לפעמים נדמה שאילולא סטטיק, עוד היינו עומדים על גזוזטראות, עם אלונטיות על כתפינו וקונצרטינות בידינו, ומפזמים שירי מחתרות. לירז רוסו הוא מחייה העגה בארץ הקודש. וכך, האיש שהביא לפריים-טיים את מילות הסלנג "קללל", "שיואו" ו"הצגות בע"מ" היה גם הישראלי הראשון שחשף את הקהל הרחב למילה קרינג'. אם אתם לא מאמינים, תשאלו את ג'ורדי. השנה הייתה 2017, וזה עתה גילה הציבור הישראלי שהזמר הצעיר, שותפו של בן-אל תבורי, הוא אחיינו של הרמטכ"ל בעבר והפוליטיקאי דאז, משה בוגי יעלון. השניים חגגו את הבשורה בסרטון קליל, שעלה בחשבון של יעלון בפייסבוק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במערכון יעלון יושב במשרד שלו, מוקף באנשיו, ומתכנן את הלו"ז להמשך השבוע. במרכז השולחן עץ בונסאי, ועל הקירות תלויים דגל ישראל וצילומים מימיו של יעלון כאיש צבא. "בוגי, תענה בבקשה לאחיין שלך. הוא על קו ארבע", בוקע קול מהטלפון השולחני. בוגי מעביר לדיבורית, ומיד נשמע מונולוג רהוט, בקול חדש אך מוכר: "בום יא דוד כריש! תקשיב, בן-אל וג'ורדי דפקו קטע קרינג'י לפנים, לוקחים את הג'יפ ואין לי איך להגיע לסדר", יורה סטטיק בקצב. איש הציבור המשופשף, בעשור השביעי לחייו, נראה מעט עייף, אך עוד מוכן ללמוד דברים חדשים. בעט כחול הוא כותב על דף איי-ארבע לבן את הכותרת "לבדוק", ותחתיה את המילה "קראניג'י". הטעות במקור. סטטיק לא עוצר: "יש מצב שאתה עושה לי את הטובה של הלייף ואוסף אותי טרמפ?". בוגי משיב: "חיובי סטטיק, בשביל מה יש משפחה? קח בחשבון שאני רוצה לדווח מוקי כבר ב-19:30". "אש על הקודקוד יא סוואג!", צווח סטטיק, ויעלון זוקף את גבותיו בתימהון, ברגע סביר בתוך ים של משחק מגושם. אגב, צירוף המילים "חיובי סטטיק" בקולו של יעלון - הוא מבטא את שתי המילים במלרע – זכה לסרטון יוטיוב שבמהלכו הוא חוזר על הצירוף הזה במשך שעה תמימה, מתנת משתמש המזדהה בתור "אנרכיסט יוטיוב". מה שנקרא, למיטיבי לכת.
המערכון המאולתר למחצה, שמסתיים במילים "חג חירות שמח ו... קללל", מבקש להמחיש את ההבדלים הבין-דוריים בין שני קרובי המשפחה: העגה הצבאית והנוקשה של יעלון, שמגלם בדמותו גם את דור הבומרים (בלי להעליב. מדובר בהגדרה סוציולוגית, שנגזרת מ"דור הבום"), אל מול הסלנג הפרוע של סטטיק, מייצגם של הזומרים (הדור שעתיד לבלות מול מסכי הזום לא פחות מאשר ברחבי השכונה). כלי תקשורת דיווחו על הסרטון בקריצה הנדרשת, בעיקר במהדורות הצהריים המנומנמות, והמילה קרינג' המשיכה במסעה העיקש אל התודעה של כולנו. מצד שני, עם כל הכבוד לסטטבוי, נדמה שהוא ושאר כותבי המערכון, אם היו כאלה, קצת תעו בדרך. בסיפור שלו, בן-אל וג'ורדי עושים דבר מה מרגיז, שערורייתי, לא צפוי ואפילו תמוה, אבל לא מדובר במעשה מביך באופן שגורם לכל הנוכחים להתכווץ - והרי זו המשמעות של קרינג', כפי שמשתמשים בה בימינו. במילון אבניאון מגדירים "קרינג'י" כדבר מה "מרתיע, דוחה, מגעיל" או "מי שמביך להסתכל עליו או להיות במחיצתו, לאחר שאמר משהו שטותי או התנהג באופן מוזר".
