"משחק האריזה למחנה המוות" הוא רק אחד משלל המשחקים בלייט-נייט הגרמני שעלה לאחרונה בשם "היהודים של ליל שישי" (Friday Night Jews), בערוץ הגרמני הממלכתי WDR. היוזם, המפיק והמגיש של הלייט-נייט הזה, וגם מי שאחראי על בישול ארוחת השבת שמוגשת במהלכו, הוא השחקן והמוזיקאי דניאל דונסקוי. יהודי, ללא ספק, אבל כזה שמעיד שהיהדות שלו היא המרכיב הקטן ביותר באישיות שלו. ולא פלא - לא קל לשמור על זהות מוגדרת ומקובעת כשאתה זז כל כך הרבה כמו דונסקוי. הוא נולד בברית המועצות - קצת לפני הפרסטרויקה - לאמא אוקראינית ואבא רוסי. זמן קצר אחרי שנולד ההורים שלו ניצלו את האפשרות לרילוקיישן ועברו לברלין, שם הוא היה "הילד הרוסי". בגיל 12 ההורים שלו התגרשו והוא עבר לגור בישראל עם אמו ובן זוגה החדש, והמיתוג שלו שונה ל"ילד הגרמני". בגיל 18 הוא חזר לגרמניה לבד אבל לא מצא את עצמו והחליט להמשיך ללימודי משחק בלונדון. הקריירה שלו הביאה אותו למחייה על קו לונדון-ברלין, כשלעיתים קרובות הוא מלוהק לתפקידים שונים בסדרות גרמניות ("לזייף את היטלר", שמשודרת בימים אלה ב-HOT) או בריטיות ("הכתר", בתפקיד ג'יימס יואיט, מאהבה של הנסיכה דיאנה).
אף שעד לפני שנה הוא לא הזכיר מעולם את היהדות שלו בראיונות, כשעלתה ההזדמנות להעלאת הלייט-נייט שעוסק ביהדות גרמניה הוא קפץ על העגלה. עכשיו הוא מגדיר את עצמו בגיחוך כ-Media Jew, שמוזמן לשלל תוכניות אירוח פוליטיות ושוטח את דעתו על שלל נושאים אקטיביסטיים וחברתיים. הרעיון לתוכנית התאפשר הודות להחלטה הכמעט אירונית של ממשלת גרמניה לציין "1,700 שנים לחיי יהודים בגרמניה" ("חיים, כן?" הוא צוחק), ותקציבים נדיבים שניתנו בעקבות ההחלטה, ושהוקצו לתכנים יהודיים.
"לפני 1,700 שנה לא הייתה גרמניה, נתחיל מזה, אבל ההוכחה הראשונה לקיומם של יהודים באזור שהיום הוא גרמניה היא מלפני 1,700 שנה. איזה בחור הרשה ליהודי לעבוד איפשהו וזה תועד, אז הם המציאו את החג הזה ושאלו אותי אם אני רוצה לעשות משהו בקשר לזה. ואני כזה 'מה זה לעזאזל החג הזה? מי המציא את השיט הזה?'", הוא משחזר בחיוך. אבל לתקציב בודקים את השיניים, ודונסקוי, שהיה מוכר בגרמניה בעיקר בעקבות התפקיד שלו בסדרה "סיינט מייק", בה הוא מגלם כומר קתולי שהוא גם סוחר סמים, החליט שזאת ההזדמנות שלו להבהיר לגרמנים שיש גם יהדות אחרת - או יותר מדויק, יהודים אחרים. "כי אם תשאל גרמני מה זה בשבילו יהודי אז זה קודם כל יהודי מת בשואה, אושוויץ ובירקנאו ואוי אוי אוי וסליחה, או שזה חייל ישראלי וביבי נתניהו.
