סרטו של עמיר מנור, "הבית ברחוב פין", נמשך קרוב לשעתיים שבמהלכן הצופה מוזמן לסיור בגיהינום. זו אינה שורת פתיחה מבטיחה במיוחד, וסביר שהיא תרתיע חלק מהקוראים מלצפות בסרט, אבל מנור אינו מתנצל, לא מספק נרטיב שקרי של גאולה, ובסופו של דבר מתמודד באופן מודע ומחושב עם הסוגיות האתיות והאסתטיות שעולות מהעיסוק בהחפצה ובהשפלה של הגוף הנשי. זהו סרט על סחי ומדמנה אנושית שיהיו ודאי מי שיסלדו ממנו ואחרים, כמוני, שיעריכו את ההליכה הזהירה על הקו הדק שממנו אפשר ליפול אל הפרובוקציה הזולה והנצלנות.
הבית ברחוב פין - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הבית ברחוב פין 1 היה במשך שנים אתר ידוע לשמצה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב (היום מתנוסס במקומו בית מגורים שנבנה לפני מספר שנים). פקדו אותו סוחרי סמים, מכורים, נשים שעסקו בזנות ובני נוער אבודים. זו הייתה כתובתו של הגיהינום. סרטו של מנור מתרחש מטבע הדברים בתקופה שבה הבניין עוד עמד על תילו – אולי בשנות ה-90 או ראשית המאה הנוכחית – והוא מכניס אותנו אל המרחב הנורא הזה כמעט בלי הכנה מוקדמת ותוך שימוש באסתטיקה של צבעים אדומים בוהקים שמעלים את האסוציאציה המתבקשת (מנור אכן הכיר את המקום כאשר התנדב במרפאת לוינסקי הסמוכה).
הסרט מלווה צעירה רוסיה בשם דינה (ניקה באק) שקשר עם בחור מפוקפק המציג עצמו בפניה כ"אבינועם" (אמרי ביטון) מוביל לכליאתה בכתובת הנ"ל, להתמכרותה בכוח לסמים ולעבודה בזנות. מסתבר שאותו גבר, ששמו האמיתי הוא יהודה, עובד בשירותו של סרסור אכזר (רמי הויברגר), ותפקידו הוא לפתות נערות אבודות כדינה. בסצנות הפותחות היא נחטפת, נכלאת בחדר אטום שקירותיו מצופים קרטוני ביצים לצרכי בידוד, ואפילו מאולפת, בהיעדר ניסוח אחר, לצרוך את הסם מזכירות סרטי פורנו-עינויים נוסח "הוסטל" ושות'.
אכן, "הבית ברחוב פין" נחווה בדרכו גם כסרט אימה, והבחירה האסתטית הזו מונעת ממנו מלגלוש אל תחומי הדידקטיות. אין כאן סיפור המפנה אצבע מאשימה, מציב אופציה של הצלה או חותר אל סוף טוב. אנחנו נחשפים אל דינה מבלי לדעת עליה דבר (אפילו השם שניתן לה, "מאיה", הוא בדוי לשירות הלקוחות), ורק בהדרגה, במרומז, לומדים על הרקע שלה ועל טראומה משפחתית נוראה. מנור מסתפק באימה, הממשית והפסיכולוגית, כדי לעצב מרחב מבודד ומציאות מנותקת ("אני לא גמרתי מ-96', וגם אז ביבי היה ראש ממשלה", מציינת כאן אחת הדמויות והמשפט הזה מוסיף להיות רלוונטי). זוהי אימה נטו.
סרטים כמו "הבית ברחוב פין" שעוסקים בניצול מיני, זנות, השפלה וסדיזם, רשימה חלקית בלבד, מציבים תביעה אתית בפני יוצריהם והשחקנים. כיצד להימנע מהפיכת התיאורים הקשים למשהו מענג ומציצני. הדברים משמעותיים במיוחד כאשר מדובר במבטו של במאי גבר בנשים המושפלות ומנוצלות על ידי גברים אחרים – מבט שניתן לזהות בו מידה מסוימת של רפלקסיביות ומודעות עצמית. לזכותם של מנור והצלם המצוין שלו, גיא רז, ייאמר שהתהיות האלה עולות מהבחירות האסתטיות בסרט שנשענות על טשטוש מיקוד התמונה, התבוננות מרוחקת, הסתרת חלקי גוף, וכן על יחסי דיבור-דימוי שמותירים פרטים הגובלים בפורנו-עינויים כשהם מטושטשים ובנוסף מצביעים על יחסי השליטה המגדריים המתקיימים במציאות של הסרט, מבלי להראותם ממש.