בשולי התרבות הישראלית המילה קרינג' התקיימה עוד קודם, אבל כמעין סממן זהותי של יודעי חן. בטוויטר הופיעו הניצנים הראשונים שלה לפני כעשור, וב-2015 חלה קפיצה מסוימת בשימוש, בין היתר סביב התקרית הקרינג'ית בתחרות מיס יוניברס, שבמהלכה המנחה סטיב הארווי הכתיר בטעות את המועמדת הקולומביאנית כמנצחת, שתי דקות לפני שנאלץ להתנצל ולהודיע שהתואר מגיע בכלל לדוגמנית מהפיליפינים (וכל זה בסיומה החגיגי של תחרות שעצם קיומה במאה ה-21 הוא קרינג' טהור). אבל נדמה שרק בשנתיים-שלוש האחרונות, שנות הקורונה, המילה התמקמה בלב המיינסטרים, וכיום היא עשויה לככב בכותרות בעיתונים ובאתרי החדשות, בייחוד בביקורות טלוויזיה וקולנוע. בשנת 2019 הקארמה דפקה על דלתו של סטטיק, כשמשתמש אנונימי שאל את גולשי האתר סטיפס: "אתם חושבים שסטטיק ובן-אל בעצמם יודעים שהם קרינג'ים?". המשיבים התפלגו לשני מחנות, ורק גולש אחד כפר בעצם הקביעה. האצבע קלה על הקרינג'.
נדמה שדווקא בימי הקורונה, כשגבולות המדינות ננעלו, נאלצנו להתנכר לשכנים ולהתמסר למכשירים הסלולריים שלנו. באופן אבסורדי, הכפר הגלובלי המקוון רק הלך והתעצם. אך מכיוון שהשפה והתודעה שלנו הן מעין תאומות סיאמיות, יש לחשוד שלא רק המילה קרינג' תפסה אחיזה בחיינו, אלא גם הרגש שהיא מבקשת לתאר. המבוכה הזו, שגורמת לנו להתכווץ - איך ולמה התחושה הזו, הבלתי נעימה לכאורה, הפכה לחלק מרכזי כל כך בתרבות שלנו? מה, חסרה לנו דרמה?
פירוש המילה קרינג' באנגלית היא התכווצות או רתיעה, וחלק מהמילונים מדייקים ומסבירים כי זוהי תגובה גופנית שמקורה בפחד, בגועל או במבוכה. מכיוון שמבוכה גורמת לנו לצחקק, היו מי שהבינו שאפשר לייצר יצירות משעשעות שיתבססו על המנגנון הפסיכולוגי הזה, וכך נולד הצירוף "קומדיית קרינג'". אם פעם היה נהוג לומר שהומור פועל בעיקר על מנגנון של הפתעה, כיום אפשר להוסיף בלי סייגים גם את המבוכה. על כן לא מפתיע שהקרינג' הראשון בטוויטר העולמי אי פעם (לפחות בין אלה הנגישים לציבור כיום) נכתב לאחר צפייה בסרט של סשה ברון כהן. זה קרה ב-16 בנובמבר 2006, כחצי שנה לאחר שנוסדה הרשת החברתית עם הציפור התכולה. "חזרתי הרגע מהסרט 'בוראט'", כתב משתמש בשם דיוויד. "מצחיק למדי וממש מכווץ מרוב מבוכה (cringe worthy), אבל לא כל כך טוב בהשוואה למה שיכול היה להיות".
בשלב הזה, אמריקאים כבר ידעו מה זו קומדיית קרינג'. הרי ב-2005 עלה בטלוויזיה "המשרד", הסיטקום הטלוויזיוני האהוב והמצליח ביותר במאה ה-21 עד כה, על פי המבקרים והקהל כאחד, שהלך ודעך עד 2013. "המשרד" עשה עם הקרינג' את מה שהאביב עושה עם עצי הדובדבן. אפשר לחוש בכך כבר בפרק השני של הסדרה, "יום הגיוון". במהלכו, נציג מטעם חברת הנייר הפיקטיבית דאנדר מיפלין מגיע לסניף החברה בסקרנטון, פנסילבניה על מנת להעביר פעילות חינוכית על סוגיות של גזענות והערות פוגעניות במקום העבודה. זמן קצר לאחר מכן, מייקל סקוט, הבוס המתוסבך, הילדותי והשערורייתי בגילומו של סטיב קארל, מפגין אי מודעות מכווצת. הוא מתעקש לבצע בעצמו קטע של כריס רוק על חוויית החיים השחורה אל מול העובדים השחורים במשרד, משמיע הערות סטריאוטיפיות והומופוביות כאחד וכופה על כל העובדים להשתתף במשחק שבמהלכו מודבקת למצח שלהם זהות אתנית מסוימת, שעליהם לנחש. לעצמו הוא שומר פתק ועליו מתנוסס שמו של מרטין לותר קינג. בפרק אחר, מהעונה הרביעית, סקוט ובת זוגו ג'ן מזמינים את העובדים ג'ים ופאם – הדמויות שאיתן הצופים מזדהים יותר מכל – לארוחת ערב מתמשכת ומסויטת, שבמהלכה המארחים אינם מפסיקים לריב, להתנגח ולהשפיל זה את זה. "זה כאילו הם עושים תחרות מי גורם לאורחים להרגיש פחות בנוח", אומר ג'ים האומלל למצלמה. ובפרק מהעונה השישית, הנחשב לקרינג'י ביותר בתולדות הסדרה ואולי בתולדות הטלוויזיה בכלל, מייקל מגיע לבית ספר תיכון – שם עורכים לו בהפתעה טקס הודיה מיוחד, כולל שיר וריקוד – והוא נאלץ לספר לתלמידים כי לא יוכל לשלם על לימודיהם בקולג', בניגוד להבטחותיו מלפני כעשור. "הייתי בטוח שאהיה עשיר עד השלב הזה בחיי", הוא אומר להם, והם מביטים בו בתדהמה.