"כשאני מסתכל בתוכניות גרמניות על יהודים זה תמיד מתחיל ככה", הוא אומר ועובר למבע רציני ועגמומי ודיבור איטי ונמוך, "'היום אנחנו פוגשים את הקהילה היהודית בדיסלדורף, זאת חנה, היום יום שישי וחנה אופה חלות'. מי זה? את מי זה מייצג? לא אותי. אז הלכתי לערוץ ואמרתי שאפשר לעשות תוכנית אבל אני מפיק אותה ואני מקבל החלטות קריאטיביות, והיא תיראה כמו שאני רוצה ונביא את האורחים הצעירים, הקוליים, היהודים שאני מכיר, וזה עבד. הבאנו אנשים שלתפיסת הגרמנים אין מצב שהם יהודים, כל האנשים המודרניים והליברליים - לא היה לזה שום מקום במדיה הגרמנית. ובגלל זה זה הצליח, אבל זה היה מאוד קשה".
למה?
"היו הרבה מלחמות כדי שהתוכנית תיראה כמו שהיא, שהיא תהיה קולית ומצחיקה, שנוכל לשתות וודקה, שהיא תשודר בשישי בערב! כשאני גדלתי בארץ ראינו 'ארץ נהדרת' כל שישי בערב, ומי שרצה חיכה לצאת השבת. אבל בערוץ הגרמני מאוד חששו ואמרו 'לא, זאת תוכנית יהודית, אי אפשר להראות את זה בשישי'. למה? 90 אחוז מהיהודים בגרמניה הם חילונים. הם הגיעו מברית המועצות ואנחנו חיים במדינה חילונית. למה לא לעשות את זה? 'כי יגידו שאנחנו אנטישמים'. אבל אני אמרתי שאם הם רוצים תוכנית על מיעוט, שיתנו למיעוט להחליט מה טוב".
ב"יהודים של ליל שישי" דונסקוי אכן מתח את הגבולות התרבותיים של הגרמנים ואת הדימוי המיושן של היהודים במדינה. התוכנית, שעלתה בתחילה באינטרנט ובעקבות הצלחתה עברה לערוץ עצמו, היא למעשה ארוחת ליל שישי שמורכבת ממאכלים משולחן ערב שישי כמו לאטקס, בורשט או חריימה, וסביב השולחן מתקיימים דיונים נינוחים בנושאים כמו סטריאוטיפים על יהודים, אנטישמיות כמובן ומשחקים כמו משחק האריזה למחנה המוות או פינה בשם "שאל את היהודי", בה אנשים שאינם יהודים מפנים לאורחים שלו שאלות. "דברים כאלה מעולם לא קרו בטלוויזיה הגרמנית", מבהיר דונסקוי, "כי ליהודים אסור היה להתבדח על עצמם ולאף אחד אחר היה אסור להתבדח עליהם".
איך הגרמנים מסתדרים עם ההומור שלך?
"למדו להבין אותי. היה לי מזל שלא הבאתי את זה מאפס כי כבר הכירו אותי וידעו שאני תמיד אעשה מהכול בדיחה, אז ציפו לזה. העיתונאים אהבו שיש להם על מה לכתוב, כמובן שבני ה-50 פלוס שגרים בערים קטנות לא הבינו מה לכל הרוחות קורה פה. אבל זאת התוכנית, לתת להם הזדמנות לגעת בזה יחד איתי, כי אני בעצמי לא מבין מה זה להיות יהודי. מה זה להיות גרמני? להיות גבר גרמני זה לא להיות אישה גרמנייה, להיות גרמני מהמזרח זה לא כמו להיות גרמני מהמערב. אותו דבר נכון לגבי היהודים, והם חייבים להתגבר על זה שיהודים זה ערימת גופות באושוויץ. יהודים חיים מצוין בגרמניה ושמחים, תעזבו אותנו בשקט".
אתה לא דתי משום בחינה, אתה חילוני לגמרי.
