כשפוליטיקאי – לא משנה מאיזה צד – מחליט לבחור בלהיט שכתבת פעם לקמפיין הבחירות שלו, זה יכול להיות מחמיא ומתגמל, אבל כדאי שישים לב למילים של השיר ולהקשר שבו נכתב, ולא רק למידת הפופולריות שלו. אחת הדוגמאות המפורסמות היא זו של רונלד רייגן שאימץ את שיר המחאה Born in the USA באמצע שנות ה-80 - והרגיז את מחבר השיר ברוס ספרינגסטין. אבל רייגן לא לבד.
כמה שנים לאחר מכן, עדיין באמריקה, ביל קלינטון השתמש במרוץ הראשון שלו לבית הלבן בלהיט רוק לא פחות קאנוני, Don’t Stop של פליטווד מק. בניגוד לספרינגסטין ולרייגן, כשקלינטון ניצח, הלהקה דווקא התייצבה להופעה בנשף החגיגי, והנשיא המבטיח הצטרף אליהם עם הסקסופון שלו. אין ספק שקלינטון אהב את השיר הענק הזה – ובאמת, איך אפשר שלא? – אבל לו היה טורח להקשיב למילים שלו או להתעמק בסיפור הרקע שקדם להקלטתו ב-Rumours, אלבום המופת של פליטווד מק, שיצא היום לפני 45 שנה, יכול להיות שהוא היה מחליט לוותר עליו.
מהבלוז של לונדון לסמים של קליפורניה
הלחנים הנהדרים שהופיעו ב-Rumours בהחלט תרמו להפיכתו לסיפור הצלחה היסטרי ולאחד מאלבומי הרוק האמריקנים הגדולים בכל הזמנים. הצלחה שתורגמה למכירות של יותר מ-40 מיליון עותקים עד היום ולזכייתו בפרס "האלבום הטוב של השנה" בטקס הגראמי של 1977. הטקסטים ששודכו להם כבר הציגו אווירה פחות קלה לעיכול. למרות שנאספו תחת הכותרת "שמועות" – הם עסקו בעובדות כואבות ונוצרו ממערכת היחסים המאוד לא פשוטה בין חברי הלהקה. מערכת יחסים שידעה חוסר נאמנות, רומנים מהצד, בגידות ופרידה של שני זוגות. Rumours הוא מסמך מר ואכזר שכל רגע שבו נכתב, נוגן והושר מהתוגה והכעס של חברי ההרכב. הוא היה כזה בשנת 1976 שבמהלכה הלך והתגבש. הוא היה כזה בחורף 1977 כשיצא ונחטף מחנויות המוזיקה. והוא נותר רלוונטי ואותנטי גם 45 שנה אחרי.
עשר שנים לפני ההצלחה העצומה באמריקה, הסמים, השמועות והרומנים, פליטווד מק הייתה במקום אחר לגמרי. ב-1967 בבריטניה יצא לדרך הרכב צעיר שהציע רוק-בלוז מסקרן ומבטיח אבל גם כזה שלא בדיוק טרף את המצעדים. אלו היו הימים שבהם הגיטריסט המנוח פיטר גרין הנהיג את החבורה, לצד הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד, שאיכשהו הצליחו לשרוד את כל הגלגולים המוזיקליים והשינויים הפרסונליים שהלהקה עברה לאורך השנים. והיו לה כמה וכמה כאלה.
גרין חתך מההרכב בערך כשהסבנטיז התחילו לטובת קריירת סולו שלא ממש המריאה, והחברים שנותרו המשיכו לחפש את דרכה של הלהקה. נגנים באו והלכו – למשל הגיטריסט והסולן בוב ולץ' שלא נשאר יותר מדי זמן; או הזמרת ונגנית הקלידים כריסטין פרפקט-מקווי, שדווקא היכתה שורש והפכה די מהר לבורג די מרכזי בלהקה. לולא הכריזמה הממגנטת של סטיבי ניקס (שהגיעה בהמשך), היא גם הייתה זוכה לקרדיט גדול יותר על תרומתה ללהקה.
