כשרבקה גור הייתה בת 26 בעלה, הצייר ומעצב הבמה אנטול גורביץ, לקח אותה לכירולוגית קטיה קלופפר. "רציתי לדעת מה קיבלתי מאבא שלי, שנפטר כשאמא שלי הייתה בהריון, ומה קיבלתי מאמא", היא מספרת. "הקלופפר הזאת אמרה שיש לי כישרון למשחק, אבל שהכישרון העיקרי שלי הוא בכתיבה. היא גם ציינה שהנושא שמאוד יעסיק אותי הוא המוות".
מאז, גור, בת ה-88, מהשחקניות המוערכות בארץ, שיחקה בכמאה הצגות כמעט בכל תיאטרון אפשרי. בין לבין היא גם כתבה שני מחזות יחיד וספר על חייה ("היה הייתה ילדה"), אבל לא היה לה מושג מה עלה בגורל המחזה "שעון החול" שכתבה ב-2004. אז, היא נתנה אותו לאיתי טיראן, ועד 2014 המשיכה לשכתב אותו - אך הוא מעולם לא הפך למחזה. עד שפגשה במסדרונות תיאטרון הבימה את הבמאי ומנהל ההצגות עידו הכהן שמצא אותו במרתפי הקאמרי. "כל מיני אנשים אהבו את המחזה בזמנו ורצו להעלות אותו בקאמרי אבל לא היה לי מושג איפה הוא", היא אומרת. "בסוף מצאו אותו בין החומרים של עמרי ניצן (המנהל האמנותי המיתולוגי של הקאמרי שהלך לעולמו, י"ב). עידו קרא את זה, התלהב, והחליט לשלוח אותו לפסטיבל עכו, ולשמחתי התלהבו שם מהשפה, הפיוט והייחוד שבו".
"שעון החול", שיעלה בחול המועד סוכות בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הופך את גור למחזאית ולשחקנית המבוגרת ביותר בתולדות הפסטיבל. המחזה הוא סיפורו של ז'אקי, איש בסוף חייו. אין לו משפחה, וכבר שנים שהוא חולם על הרגע שבו יוכל להתאחד סוף סוף עם אשתו המנוחה. אלא שלה, או יותר נכון לרוח שלה, יש השגות בעניין. נרגש ומלא כוונה הוא שוכר את החדר הגבוה ביותר בבית מלון סמוך, אבל רגע לפני שהוא קופץ מהקומה ה-40, מופיעות רוחותיהם של אשתו, של אביו שהתאבד בילדותו, ושל הבן שמעולם לא נולד לו. כולם מנסים לשכנע אותו לא לוותר על החיים. לצד גור ישחקו מיכאל כורש, בהט קלצ'י, בן ילין, אמנון פלד, עידו כהן ונגה אליעזר.
6 צפייה בגלריה
"לא קל להזדקן, לפעמים אפילו קשה ומעציב". מתוך ההצגה "שעון החול", פסטיבל עכו 2023
(צילום: גל רוזנמן)
המחזה מתעסק בכמיהה של הגיבור שלו למות. המוות מעסיק אותך או מפחיד אותך?
"שם למעלה לא מזדקנים. אני חושבת הרבה על המוות, אבל אני חושבת שהמסע הזה שאנחנו עושים אליו הוא מסע נפלא למרות שלא קל להזדקן, לפעמים אפילו קשה ומעציב. תגיד, ראית כבר אישה בת 90 שכתבה מחזה? נכון שלא?! אני מאוד שמחה שכל קבוצת השחקנים והיוצרים אוהבת אותו. אנחנו עובדים נהדר ביחד, ובעוד שבועיים אני אהיה כמו כל הצעירים, על הבמה בעכו העתיקה".
אז מדובר במחזה על בדידות?
"אני לא יודעת. אנשים חיים לבד, בעיקר בגילים שלי, אבל הבדידות בעיניי היא משהו חולני ואני לא בודדה. כשאני מרגישה לבד, אני יוצאת החוצה להיות בין אנשים וזה נהדר, אני גם קוראת המון ויודעת להקשיב".
"אני לא נלחמת לקבל תפקידים - כשאני מקבלת אני מאוד שמחה, וכשאני לא מקבלת אני לא מתעצבת"
גור, אמא לבן וסבתא לנכדה נולדה בירושלים למשפחה דלת יום. אביה נפטר כשאמה הייתה בהריון. הבמה הראשונה שלה הייתה שלושה ארגזים בשוק מחנה יהודה עליהם הופיעה, כשה"אמרגנית" הראשונה שלה הייתה סבתה נוסראת, והקהל - באי השוק שערכו בימי רביעי את הקניות לשבת. "יצאתי עם סבתא שלי לשוק לקבץ נדבות כדי שנוכל לקנות מצרכים לשבת", היא מספרת. "עמדתי על הארגז, שרתי ורקדתי את 'מאמא יוקרו' של כרמן מירנדה וכולם אמרו שאני נהדרת ומקסימה", היא מספרת. "הייתה לי ילדות מאוד קשה. חיינו שבעה אנשים בחדר אחד על מזרנים, והרגעים האלה שימחו אותי".