"כן. אני נכנס לתוכנית ואומר שזה פרדוקס. אני לא מאמין באלוהים אבל קורא לעצמי יהודי. יהדות מבחינתי היא תרבות. אני גדלתי חילוני לחלוטין, עשינו קידוש ואז אכלנו שרימפס ובייקון. אז אני מדבר על יהדות מנקודת מבט תרבותית כי אני לא מבין את הדת היהודית. אני יכול להבין את החגים אבל אני לא היהודי שיסביר לך יהדות, וזה משהו שניסינו מאוד להביא בתוכנית".
אז במה מתבטאת היהדות שלך?
"כשאתה גדל בגולה, בעיקר בגרמניה, אתה לא יכול שלא תהיה ליהדות שלך השפעה עליך. כילד אתה לומד על השואה בבית ספר גרמני, ואתה חוזר הביתה ואומר 'אני יהודי? אז בעצם הם היו הורגים אותי?' ואפילו המחשבה הזאת לבדה, 'היו הורגים אותי בשלב מסוים', מגדירה אותך באיזשהו אופן. כשאמא שלי התחתנה בפעם השנייה בגרמניה, בעלה היה מאוד ציוני והיהדות נכנסה לחיים שלנו גם דרך המעגל החברתי. הלכתי למחנה קיץ יהודי בפעם הראשונה בחיים, ופתאום הרגשתי שאני יכול להתחבר לכל הילדים האחרים כי לכולם היה אותו הניסיון בלהיות חריג ושונה, מיעוט בחברה. חוץ מזה, בנוסף להיותי יהודי גם הייתי זר שחי בחברה גרמנית הגמונית ולבנה. ופתאום כולם היו מהגרים סביבי, כולם הגיעו מאיפשהו. הרגשתי שייכות.
"כשגרתי בארץ הרגשתי הכי לא יהודי, אגב, כי לא הייתי צריך. פה (בגרמניה, ס"ש) הייתי מוצא את עצמי הולך לבית כנסת פה ושם, פוגש חברים. נראה לך שבארץ ראיתי בית כנסת מבפנים? שביום שבת, במקום ללכת לים ולאכול סביח אני אשב בחדר עם מזגן ואקשיב לאיזה זקן קורא מהתנ"ך? ברור שלא! כי למה לי לעשות את זה? בארץ אתה לא צריך את זה, כי יש לך משהו שנקרא ישראליות. אז הסיפור הוא לא על מה זה להיות יהודי אלא על מה הייתה המשמעות של להיות יהודי בחברה שגדלת בה. כשכולם איכשהו יהודים מסביבך אין לזה שום משמעות".
"כשכולם יהודים מסביבך אין לזה שום משמעות"
שיחת הזום שבאמצעותה מתראיין דונסקוי - הודות לקורונה - מתנהלת ביום של ליל הסדר. חלק אחד של המשפחה של דונסקוי מתגורר בישראל - אמא שלו, אחותו הקטנה ואחיו. החצי השני - אביו ומשפחתו השנייה - מתגוררים בשווייץ. "בגיל 32 אני יכול להתמודד עם החיים בעצמי", הוא קורץ. את מה שעלול היה להפוך למשבר זהות בעקבות ריבוי הרילוקיישנים והלאומים שהרכיבו את חייו הוא התמיר למוזיקה ולמשחק. "יש לי מלא צלקות וטראומות מלהיות זר אבל אני אוהב אותן כי אני עושה מהן אמנות", הוא מודה. "לי זה עזר בחיים. אם לא הייתי בן אדם שמבטא את עצמו הייתי בטח מדוכא, אבל אני יכול להוציא את הכול באמנות וזאת הפריווילגיה שלי".
