בשיתוף עברית
זו היתה נסיעה פראית של כחמש שעות, בפיתולים מסוכנים, במדינת קֶרַלָה שבהודו; מהעיר הקטנה והציורית מוּנָאר, שלמרגלות ההרים הירוקים של ארץ התה, ועד לקוצ'ין. האוטובוס הישן היה מלא עד אפס מקום. הייתי אישה זרה יחידה ומוקד למבטים סקרניים, בין אנשים שנעים בקצב דומה ומדברים באותה שפת גוף. נטל הניכור כיווץ אותי. רציתי רק להיות קטנה יותר ויותר, פחות ופחות חשובה, ולהיטמע בהם. המבטים האילמים אך התָּקִיפים ליוו אותי גם בהפסקות, כשכולם ירדו לשירותים ולקיוסקים. ישבנו חמישה על ספסל אחד. לידי ישבה אישה מבוגרת, שעקבה בחיוך אחר תנועותי. היא הדיפה ריח קינמון וענדה תכשיטים על ידיה, רגליה, צווארה ואפה. לבשה סארי בצבע בורדו, פרום בקצוות ורקום בפרחים כתומים מרהיבי עין. התיקים שנשאה היו גדושים בצמחים והנעליים שלרגליה היו מאובקות ובלויות. כשהוצאתי את המצלמה מהתרמיל היא הסתובבה אלי בהפגנתיות, כמתמסרת לצילום, וחייכה מלוא הפה. ידיה היו מחוספסות וצרובות וציפורניה חומות. ידיים של עובדת אדמה.
ירדנו בתחנה המרכזית בקוצ'ין וכולם התפזרו לדרכם כהרף עין. רק הנזם שעל אפה של האישה קרץ אלי בנצנוץ כשהסתובבה לאחור להביט בי.
כהרגלי כשאני מגיעה למקום חדש, יצאתי להסתובב בעיר, לחוש את אנשיה ואת אופיה עוד לפני ההשתכנות בגסטהאוס. בשוק התבלינים העתיק משך את עיני בניין חדיש למראה ובחזיתו בית קפה מערבי. החלטתי להיכנס ופתאום, מעבר לדלת המסתובבת, השתקפה דמותו של אבי המנוח. הדלת הסתובבה ומראה אבי ניצב חי ממש מולי. עמדנו פנים אל פנים ומסביב הכל היטשטש ונדם. העולם עמד מלכת. הרחוב הסואן השתתק. שקט מוחלט השתרר כאילו רק אני והוא בעולם ואין איש מלבדנו. החלפנו מבטים. כן, זה אבא שלי, אלה פניו החרושים, שכה אהבתי להביט בהם בילדותי. ועיניו מרוכזות בפני, זוויותיהן מחייכות אלי, וגם על שפתיו עלה חיוכו הרך, המוכר.
הוא הכיר אותי.
ובבת אחת חזר העולם להתנועע, להרעיש ולחולל עלילות וניסים.
אפנה אליו בבולגרית, שפת ילדותי, ואם יבין סימן שזה הוא!
"אתה חי?" שאלתי בבולגרית.
"כן", ענה והישיר אליי מבטו.
"איך זה שאתה חי?!" שאלתי, שוב בבולגרית.
לאחר שניות אחדות השפיל את עיניו ואמר בשקט, "הסתדר לי".
קברנו אותו לפני עשרים שנה והנה הוא, אבא שלי, עומד מולי חי.
עמדנו זה מול זה בשתיקה. הזרות של המקום התעצמה, צרבה ולחצה. הנוכחות הצמודה עם האיש בדמות־אבא שזה עתה נתקלתי בו, היתה כבדה מנשוא, הרעידה אותי. הנחתי את התיקים שבידי על הרצפה. תרמיל המסעות הכבד נשאר על גבי והרגשתי שאני מאבדת את שיווי המשקל. ראייתי היטשטשה. הסרתי את המשקפיים וניקיתי את העדשות אבל הכול עדיין נראה מטושטש. הנחתי את ידי על עיני, עצמתי אותן והסחרחורת נמוגה לאיטה.
סקרתי אותו מכף רגל ועד ראש. לבושו היה באותו סגנון שמרני שהכרתי מימים ימימה ונעליו השחורות היו מצוחצחות למשעי, כתמיד.