הכותבים של "המשרד" ידעו היטב מה הם עושים. הם פיצחו את המנגנון. באחד המאמרים שלו, שלא רבים מכירים, הודה הסופר הגותי האמריקני אדגר אלן פו כי הוא עובד על סיפוריו באופן מתוכנן לחלוטין, על מנת להשיג רגש רצוי. אם חשבתם שסיפוריו ושיריו המטרידים נובעים ישירות מתוך הסיוטים שלו, טעיתם. כשהוא ניגש לכתוב משהו עצוב, לדוגמה, הוא שואל את עצמו מהו הדבר העצוב ביותר עלי אדמות, וכיצד אפשר להציג אותו באופן הכי קורע לב. מכאן הוא מגיע למסקנה שעליו לכתוב על מותה של אהובה צעירה ויפה, וכך נבנה לו בהדרגה סיפור, שמוביל היישר אל בלוטות הדמעות. יוצרי המשרד פעלו באותה שיטה. הרגש הרצוי: מבוכה. המדיניות: כל האמצעים כשרים. בשיטה המועדפת על כותבי "המשרד", הדמויות נבוכות והצופים נבוכים יחד עימם.
אך בתוכניות אחרות, המבוכה היא לאו דווקא של הדמויות. אלה אנחנו שנבוכים עבורן. כך למשל, ביצירותיו של סשה ברון כהן – בין אם מדובר ב"בוראט", "המופע של עלי ג'י" או "מי זו אמריקה?" - המשתתפים כלל אינם מבינים שנמצא מולם אדם בתחפושת, ומה שמביך אותנו הוא בעיקר חוסר המודעות העצמית שלהם והגמישות המוסרית, שסשה ברון כהן חושף בעורמה. ברגע הידוע ביותר מסרט ההמשך של "בוראט", כאשר רודי ג'וליאני נכנס למיטה עם טוטר, בתו של העיתונאי הקזחי, ג'וליאני כנראה חש אי נוחות מסוימת כאשר כהן המחופש מפציע לפתע וצועק: "עזוב אותה, היא רק בת 15". אבל אנחנו נבוכים לאורך כל הדרך, בעודנו צופים בראש עיריית ניו יורק לשעבר ומקורבו של טראמפ בהווה כורה לעצמו בור במו ידיו ומבייש את עצמו בפומבי. דבר דומה קורה בתוכנית הדוקומנטרית "נתן בשבילך", של הקומיקאי האמריקני נתן פילדר – שהשלים תוך שנים ספורות תואר במנהל עסקים ולימודי ליצנות. פרק אחר פרק הוא מציע לסייע בחינם לבעלי עסקים, ובדרך מצליח להכשיל אותם בכל דרך אפשרית. באחד הפרקים הוא מותח עד קצהו את החוק המגן על יצירות פרודיות, ומקים רשת שלועגת ל"סטארבאקס" על מנת להטעות את הלקוחות. בבואו לגייס עובדים, הוא מכנס את עובד ועובדת הדלפק העתידיים ומעביר להם הרצאה על קשרים רומנטיים בעבודה, שכל מטרתה להביך אותם. "אם אתם נמשכים לאחד העובדים, כדאי שתצהירו על זה עכשיו", הוא אומר להם, כשרק שלושתם בחדר. הוא שומר על פנים רציניות כשל קברן, העובדים שומרים על פנים חתומות, ורק הצופה צווח מרוב אי נוחות.