המשפחה שלו הגיעה מברלין לארץ בשבוע השני של האינתיפאדה השנייה, כשאוטובוסים מתפוצצים בתל אביב עורכים לו קבלת פנים מקומית. את ברית המילה שלו ערכו לו בגיל שש בגרמניה, על שולחן האוכל של סבא וסבתא שלו, סביבו המשפחה עדיין מתאספת מפעם לפעם. "המוהל היה תורכי כי לא מצאו יהודי", הוא מגחך, "אותו מוהל שעשה ברית גם למוסלמים. אז הוא בא ומישהו מלמל איזו ברכה יהודית. אני לא יודע למה לא מצאו מוהל ומעולם לא שאלתי, כי זה לא משהו שאתה שואל עליו. 'אמא תגידי, אני מסתכל על הפין שלי ופתאום חשבתי'..."
לפחות הרדימו אותך?
"יין, או וודקה בטח. רוסים. אבל זה לא היה כזה טראומטי. הם עוד גרים באותה דירה ובכל פעם שאני בא לסבתא אנחנו אוכלים שם, אבל יודעת מה? יש חיבור יותר חזק לסבא וסבתא שלך מאשר הידיעה שהם אוכלים כל ארוחה שלהם על אותו השולחן שהעורלה שלך נחתכה עליו? אני לא חושב".
תעשה לילד שלך ברית?
"נראה לי, לא יודע. תלוי איפה אני אחיה. קודם כל, מסיבות רפואיות זה עדיף, אבל אני כל כך רחוק עכשיו מלהביא ילדים, אני אפילו לא יכול להחזיק מערכת יחסים של שבוע אז נראה לי שכשאני אגיע לשם אני אתחיל לחשוב על זה".
את נעוריו בארץ הוא העביר כמתבגר שמנמן וממושקף עם רווח בשיניים, לדבריו. בגיל 16 התרחשה המטמורפוזה שמתרחשת לעיתים בקרב מתבגרים - הוא גבה מאוד, השיער שלו החל להיראות כמו "שיער של גולש גלים", והוא מצא את עצמו בפסטיבל בומבמלה. מלהקת אחת ניגשה אליו וניסתה לשכנע אותו שהעתיד שלו טמון בדוגמנות. "ניסיתי להסביר לה שאני מתבגר שמן עם רווח בשיניים ומשקפיים - מתבגר שבמובן מסוים מעולם לא עזב את הגוף שלי, לא משנה מה קרה לי", הוא מאבחן. אחרי שקיבל את הקמפיין הראשון שלו הוא חזר לבית הספר רק כדי לגלות שהתלמידים האחרים מתייחסים אליו בכבוד חדש. "ואז נהייתי מיזנטרופ", הוא צוחק, "כי התחילו לדבר איתי פתאום, ואני הבנתי שלא משנה מה אני אעשה או מי אני אהיה, אנשים יחליטו מי אני לפני שתהיה לי הזדמנות לספר להם. לא נהניתי מזה בכלל. לא היה לכם שום עניין בסיפור או באישיות שלי, אבל עכשיו כשיש תמונה שלי בשער של עיתון אתם אוהבים אותי? שם הבנתי שככה חברה עובדת. ועם כל האמפתיה שלי לבני אדם, קשה להיות אמפתי כלפי האנושות. ככלל אנחנו פשוט חרא".
דונסקוי העביר עוד כמה שנים בארץ עד שבגיל 18, כשכל החברים שלו התגייסו לצבא והוא, נטול אזרחות ישראלית, נותר מאחור, הוא החליט לחפש את עצמו בברלין. הוא התחיל בלימודי ביולוגיה אבל הצורך להביע את עצמו אמנותית לא עזב, והוא החליט לשנות מסלול. כשהוא ללא מעגל משפחתי, גרמניה כבר לא הרגישה לו כמו בית, ומלגה שקיבל בבית ספר למשחק בלונדון הביאה אותו לעוד סיבוב זרות במקום חדש. "שם לאף אחד לא אכפת אם אתה יהודי או לא", הוא מספר, "וזה דווקא הזכיר לי את ישראל, כשכל אחד מגיע מתרבות אחרת. כי עם כל הבעייתיות שיש בזה זה גם מוביל לתרבות שכוללת הרבה מאוד מציאויות אחרות. ובאנגליה יש שני אנשים מגאנה, אחד מפקיסטן, מישראל, מלבנון, מאפריקה - ודווקא שם הרגשתי טוב, הרגשתי בבית".