בתחילת שנות ה-70 הם הוציאו כמה אלבומים טובים שכדאי להכיר גם היום (למשל Future Games ו-Bare Trees) - אבל התקשו לשמור על רמה אחידה. פליטווד מק הייתה כנראה ממשיכה לדשדש ואולי אפילו נעלמת, לולא פליטווד פגש במהלך סיור שערך באולפנים בקליפורניה ב-1974 את הצמד שיהפוך את הלהקה שלו לסיפור הצלחה בלתי נתפס כמעט – הגיטריסט לינדזי בקינגהאם וחברתו דאז, הזמרת וכותבת השירים, סטיבי ניקס. המתופף התרשם מיכולות הנגינה של הגיטריסט המתולתל, ובהמשך גם מאיכות השירה של הזמרת שתיכף תהפוך לאייקון רוק על-זמני. כשהוא הציע לבקינגהאם להצטרף להרכב, ענה לו הגיטריסט שהוא בהחלט ישמח, אבל רק כ"עסקת חבילה" עם ניקס. פליטווד לא התווכח.
לא רק הלהקה של פליטווד הייתה זקוקה להתחלה חדשה. גם הצמד המוזיקלי בירך על ההזדמנות הנוספת, בטח לאחר אכזבתם מהתגובות הפושרות שקיבלו על אלבום הבכורה היפה שלהם - Buckingham Nicks (שמשום מה עדיין לא זמין בשירותי הסטרימינג). אפילו העטיפה הפרובוקטיבית של האלבום שעליה הונצחו בני הזוג ללא חולצה, לא תרמה למכירות. לימים ניקס תתחרט על סט הצילומים המחפיץ הזה. בהמשך היא תתחרט על עוד כמה דברים שיקרו לה בתחנה הבאה - והמשמעותית בהרבה - בקריירה שלה.
החמישייה האנגלית-אמריקנית נכנסה לעבוד על האלבום הבא שלה, והראשון בפורמט החדש. אלא שלא רק הרכב החברים השתנה, גם המוזיקה שלהם עברה איתחול. במקום רוק-בלוז קודר ומאוד בריטי הם בראו עכשיו רוק-פופי מלוטש וסופר מלודי עם ניחוח קליפורני מתקתק ושחצני מובהק, בדומה לזה שאפיין באותם הימים את הלהקה הכי מצליחה שפעלה בחוף המערבי – האיגלס.
לרגל ההתחלה המחודשת הם החליטו לקרוא לאלבום שיצא ב-1975 - Fleetwood Mac. הם הקליטו מהר (תוך שלושה חודשים האלבום היה בחוץ), אך המתח בין החברים החדשים לישנים בעבע. בקינגהאם, הרכש החדש, ומקווי הבסיסט, אחד משני השותפים המייסדים, התכסחו לא מעט באולפן על תפקידי הנגינה שלהם. אחרי עוד ויכוח, הוותיק הבהיר לצעיר שהוא "המק" בפליטווד מק. להקה חפצת חיים חייבת שהחברים בה יריבו אחד עם השני מדי פעם, אבל כשהבעיות בבית מתחילות להעיב על היחסים והדינמיקה באולפן, כבר לא מדובר בתמריץ יצירתי, אלא במסלול המהיר לקריסה. באולפן, בקינגהאם התווכח עם מקווי על מהלכי אקורדים. בבית, הוא וניקס רבו כנראה על כל נושא אפשרי, והיחסים שלהם עלו על שרטון.
הדרך לאלבום העשירי של הלהקה (והראשון בפאזה האמריקנית שלה), הייתה מתוחה, אך היא הובילה למוצר סופי נטול פגמים שזכה להצלחה אמנותית וביקורתית מרשימה. הרוק הקליפורני הרך שפליטווד מק הציגה, בין היתר בשירים Monday Morning ו-I'm So Afraid של בקינגהאם (שפתחו וסגרו את האלבום), תפס מיד את האוזן. אך בעיקר היו אלו Rhiannon ו-Landslide הנפלאים שכתבה ניקס שהפכו את האלבום לסיפור הצלחה שהלהקה טרם הכירה - רק בארצות הברית נמכרו ממנו 7 מיליון עותקים. המספרים המרשימים והמפתיעים, היו רק הפרומו למה שיקרה לפליטווד מק באלבום הבא שלה.