"מי אתה?" שאלתי ונעצתי בו מבט חוקר.
"לא יכולתי להמשיך את חיי הקודמים", אמר בשקט.
"אני אבא שלך".
מכל המקומות שבעולם, מוזר שדרכי נטוותה דווקא לקוצ'ין. האם יד מכוונת, עליונה, בפאתי הגלקסיה, כיוונה אותי? ואיך זה שאבא נראה טוב כל כך, כמעט כמו שזכרתי אותו?
נראה שהוא חש את המצוקה שלי. "נלך למקום שקט", אמר.
"איך אדע שזה אתה?" שאלתי אותו אחרי שנָשמתי עמוק.
"אה...."
הוא הציע שנשב במסעדה שהכיר. הלכנו כברת דרך ושתקנו עד שהתפרצתי ושאלתי, "יש לך משפחה חדשה?"
"כן", ענה וגבו הזדקף מעט. שנינו הסתכלנו קדימה בלי להביט זה בזה. האוויר הדחוס שבינינו געש. הרגשתי שהוא מתקשה לדבר, אבל התעקשתי.
"ילדים?"
"ממממ... נדבר על זה. רוצָה עזרה?" שאל.
התיקים היו כבדים אבל דחיתי את ההצעה במנוד ראש. התנשמתי והתנשפתי כשעלינו ברחוב החולי המפותל.
"הנה, הגענו", אמר והורה על מסעדה שנראתה במעלה הרחוב, עם מרפסת רחבה שבולטת אל מול הים.
עלינו בכמה מדרגות ונכנסנו למסעדה. ים כָּסוּף כמראָה בוהקת בשמש היה פרוש מולנו במלוא הדרו לרוחב המרפסת. האופק סומן בפס תכלת בהיר וצלול, שנגע בשמים כחולים וזכים. הנחתי את התרמיל והתיקים לצדי. שיהיו בהישג יד.
אבא הביט בי ולאחר זמן מה הצמיד ידיים כבתפילה ואמר בקול רגוע, "פלא שנפגשנו". עיניו היו רכות, חייכו. "אני רוצה להסביר לךְ".
הנהנתי.
"רק אחרי שנים בהודו הגיעה אלי התובנה הברורה והמוצקה, שאם לא הייתי עושה מעשה בזמן ההוא, הייתי מת", אמר ועיניו בהו במרחב. "בהודו תמיד היתה הבנה רוחנית לגבי הבחירה הקשה בין המחויבות למשפחה ובין המחויבות לצמיחה רוחנית פנימית. תלמידיו של בודהה אמרו, שרק מי שגידלו את ילדיהם, עבדו ותמכו במשק הבית ודאגו להוריהם הזקנים, ראויים ויכולים לצאת לחפש את דרכם בנתיבי החוכמה והדעת, ולהקדיש לכך את חייהם. לרמה הגבוהה הזאת עוד לא הגעתי. אני עדיין תוהה ומחפש. מנסה מדי יום ביומו לשפר ולשקם את דרכי, משתדל להתמסר ללימוד רוחני, לנתינה חומרית למען הכלל ולמעשים טובים".
הבטתי בו בפליאה.
אם זה אבא שלי הרי שהוא השתנה מאוד. אבא שלי היה ביישן ומופנם. האיש הזה דומה לו מאוד, אבל שונה.
"הרגשתי כבול! חבול! מנוצל!" פרצו מפיו המילים ופניו המחייכים קדרו. "לא היו לי חיים". הוא דיבר אלי אבל את מבטו נשא אל הים, כאילו אותו הוא מאשים.
הפתיחות הפתיעה אותי. אבא שהכרתי היה שתקן. רק לפָנַי, הקטנה מכל ילדיו, פתח לפעמים את לבו. בערבים חיכיתי, לעתים עד שעה מאוחרת, שיחזור מעבודתו — גנן בבית ההבראה לילדים במושב נטעים, מוכר ביצים מדלת לדלת וזגג לעת מצוא. פעם ראיתי אותו מדווש כלוליין על אופניו בין מכוניות ואוטובוסים, עם משטח זכוכית תחת זרועו.