"זה הקטע עם גרמניה, אם אתה צולל למשהו ובודק מה יש מאחורי זה, זה תמיד נאצי או יהודי מת"
אחרי תקופה שבה שיחק בתיאטרון באנגליה הוא קיבל הצעה לתפקיד ראשי בסדרה הגרמנית, "סיינט מייק", שהפיקה חברת ההפקה שאחראית על "לזייף את היטלר", בה גילם דונסקוי צייד נאצים ישראלי. "ומה שיותר מורבידי זה שמדובר בחברה שהפיקה את כל סרטי הפרופגנדה הנאצית, 'היהודי זיס', דברים מהסוג הזה. אבל זה הקטע עם גרמניה, אם אתה צולל למשהו ובודק מה יש מאחורי זה, זה תמיד נאצי או יהודי מת". לאחרונה הוא שיחק בעונה השנייה של הסדרה "הברברים" בנטפליקס, הסדרה דוברת האנגלית הנצפית ביותר בגרמניה, שעוסקת במאבקים בין האימפריה הרומית לשבטים גרמאניים במאה הרביעית לספירה.
"תודה לאל זה לא על היהודים והם לא מעורבים בזה הפעם", הוא מחייך, "כשאני מקבל תסריטים וקורא אותם אני קודם כל בודק - 'הוא יהודי? אה לא, מזל'. היה לי תפקיד אחד של סתם בחור גרמני בשם לארס שהוא טכנאי שחי במינכן, וזה היה כל כך כיף. שיחקתי במחזה בלונדון בשם 'יהודים רעים', אחר כך שיחקתי כנר ישראלי ששונא כנרים פלסטינים, פסיכופת אמריקאי שהורג אנשים, וסוף סוף כאן אני סתם ברברי רומי שהופך ללוחם גרמני. הרבה קרבות חרבות, רכיבות על סוסים. הצילומים היו בפולין, אגב, 20 קילומטר מאושוויץ, ובכל בוקר כשיצאתי לחכות להסעה שלי חיכיתי ליד התחנה שהתיירים נוסעים ממנה למחנה".
לא תוכל לברוח מזה.
"על המדרכות בברלין יש לוחיות מוזהבות עם שמות של יהודים שגורשו מגרמניה. אם הייתי יוצא מהבית כל יום ואומר לעצמי 'הבן אדם הזה מת כי הוא היה יהודי, וגם זה, וגם זה', לא הייתי יכול לחיות פה. רוב הזמן אתה שוכח כי אתה יכול אבל גם אם אתה נוטה לשכוח, ברגעים מסוימים זה חוזר אליך. אנשים לא מבינים שאנטישמיות זה משהו אמיתי. ההצלחה של התוכנית גם הוציאה הרבה שיט מאנשים. קיבלנו גם הרבה שנאה ואיומי מוות מהנאצים החדשים, ובתור היהודי השימושי אתה חייב שתהיה לך דעה על הכול, ובמיוחד על ישראל. הדעות שלי על ישראל - את חלקן אני שומר לעצמי. יש אנשים אחרים שהעבודה שלהם היא לבקר את ישראל, חלק מהם אפילו הפכו את זה למשימת חייהם.
"יש פה קטע לא פשוט עם ישראלים שמגיעים לברלין והופכים למבקרים הכי גדולים שלה, ואנשים אוהבים אותם, כי אם אתה יהודי או מישהו שקשור לישראל ואתה פותח את הג'ורה וצועק את דעתך, הם שמים אותך בעמוד הראשון. אז אתה לג'יט והם יכולים להשתמש בך למה שהם צריכים. אבל הדבר הטוב הוא שאתה יכול להשתמש בהם בחזרה, אז אני הולך לתוכניות ומציג את ההשקפה שלי. ולהרבה אנשים, בעיקר ממיעוטים ובעיקר מהגרים, אין הזדמנות לדבר על זה".