בגידות, פרידות ושמועות
אחת הקלישאות על מוזיקה גורסת שככל שהאמן שיוצר אותה שרוי במקום רע ואפל יותר, כך התוצאה הסופית תהיה מרשימה ועוצמתית יותר, ולא פחות חשוב מכך – גם תעמוד יפה במבחן הזמן. כל רגע ותו ב-Rumours מאשר אותה. סיבוב ההופעות שקדם להקלטת יצירת המופת הזאת, שממשיכה להישמע טוב יותר בכל האזנה, לא סייע להפגת המתחים שהפכו למנת חלקם של שני הזוגות של ההרכב, וגם פליטווד לא טמן ידו בצלחת.
כל אחד מ-11 השירים שהופיעו באלבום (במהדורה המחודשת שלו מ-2004 נוסף עוד שיר יפה של ניקס, Silver Springs) הדהד כאב, בגידה ורומן מהצד (או שילוב ביניהם) של אחד מחברי ההרכב. החמישייה שבקושי הספיקה להתחבר, כתבה את אחד מאלבומי הפרידה המרשימים בתולדות המוזיקה. אלא שבמקום לנשום רגע ולהפריד כוחות, הם היו תקועים באותו האולפן – ולאחר מכן גם במסע הופעות ארוך - ועוד עם הררי קוקאין שרק העצימו את המתחים וניפחו את האגו, והונצחו כה יפה בשיר Gold Dust Woman של ניקס.
כל אחד מהחמישה היה שבור לב אז, אבל מסיבה אחרת. אחרי עליות ומורדות כזוג, ניקס ובקינגהאם נפרדו. גם הנישואים של פליטווד התמוטטו באותם הימים, והוא וניקס התנחמו זה בזרועותיה של זו. וגם אלו של כריסטין וג'ון מקווי בדיוק הגיעו אל סופם. הפרידות האלו תועדו לאורך ולרוחב האלבום. ב-Second Hand News בקינגהאם שר: "מישהו אחר תפס את מקומי". ב-Dreams ניקס סונטת בו כשהיא שרה "מי אני שאאמלל אותך?" וזה לא נגמר שם. ב-Go Your Own Way בקינגהאם שר לאהובתו לשעבר ש"לאהוב אותך זה לא הדבר הנכון לעשות". גם מקווי השבורה (שמצאה נחמה בזרועות אחד מאנשי הצוות של הלהקה), לא נותרה חייבת - Songbird העצוב שכתבה וביצעה וחתם את הצד הראשון של האלבום - לא הוקדש לבעלה לשעבר.
ייתכן שהיום היו מייעצים להם לפנות ליועץ נישואים או לטיפול קבוצתי, לא בטוח שצעד כזה היה תורם לאיכות המוזיקה, אך הוא כנראה היה מטשטש כמה צלקות שרק החריפו בהמשך. מה שבטוח הוא שבלי הכאבים, האגו, הנקמנות – וכן, גם הקוקאין – יצירת המופת הזו הייתה נשמעת אחרת לגמרי.
עד כמה הרכילות העסיסית והטינופים ההדדיים האלו זלגו בזמן אמת לקהל של הלהקה? נדמה שאין על כך תשובה נחרצת. התקשורת האמריקנית, שהייתה מאוהבת בלהקה החדשה-ישנה שסחפה את המדינה, נהנתה לחפור בחיים של חבריה, ולנפח כל בדל ידיעה שהיא מצאה. חלק מהפייק ניוז שפורסם בשעתו כלל בין היתר דיווחים על אשפוז של קריסטין מקווי עקב מחלה. במקום אחר נטען שבקינגהאם וניקס הם ההורים האמיתיים של הבת של פליטווד. בתגובה, החליטו חברי הלהקה המיואשים ממסע ההשמצות לקרוא לאלבום שלהם בשם המתבקש. ממילא כשהאמת כל כך סנסציונית, זה טיפה אווילי להתעסק עם שמועות.