נהגנו לשבת במטבח, לא להפריע ליְשנים. הרגשתי את בדידותו ובדידותי שלי היתה פחות נוכחת וצורבת בחברתו. רציתי רק להביט בו. לא שבעתי מלהביט בפניו היפים. הם נסכו בי ביטחון. אהבנו לשתוק זה לצד זה, להקשיב לרדיו, לחדשות. החדשות תמיד עניינו אותו. וכששאלתי "מה אמרו?" אבא היה מסביר לי את הכותרות בהרחבה ולעומק, שאבין.
האיש שהלך לצדי לפני כן נראה נמוך יותר מכפי שזכרתי את אבא שלי. והנה עכשיו, כשאני יושבת לידו, הוא נראה גבוה. נינוח. שלווה נסוכה על פניו והם יפים ומאירים באור שכמעט לא ראיתי כמוהו בחייו הקודמים.
הבטתי בו מהופנטת. יכולתי להביט בו שעות. להשלים את כל הימים והלילות, והשעות החסרות מאז "מותו".
עיניו צפו אל מעבר לצמרות העצים שתחמו מגרש ריק מימין למסעדה. מבטי עקב אחרי מבטו.
ניסיתי להבין מה הוא רואה מעבר לעצים, אך גם את מה שקרה מעבר לאופק, מעבר לים. והאם גם אחרי שעזב אותנו פתאום, ואפשר להגיד ברמייה, האם הוא עדיין אבא שלי? האם הוא זכאי לתואר הזה, אבא? כי אבא שלי מת. אותו אהבתי ועליו התאבלתי. לו סיפרתי את סודותי. אליו התגעגעתי. אליו פניתי כשנקלעתי למבוי סתום. ממנו רציתי אישור להחלטותי. איך קרה שהלך או, כפי שמתברר פתאום, ברח, אל מוות פיקטיבי?
אני רוצה לשבת לידו ולחבק אותו. להגיד לו כמה טוב שהוא חי. כמה התגעגעתי. אבל החשיבה הרציונלית שלי אומרת אחרת. לא מוכנה להתעלם מהכאב והפגיעה. אני לא אומרת דבר. אפילו לא עושה תנועה מיותרת, כדי שלא ירגיש שוב שהוא כבול וייעלם מחיי גם הפעם.
"אבל מה קרה? למה עזבת פתאום את החיים שלך? אותנו?"
"השתוקקתי לחיים! רציתי לחיות! הייתי מת מהלך", ניסה לדחוס את כאבו למלים ספורות.
אבא שלי, של פעם, אף פעם לא התלונן.
"המסעדה הזו מזכירה לי את הארץ ולכן אני בא לשבת פה לעיתים קרובות. יש לי עסק שמתנהל טוב. סחר במוּסְקָט. אני לא מוכרח לשבת שם כל היום. מסתפק בביקור קצר בשעות הצהריים, וגם את זה אני לא תמיד חייב לעשות", אמר בקול מהורהר ואיטי ועיניו זרחו. כמה אהבתי להביט בהן בילדותי.
השמש החלה לשקוע. הים היה כחול כמו עיניו.
"יפה מאוד!" אמרתי. מה כבר יכולתי להגיד?
"הים הזה מזכיר לי את ג'בליה ביפו. הים היה תמיד קרוב ללבי... זוכרת? אבל הייתי עסוק. כבול בעבודה. תמיד שמחתי כשבאת אלי ואמרת 'אבא, אני הולכת לים'. כאילו את הולכת לשם גם בשבילי", אמר והביט בי כמנסה לקרוא את מחשבותי.
"כשירדתי כאן לחוף אחרי שְׁנֵים עשר חודשים בים, הזיכרונות מג'בליה הציפו אותי. בגלל הים ההוא שאותו, לצערי, לא אראה עוד לעולם, החלטתי להשתקע בעיר הזאת".
אבא שקע במחשבות ומבטו הרחיק אל מעבר לאופק. ישבנו בשקט, איש איש ומחשבותיו. התחלתי לפהק והיה לי קר. החלטנו להיפרד ולהיפגש כאן, במסעדה, למחרת בערב.
"יכול לשכור לך חדר במלון", אמר לפני שנפרדנו.