איפה אתה מצליח לחבר את העולמות האלה?
"כש'לזייף את היטלר' צולמה באפריל-מאי בשנה שעברה, אמא שלי ישבה במקלט בישראל ואני ישבתי באמצע גרמניה בתוך בית מלא צלבי קרס, כי עכשיו אני ישראלי שצד נאצים. הסיטואציה הכי סוריאליסטית, כי הסדרה מתרחשת בשנות ה-70, צלבי קרס זה משנות ה-40 ואנחנו ב-2021. ואני יושב בחדר המוזר הזה ומדבר עם אמא שלי בטלפון, ושואלים אותי מההפקה למה אני כל היום בטלפון, ואני מסביר שאמא שלי במקלט ואני כמו טמבל הורדתי את האפליקציה שאומרת איפה יש אזעקה, כל כך יהודי מצידי. אבל זה גם מה שמושך אותי באמנות, שאני מסוגל לחבר בין מציאות שהיא כל כך נפרדת וסוריאליסטית, אבל כשאני משחק את הדמות הזאת מתוך הידיעה שאמא שלי במקלט, זה עושה לי משהו.
"אני זוכר שהגעתי לארץ כחלק ממשלחת גרמנית שהגיעה לבית הנשיא (רובי ריבלין, ס"ש) שרו את 'התקווה' ומשם נסענו באוטובוס לבאר שבע, אין לי מושג למה אבל סבבה. הייתה איתנו מזכירת התקשורת של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית בגרמניה. היא שאלה אותי באוטובוס 'תגיד, אתה גרמני?', ואני כזה 'כמה יותר גרמני אני יכול להיות? אני יושב פה עם המשלחת הגרמנית והנשיא הגרמני, יש לי את דגל גרמניה על האוטובוס, יש לי אזרחות גרמנית, אני Pasport German'. והיא אומרת לי, 'האם בלב שלך אתה פועל בשביל המדינה שלנו?', ובאותו הרגע אתה מבין שלא משנה מה תעשה, זכיתי בכל הפרסים עם התוכנית והם אוהבים אותי בתור שחקן אבל הם תמיד יחשבו עלי בתור הקוסמופוליטיקן היהודי".
מה אנחנו, הישראלים, לא מבינים לגבי יהודים שחיים בגרמניה היום?
"שקשה להבין את ישראל. מאוד. שיש אנשים שלא רוצים לחיות בישראל וזה לא כי הם לא אוהבים אותה, זה בגלל שהם רוצים לחיות באירופה. שאפילו אם אנחנו חילונים אנחנו קרובים ליהדות, כי אין לנו ברירה. ושזה מזל גדול לחיות בארץ אם טוב לך שם. אני חושב שבישראל מאמינים שהחיים באירופה טובים יותר, אז לא. הלוואי והייתה לי היכולת לגור בישראל. אפילו במעגלים החברתיים שלי היו אנשים שעברו לישראל ומאוד רצו לחיות שם, אבל לא הצליחו כי זה קשה. כי לא הרוויחו מספיק כסף כדי לגור בתל אביב והם לא רצו לחיות בחדרה. אם אתה חי בישראל וטוב לך, זאת פריווילגיה.
"כל כך הרבה שנים ישראל רצתה להיות אירופה, אבל היא לא אירופה ולא תהיה, ועדיף לאמץ את העובדה שישראל היא במזרח התיכון, אני חושב, אז אל תנסו להיות אירופה. הרבה אנשים הגיעו לישראל מאירופה והביאו דברים אירופאים, אבל אני יודע שכשאני טס לתל אביב אני טס למזרח התיכון ואני אוהב את זה. אז התפיסה שבאירופה הכול יותר טוב - זה לא נכון".