ב-1952, כשמלאו לה 17 הצטרפה גור לגרעין המייסד של תיאטרון החובבים הירושלמי "מסך". שש שנים אחר כך עברה לתל אביב והתקבלה לתיאטרון "אוהל", בו שיחקה שבע שנים. בשנת 1969 הקימה יחד עם אביבה גלי את תיאטרון "כיס", אותו ניהלו יחד. מאז שיחקה במרבית התיאטראות בארץ, הופיעה בסדרות טלוויזיה פופולריות ("הפיג'מות", "השיר שלנו", "החיים זה לא הכל", "חזרות" ו"קופה ראשית") ובסרטים ("חתונה מאוחרת", "הבשורה על פי אלוהים", "הבלתי רשמיים"). "כל תפקיד לקחתי ואני עדיין לוקחת ברצינות גדולה, כי מי יודע, אולי זה יהיה התפקיד האחרון שלי", היא אומרת.
גור הייתה נשואה במשך 18 שנה לאנטול גורביץ, אביו של איש התיאטרון מיקי גורוביץ מנישואיו הראשונים. "מישהו אמר לי, 'אני רוצה להכיר לך בחור נהדר. את מעוניינת?' אמרתי כן", היא מספרת. "יום אחד אמרתי לאנטול, 'אני רוצה ללכת', אז הוא אמר, 'טוב'. לאנטול הייתה הצלחה גדולה עם נשים, אבל אחרי שהתגרשנו היינו ביחסים נפלאים".
למה לא התחתנת שוב?
"לא רציתי. אני כבר כמעט 50 שנה לבד, אבל אני לא לבד. יש לי את המקצוע הנפלא הזה. היו לי מחזרים אבל זה בכלל לא עניין אותי. מה שעניין אותי זה התיאטרון".
כתבות נוספות במדור במה:
למרות האהבה הגדולה למשחק, גור מעולם לא למדה את המקצוע באופן מסודר. "כשהתחתנתי פתחו את בית צבי ומאוד רציתי ללמוד שם, אבל בעלי אמר, 'לא, בשום פנים אופן את לא הולכת'. למה? כי הוא לא אהב תיאטרון ולא אהב את מה שאני עושה. הוא התחיל לאהוב תיאטרון רק כשמיקי התחיל לביים. מיקי היה מאוד מוכשר אז הוא אהב אותו. חבל מאוד שמיקי לא מתעסק יותר בתיאטרון. מה שהאשימו אותו נשכח ונסלח", היא אומרת ומתייחסת לכך שהואשם בין השאר בהטרדה מינית, בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות וניצול מיני והתעללות נפשית, אבל פרקליטות מחוז תל אביב החליטה על סגירת התיק נגדו מחוסר אשמה.
6 צפייה בגלריה
"בגיל הזה יותר קשה ללמוד בעל פה, אבל זה עדיין אפשרי". רבקה גור בהצגה "ראש המועצה", תיאטרון הבימה
(צילום: שיר מוסן)
"בגלל שלא למדתי משחק, כל מי שרצה שאעבוד איתו - הלכתי בשמחה, והיה לי פשוט נפלא. שיחקתי לפחות במאה הצגות, ביניהן 'מראה מעל הגשר' עם יוסי בנאי, 'אשכבה', 'ביבר הזכוכית', 'פליישר' ו'אנשים קשים'. רציתי תפקידים רציניים, אבל נתנו לי תמיד להצחיק. הם חשבו שאני מצחיקה. ציפי פינס (מנכ"לית תיאטרון בית ליסין, י"ב) תמיד אמרה לי שאני מפסידה כשאני מתנגדת לקחת תפקידים מצחיקים. שזה נפלא להצחיק קהל".
כיום גור משחקת בהצגה "מניין נשים" בהבימה. "בהצגה הזאת יש לנו לחשנית, יש עוד שחקניות בקאסט שנעזרות בה", היא אומרת. "במחזה בעכו אין לי לחשנית, אני לומדת את הטקסט בעל פה. בגיל הזה יותר קשה ללמוד בעל פה, אבל זה עדיין אפשרי. רוב השחקנים המבוגרים צריכים לחשן. זאת עבודה מאוד קשה גם לעשות חזרות וגם לזכור טקסט. צריך להשלים עם זה".
מתייחסים בכבוד לשחקנים הוותיקים בארץ על הבמה?