הלילה בגסטהאוס היה ארוך ומתיש. הזעתי כקודחת מחום. חולצת הטריקו שלי היתה רטובה לגמרי. קמתי והדלקתי את כל האורות, בחדר ובמקלחת, כדי שלא יהיו פינות חשוכות, והתקלחתי. המים היו קרים. בכל תקופתי בהודו לא נזקקתי למקלחת חמה יותר מהפעם הזו. התנגבתי בזריזות אבל רעדתי מקור. נכנסתי למיטה ולא הצלחתי להתחמם. כיסיתי את הראש והתכרבלתי. פניו של אבא עלו וצפו מולי. עיניו הטובות, המרגיעות, הביטו בי. התחלתי להתחמם וחייכתי.
כמה טוב שפגשתי את אבא! איזה פלא שהוא חי!
עוד בילדותי חשתי שיש בו משהו אפל ומסתורי. פסים בצבעי הים זרמו מול עיני כסרט שאין בו עלילה. גועשים, כחולים וירוקים, וגם ריחם כריח של ים ומלווה בשאון של גלים מתנפצים.
השחר עלה והכל שָׁקט. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. בהמשך נעתי בין שמחה לבין קפיצת אגרופים על השנים האבודות. עצב, כעס, התרגשות ושמחה התערבבו בתוכי וחשתי שחדרים חדשים נפתחו בלבי.
לא הנחתי לעצמי להיכנע למרה שחורה. המחשבות החיוביות והמנטרות ששיננתי במסעי בהודו חלחלו אל נפשי ועודדו אותי לחיות את הרגע. להביט בהכרה. לנשום. להניח לכעסים לעבור כמו עננים בשמים.
ב"לונלי פלנט" קראתי על כנסייה עתיקה שהפורטוגלים בנו ב־1503. החלטתי שזה המקום שאוכל להתרחק בו מהמחשבות המבלבלות. צלוב כחול עיניים ומריה עטוית סארי, שניהם כהי עור, הביטו בי מעמדתם הרמה ונראו סלחניים. סלסלת פירות וממתקים הונחו לרגלי הצלב הגדול.
במרתף הכנסייה, מאחורי סורגים ובריחים כבדים, נערמו ערימות של יהלומים גולמיים שנראו כמו שברי זכוכיות. מי היה מאמין שאלה יהלומים?
גם הפגישה עם אבא שלי היא כמו תעתוע. מי בכלל יאמין שפגשתי את אבא שמת לפני עשרים שנה? אם אמא תשמע היא תתעלף. האם לא אוכל לשמוח על כך שלאבא שלי יש חיים חדשים? על שהוא חי? האם אני מעדיפה אותו מת רק כי לכך התרגלתי?
הגעתי מוקדם למסעדה. הנוף הימי קסם לי. הבאתי את המחברת שאני רושמת בה חוויות ומחשבות. כתבתי כותרת, "קוצ'ין, מפגש מעולם אחר", אבל אחר כך בעיקר בהיתי בים ובאנשים שנכנסו ויצאו.
אבא הגיע והתיישב מולי. "ברשותך אזמין לנו מגוון מאכלים שאני חושב שתאהבי", אמר. בילדותי אכלנו במסעדות רק לעתים רחוקות. אבא עבד שעות ארוכות והכסף נשמר לצרכים חיוניים, ולתכשיטים לאמא מדי פעם.
האוכל הגיע מהר. הבנתי שמכירים פה את אבא שלי והוא אורח רצוי. את השולחן גדשו מאכלים צבעוניים וטעימים שכמותם לא אכלתי מימי.
אבא, שלא אכל כמעט כלום, נשען פתאום קדימה ואמר, "אני כל כך שמח שנפגשנו". הוא הצמיד את ידיו לחזה ונראה כמו פעם, פגיע. מאופק. עדין. ליטפתי אותו בעיני.
"אני מרשה לעצמי לספר לך דברים חשובים, שתדעי עלי יותר. שתביני. אם תרצי לשמוע כמובן..." המשיך ונשמע שהכין מראש מה להגיד. נזכרתי איך היה מביט בי בעיניו החודרות כשהיה לו עניין חשוב לדבר עליו ואז ידעתי שעלי להקשיב בתשומת לב.
הנהנתי.
"לפני הכל, הגסטהאוס מוצא חן בעינייך? אם תרצי, אזמין לך חדר במלון", אמר שוב.
"לא, אין צורך. הכול בסדר. ספר לי".
