"אם אתם צופים בסדרה הזו בטלוויזיה כנראה שנולדתם לפני 1996" - האבחנה הזו, עם עוד כמה סטטיסטיקות די מטלטלות על דור ה-Z (שנולד מ-96' והלאה), מופיעה בתחילת הפרק הראשון של "סטוריז", הדוקו החדש שעלה אתמול (ג', 22:00) בכאן 11. ואם עד עכשיו לא הרגשתם קשישים, תתכוננו לארומה חזקה מאוד של רוח נעורים בכיוונכם.
מתוך "סטוריז"
(באדיבות כאן 11)
גם אם אתם לא משתייכים לאגף ההורים או המפרסמים, גם לכם בטח יצא לתהות איך הדור הזה חי, למען השם. מלכתחילה מתבגרים נתפסים כסוג של חייזרים על ידי אנשים מבוגרים, ונדמה שהפער שמפריד ביניהם לבין הדור הנוכחי, זה שנולד לאינטרנט, לסמארטפונים ובעיקר לאפשרות לתקשר עם הסביבה באמצעות מסכים, קשה יותר לגישור יחסית לפערים בין הדורות הקודמים. "סטוריז", סדרת דוקו בת ארבעה פרקים שביימה ג'ולי שלז, מנסה למצוא חרך לעולמם של מתבגרים משועבדי מסך. המטרה: לפענח את עולמם הפנימי, אולי רגע לפני שהשפה שלהם הופכת לזרה לחלוטין והם מאבדים קשר עם חללית האם.
חמישה צעירים מתבגרים מספקים את חלון ההצצה הזה, ולמרות שהם מגיעים מרקעים שונים לחלוטין - החל ממתבגרת שחזרה בשאלה, ועד מתבגר שמתמודד עם נטיות אלימות - ניכרים קווי דמיון בין כולם ולו בשל העובדה שהם, ובכן, מתבגרים. אני לא יודעת מתי לאחרונה ביקרתם בפיד של בני נוער או מתי לאחרונה הייתם כאלה, אבל אם אפשר לסכם משהו בסיום הצפייה בפרק הראשון הוא שמתבגרים הם מתבגרים עם אישיוז של מתבגרים, לא כל כך משנה באיזה עשור הם נולדו. עם אותן דילמות הרות גורל שמגובות בגעש של הורמונים, אותה תחושת בדידות קיומית, אותו רצון עז להיראות, אותה קומה, אותה בלורית שיער. אלה רק הערוצים שמשתנים ומאפשרים להם לבטא את כל אלה ביתר שאת, כיאה לכל דבר שקורה בגיל ההתבגרות.
הפרק הראשון של "סטוריז" אכן מספק הצצה לחיים של חמישה מתבגרים, שאני לא יודעת עד כמה הם ייצוגיים אבל אני מניחה שהטלוויזיה מצריכה מקרי קיצון כדי להתקיים. הוא גם דובר את השפה הגרפית של המסכים בהם חיים הצעירים האלה, מסכים שמספקים להם לפחות שניים-שלושה צרכים אנושיים בסיסיים כמו להיראות, לקבל אישור, לשמש מקלט בריחה ולייצר אינטראקציה אנושית שתאפשר להם להישאר מאחורי המסך שלהם, חשופים למחצה, מוגנים למחצה. הכיתוב שהוצמד לפרק, לפיו הסדרה מתאימה לצפייה מגיל 14 ומעלה, היא רק עוד תזכורת לעד כמה אנחנו לא רלוונטיים לעולם שלהם.
מכיוון שהפרק הראשון עסק בעיקר בהצגה של הגיבורים, קשה לקבוע עד כמה החיים שלהם אכן מושפעים מהעובדה שהם שורצים במסכים או שהחיים שלהם פשוט מעניינים (לפרקים) בגלל נסיבות חייהם. מה שבטוח הוא שההרגל לתעד ולחשוף את עצמם ללא הרף מייצר דור רהוט יחסית שמגלה נכונות לחשוף את העולם הפנימי שלו, עניין נוגע ללב מצד אחד אבל מצד שני מייצר איזו תצוגה מעושה מול המצלמה. גם אם לפעמים מדובר בפיד מתיש למדי - אין מה לעשות, כולנו היינו מתישים בתור בני נוער - עדיין נשאלת השאלה המסקרנת: איזה אנשים בוגרים ייצרו תנאי הפתיחה האלה?