"אין לנו הרבה. יש לנו את ליא, מרים זוהר ואותי. את ליא לוקחים לשחק יותר מאשר אותי. שאלתי למה, ואמרו לי, 'כי ליא מביאה קהל'".
נעלבת?
"ממש לא, כי ליא שחקנית נהדרת. אבל גם אני יכולה להביא קהל. יפה שדואגים לליא, ודואגים שהיא לא תהיה לבד. זה מקסים. כשאני לא משחקת, אני כותבת. אני מסתדרת עם כולם. ביאליק כתב לנו את 'נדנד', וכאלה הם החיים. עלה ורד עלה ורד. כשאתה מתבגר או מזדקן אתה צריך יותר להילחם על תפקידים. אני לא נלחמת לקבל תפקידים, כי זה לא באופי שלי להילחם. כשאני מקבלת, אני מאוד שמחה, וכשאני לא מקבלת, אני לא מתעצבת. אני כותבת. אין לי רגעים שאני עצלנית בהם".
6 צפייה בגלריה
"אין לי רגעים שאני עצלנית בהם". מתוך ההצגה "שעון החול", פסטיבל עכו 2023
(צילום: גל רוזנמן)
בתקופה כזאת, בשנת 2019, נולד גם הספר שכתבה על תולדות חייה. "הייתי לבד ולא נתנו לי תפקידים. אדיבה גפן, חברה שלי, אמרה לי" 'תכתבי על החיים שלך. את מספרת כל כך יפה וככה תכתבי'. אמרתי לה, 'אבל אני לא סופרת', והיא אמרה לי, 'ברגע שתכתבי את תהיי סופרת'. היא וחברתי המשוררת נגה יתומי תמכו בי. הייתי כותבת ומראה להן כדי לדעת מה הן חושבת – האם זה לא מלא ברחמים עצמאים. והן ידעו להגיד לי".
עם איזה שחקנים הכי אהבת לשחק?
"עם הרבה, בין השאר עם יוסי בנאי, מוסקו אלקלעי, ניסים עזיקרי ויוסי גרבר. מליא למדתי המון. היא פרטנרית נהדרת. כמעט כולם כבר אינם לצערי הגדול".
לא רק אל השחקנים שהיו ואינם היא מתגעגעת, גור גם מתגעגעת מאוד לישראל של אותם ימים והיא מתקשה לקבל את מה שקורה כעת במדינה. "בושה איזה אנשים נבחרו עכשיו ומנהלים את המדינה", היא אומרת. "בגילי אני צריכה לחוות אותם ואת הפה שלהם. אין שם חמלה. אני מבחינתם כבר לא שייכת, אני פאסה. כשאני רואה אותם, אני סוגרת את הטלוויזיה או מנמיכה את הקול. אני לא רוצה לשמוע אותם. מנהלים אותנו פוליטיקאים עם פה מלוכלך. מתי היה טוב כאן? כשבן גוריון היה ראש ממשלה היה הכי טוב".
מה את חושבת על הדור הצעיר של השחקנים?
"הם מאוד מוכשרים ומלאי ביטחון עצמי. לפעמים אני צריכה לבקש רשות להעיר להם הערה. אני אומרת, 'שחקן צעיר, אפשר להגיד לך משהו?', והוא אומר, 'לא'. כי הם יודעים הכול, או לפחות הם חושבים ככה. והם מפסידים. ככה לא לומדים. ככה אני למדתי מליא. שאלתי אותה שאלות והיא הייתה אומרת לי איך ומלמדת אותי".
6 צפייה בגלריה
"כל הזמן ילדים מבקשים ממני להצטלם איתם". רבקה גור ויעקב בודו, מתוך "קופה ראשית"
(באדיבות כאן)
גור כבר הבינה מזמן שלא משנה כמה תפקידים נהדרים תעשה בתיאטרון, תמיד יזכרו אותה בגלל התפקידים בטלוויזיה ובקולנוע. הקהל הצעיר זוכר את אותה כשכנה הנרגנת מסדרת הילדים "הפיג'מות" וכאמא של אמנון טיטינסקי (דב נבון) ב"קופה ראשית". "עבר זמן מאז ששיחקתי ב'פיג'מות', ועדיין קוראים לי 'ברכה'", היא צוחקת. "אני אומרת להם, 'אני לא ברכה, אני סוניה, האמא של טיטינסקי, והם אומרים, 'אנחנו לא נשכח אותך כברכה. כל הזמן ילדים מבקשים ממני להצטלם איתם. הם רואים טלוויזיה במקום לקרוא ספרים".
עד מתי תשחקי?
"אני מקווה שעד גיל מאה. מישהו שאל אותי, 'איזו תפקיד את רוצה לשחק?' אמרתי את המלט – כדי לשאול האם היה כדאי או לא כדאי כל מה שעשיתי כאן".