הסוגיות האלה ניצבו במרכזם של כמה סרטים ישראליים שעסקו בתעשיית הזנות בישראל. בראש ובראשונה "אור" (2004) של קרן ידעיה שבו גילמו רונית אלקבץ ודאנה איבגי זונה ובתה המתקשות לחמוק מהנתיב שכמו נקבע להן מראש – משהו שידעיה הדגישה באמצעות השימוש בשוטים סגורים וסטאטיים. בשנה בה הופק סרט זה נוצר גם סרטו של עמוס גיתאי, "הארץ המובטחת", שתיאר את כלכלת הסחר בנשים בישראל דרך סיפורן של נשים ממזרח אירופה שנמכרות לזנות. המסע הזה אל המקום שהכותרת מתייחסת אליו באירוניה שימש אז את גיתאי כאלגוריה על חציית גבולות שהיא גיאוגרפית וגופנית כאחת. סרט נוסף, "ניקה" של ארנון צדוק מ-2012, מזכיר בעלילתו את סרטו של מנור, שכן גם הוא עוסק בצעירה, הפעם אוקראינית שנחטפה למטרות זנות, והקשר שמתהווה בינה ובין הכולא שלה שנע בין אלימות ואינטימיות.
נקודת האור בהוויה הכלואה של דינה היא זונה מכורה בשם גלית (ריימונד אמסלם, שזכתה בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על הופעתה). אנו יודעים שיש לה ילד בשם אורי שנע בין מוסדות ומשפחות אומנה ושעמו היא מנסה לשווא ליצור קשר הנמנע על ידי אישה לא מזוהה שעונה לה מצדו השני של הקו (הסרט מתרחש בתקופה בה עדיין מדברים בטלפונים ציבוריים). בין גלית ודינה נרקמת מערכת יחסים של חום ותמיכה, והופעתה של אמסלם מעניקה לו כמה מרגעיו המרגשים ביותר, והיא מצליחה להפוך אפילו מונולוג צפוי שהיא נושאת בפני דינה לקראת סופו של הסרט ושבו היא מספרת את סיפורה – לאפקטיבי. לעומת זאת, הדמות שמגלם הויברגר מעוצבת בקווים שהם על גבול הקריקטורה, עם שפת דיבור מלאכותית-משהו הנדרשת לעולם החי והטבע כדי להסביר את מעשיו האכזריים.
3 צפייה בגלריה
הופעתה של אמסלם מעניקה לו כמה מרגעיו המרגשים ביותר. מתוך "הבית ברחוב פין"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
פחות אהבתי את הדרך בה בוחר מנור לחתום את הסרט, ואת המהלך הדרמטי שהופך את המקרבן למלאך הגואל. יש בזה משהו מאולץ ולא לגמרי ברור מה מתחולל בנפשו של יהודה שקושר אותו אל דינה וגורם לו (לשווא) לרצות להציל אותה מגורלה – מה גם שהוא יודע מה קורה למי שמנסה לסדר את האיש שבשירותו הוא עובד. אבל נדמה שהרובד הפסיכולוגי פחות חשוב למנור. יהודה, אחרי הכול, הוא עוד חוליה בשרשרת המזון, מעין חולדה אנושית שמבינה בעצמה שמי שאוכל היום ייטרף מחר. צפיתי לראשונה בסרט בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל חיפה בסתיו 2021. חוויתי את האפקטיביות שלו, ועם תום הצפייה חשתי צורך להתקלח, לשטוף מעצמי את דימויי הרפש שכמו נדבקו לגופי. בצפייה חוזרת, כוחו של הסרט לא פג בשנתיים וחצי שחלפו מאז.