הוא הביט הנה והנה, שחרר את ידיו, קירב את גופו לשולחן ואמר, "אושפזתי בגלל דלקת ריאות, זוכרת? בלילה השני, גם אחרי שהתאוששתי קצת, לא ישנתי. החזה כאב. שאלתי את עצמי אם אני מתקרב לסוף. התהפכתי על משכבי, כאילו שכבתי על אבנים ולא במיטה. פתאום שמעתי צעדים וצללית רכנה מעלי. שמעתי את נשימותיו. באור הקלוש של פנס רחוב גבוה שעמד בחוץ ראיתי שזה גבר במדים של עובד סניטרי.
"'אתה רוצה מת?' שאל האיש בקול נמוך ליד אוזני. איש אמיתי, לא שליח אלוהים או חלום שחלמתי.
"הוא לא חיכה לתשובה והמשיך. 'אתה חי־מת. אתה הולך — יש מביא מת פה. אתה בחוץ. חי־מת נוסע חיפה. מביא מת פה. אתה חי. חיים רעים אתה. חי־מת, רוצה מת?' האיש התקשה להתבטא. חסרו לו המילים אבל היתה לו עוצמה. אנרגיה חזקה.
"'חי־מת?' שאלתי.
"'אתה יש חולה. סובל. לא מחלה. כואב לב. אני לשחרר. אתה יוצא. מביא מת פה. בוקר אישה הבינו. משפחה הבינו. בית חולים הבינו. אתה הולך! נוסע חיפה. חיפה! לוקח אונייה שמה וללכת איפה רוצה.'
"'מה?'
"'יכולה... חי־מת חי. בוא! תן יד שלך. קח 100 שֶקלים. שמה אוטו טקסי. חיפה. כתובת נותן יד שלך. חיפה!'"
"לנסוע לחיפה? עכשיו?
"'הופ הופ! חי־מת, לא מת. פה מביא מת. שם חיים חדש. לא אישה. לא ילדים. לא כואב ראש. לא כואב גוף. לא כועס. חי־מת לא חולה.'"
"הנחתי לאיש הזר לעזור לי לקום מהמיטה וללבוש את מכנסי, שנחו מקופלים בארון ליד המיטה. בקושי הבנתי מה אני עושה אבל התרוממתי לאט ובבת אחת הרגשתי הקלה גדולה. הלב שלי נפתח. החזה נפער לרווחה. יכולתי לנשום. אוויר נכנס לריאותי במלוא העוצמה. מסרתי את עצמי למרותו של האיש הזר. ידעתי שהוא צודק. אני חי־מת.
"איש־הצל שלא הצלחתי לראות את פניו עזר לי ללבוש את החולצה. 'בוא! בוא! מהר. אתה ללכת אני יביא מת מת. אין זמן. לא מצטער. שם חברים שלי איתך טוב. אוכל טוב. וודקה, סטייקים, הכול. בחורות טוב. חופשי חופשי.'
"בחורות? לא צריך. יחפשו אותי…"
"'לא לא. אתה הולך, לא מת. אתה איפה אונייה הולך שמה. חיפה. חברים שלי אנטון מחכה. נותן כתובת. חי־מת הולך עכשיו.'"
"אשתי תבוא בבוקר, אחותי... הילדים..."
"'אתה מת. גמרנו. אני מת מביא. אתה נוסע חיפה. מה רוצה?'
"מרגיש חלש. הרגליים שלי חלשות. לא יכול ללכת..."
"'שים זה כובע. שים נעליים. אדוני חי. לא חי־מת. אני מביא מת מת. אישה שלך רואה איש שלה מת. זהו. הולכת. בוכה בוכה, הולכת. אונייה זה חיים. אנטון שומר אתה. יש אנטון יש כסף, וודקה, בחורות. מת־חי לא מת.'"
"הוא עזר לי לנעול את נעלי, תמך בי כשקמתי מהמיטה ותחב לידי פתק לבן."
"'פה כָּתוב אנטון. טלפון. אוטו טקסי יודע. חיפה. חי־מת הולך. יבוא מת־מת מיטה שלך. הולך מהר הופ הופ חיים חדש. אין פחד. אתה מת. אישה שלך רואה איש מת. בוכה, בוכה, מת מת. אתה חי. שנה אונייה וחי־מת הולך חופש.'"
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"אפרודיטה בחוף מציצים", נורית מנור, אקליפטוס, מנדלי, 216 עמודים
בשיתוף עברית
