, יצירה הומנית מאוד ומורכבת מבחינה רגשית. אפשר להזדהות עם כל אחת מהדמויות פה, ולהבין שבנסיבות מסוימות – אצלנו המצב אינו שונה. עובדה: לפני כשנה, כאשר במאים שסרטיהם זכו בעבר בפרס דוב הזהב הוזמנו לפסטיבל ברלין לכהן כשופטים בתחרות הרשמית, זו שבה זכה "פורנו משוגעים" – היו שניים בלבד שנתקלו בסירוב לאפשר להם לצאת מארצם. רסולוף, מהסיבות שפורטו לעיל, ונדב לפיד הישראלי שהתקשה משום מה לצלוח את ועדת החריגים של משרד הבריאות. שניהם נאלצו לצפות בסרטי התחרות מרחוק והשתתפו בישיבות השיפוט בזום.