לעומת האלבום הקודם שלה, העבודה על Rumours נמשכה לא מעט זמן. כשנה לפני שהוא יצא, הלהקה נכנסה לאולפן בקליפורניה והחלה לפתח את האלבום שעדיין נקרא אז Yesterday's Gone. בקינגהאם וכריסטיאן מקווי שרטטו עם הגיטרה שלו והפסנתר שלה את השלד המוזיקלי, בזמן שמערכת התופים של פליטווד הוצבה בחדר השני. הסשנים שהלכו והתארכו החלו בערב ונמשכו לעיתים עד הבוקר. הם כללו לא מעט משקאות ואבקות לבנות, שלא תמיד הצליחו לפוגג את המתחים.
ב-4 בפברואר 1977, אחרי לא מעט עיכובים, האלבום נחת בחנויות. על העטיפה שלו הונצחו ניקס בתלבושת ה-Rhiannon שלה עם הצעיפים והבדים הארוכים, ופליטווד, שנראה כמו איש חצר בארמון מהתקופה הרומנטית. גבר ואישה. הכוכבת החדשה שניצבת בפרונט לצד המייסד, שנמצא לרוב מאחור. על העטיפה האחורית הופיעו כמה תמונות של כל החמישה, אבל באף אחת מהן הם לא נראים מאושרים במיוחד, וגם החיוכים והחיבוקים שחלקם מפגינים שם לא ממש משכנעים. אבל המוזיקה כן, והאלבום טס במצעדי המכירות ונמכר ב-10 מיליון עותקים ברחבי העולם תוך חודשיים. ב-45 השנים הבאות, יימכרו ממנו כ-30 מיליון עותקים נוספים.
פליטווד מק הפכה לכמה רגעים ללהקה הכי גדולה בעולם, או לפחות באמריקה. וכמו בשיר שקלינטון מאוד אוהב - היא לא עצרה. שנתיים אחרי הגיע אלבום נוסף, כפול ולא פחות יפה משני קודמיו - Tusk . הטרילוגיה הקליפורנית של הלהקה הושלמה, הסבנטיז התקרבו לסופן, ופליטווד מק יצאה למסע הופעות ארוך שבו חתמה את תקופת השיא שלה.
למרות המתחים שנותרו בין החברים (כמעט כל אחד מהם יאיים מתישהו בעזיבה, יממש אותה, ואז ישוב), היא המשיכה להוציא אלבומים גם בעשורים הבאים - אם כי בקצב נמוך בהרבה, ובהצלחה פחותה. כשהם לא עבדו ביחד הם התפנו לפתח את קריירות הסולו שלהם, אך רק זו של ניקס באמת זכתה להכרה אמיתית, והפכה אותה למודל לחיקוי לכל זמרת אפשרית – מכוכבות פופ כמיילי סיירוס שמצאה בה מורה לחיים ועד ללא מעט דמויות באגפי האינדי. את השיאים שפליטווד מק הציגו לאורך המחצית השנייה של הסבנטיז הם לא שיחזרו, גם לא ב-Say You Will מ-2003, האלבום האחרון שהוציאו יחד.
ב-2018 בקינגהאם פוטר סופית מהלהקה, אך גם החברים שנותרו בה לא קורסים מרוב עבודה. כרבים מבני דורם, גם בקינגהאם וגם ניקס מכרו (בנפרד) את קטלוג השירים שלהם בשנים האחרונות. חוץ מהכסף הגדול שהיא קיבלה תמורתם, ניקס יכולה גם להתנחם בעובדה ש-45 שנה אחרי שכבשה את חנויות התקליטים באמריקה, המורשת שלה זוכה להצלחה מפתיעה גם בעידן הטיקטוק.