למרות שישנן גם יצירות מומצאות לחלוטין שזועקות קרינג' (חפשו בנטפליקס "די, שיגעת: תוכנית המערכונים של טים רובינס"), נדמה שהרגש הזה נוצר באופן השלם ביותר אל מול צפייה ביצירות דוקומנטריות, מוקומנטריות (כלומר תיעודיות לכאורה, כמו "המשרד" שמתחזה לריאליטי) או קטעי וידאו אותנטיים. תסריט טוב אומנם יכול לתעתע בנו, אבל רק כשאנחנו מרגישים שזה התרחש במציאות אנחנו נבוכים באמת. קוראים ספקנים מוזמנים לערוך את הניסוי הבא: היכנסו ליוטיוב והקישו בשורת החיפוש "failed marriage proposals" (הצעות נישואים כושלות). אם אינכם ערלי לב לחלוטין, אתם צפויים לחוות את רצף התגובות כדלהלן: דפיקות לב מואצות, דחף עז להסיט את המבט או להסתיר את עיניכם באמצעות הזרוע, תפיסת הראש בין הידיים, צחוק שמהול בחרדה, צווחה כזו או אחרת, נשיכת שפתיים, כיפוף הגוף קדימה תוך כדי התנדנדות, ולבסוף אולי גם רקיעה בכפות הרגליים ותיפוף היסטרי על הברכיים. איך אומרים הצעירים ברשתות? "קרינג', לא אשקר".
לאחרונה הקרינג' השתלט גם על טיקטוק. הרשת שכל-כולה טרנדים התברכה בטרנד חדש – הפצה המונית ונמרצת של סרטונים מביכים. במגזין Vox דיווחו בהרחבה על המקרה של לואיזה מלצ'ר, סטודנטית לתיאטרון מאוניברסיטת קולומביה שחלמה על קריירה כזמרת. השיר המקורי שכתבה והעלתה לרשת, New York Summer, זכה תחילה להתעלמות – אבל תוך זמן קצר הפך לתופעה ויראלית מכל הסיבות הבלתי נכונות, ובעיקר בשל מה שנדמה כחוסר מודעות עצמית מופרז. דקות לאחר שפרסמה את השיר, מלצ'ר האנונימית כבר העלתה סרטון נוסף ומלנכולי שבו היא בוהה בעדשת המצלמה ותוהה: "אתם חושבים שאתם מסוגלים לפגוע בי? שחררתי שיר, ויש לו תשע האזנות בלבד". היעדר הבושה עשה את שלו, וכיום יש לה רבבות עוקבים ומאות אלפי צפיות במצטבר, רובן המוחלט מצד אנשים שמגחכים על הנרקיסיזם שלה.
הסיפור של מלצ'ר הוא רק אחד מבין אלפים של אנשים שזכו לתהילה בטיקטוק, קצרת מועד או ארוכת ימים, אך ורק כי הצליחו להביך את עצמם ואת הגולשים. "חלק הארי של הקרינג' הדיגיטלי נוצר על ידי אנשים שאינם 'סתם' חסרי מודעות עצמית, אלא חסרי מודעות עצמית מספיק בשביל להיחשף ולקוות שאנשים אחרים יתרשמו מהם, ואז לא להבין שהתגובה הכללית כלפיהם היא גיחוך", כתבו במגזין. ואכן, נדמה שיותר מאי פעם, הסכנה ליפול קורבן לבריונות והאפשרות ליהנות מפרסום הפכו לשתי תופעות כמעט זהות, בעולם שבו צפיות פירושן הון תרבותי ייחודי ונחשק. עד כמה נחשק? בינתיים נוצר בטיקטוק תת-ז'אנר חדש של פרודיות על סרטוני קרינג'. מעלים אותם משתמשים מודעים לעצמם בהחלט, שרוצים משהו מהתהילה של אלה שאינם.
New York Summer של לואיזה מלצ'ר
יש כמה דרכים להסביר את זריחתו של הקרינג' בשמי המרשתת. קודם כל, הוא מספק לנו חוויה עוצמתית, שמתקרבת באינטנסיביות שלה לרגשות חיוביים כמו צחוק או פליאה, או לרגשות שליליים כמו אימה ועצב. באופן פלאי, נדמה שהקרינג' מצליח להיכלל בשתי הקבוצות גם יחד. בעוד שבחיי היומיום מבוכה אינה דבר נעים, כשהיא מגיעה באופן מבוקר היא דווקא מסעירה (כמו אימה) ומשחררת (כמו קומדיה). האפשרות להשתמש בה באופן מכוון ביצירות תרבות מזכירה גילוי של טעם חדש ומסקרן, שכולם רוצים ממנו ביס. שנית, ישנו הממד הפסיכולוגי. חוקרי תרבות טוענים שכוחו של הקרינג' טמון בכך שהוא מאפשר לנו לעבד את אחד הפחדים הכמוסים ביותר שלנו – להיות במוקד של תשומת לב שלילית. אולי לכן הקרינג' עובד בפורמט מצולם באופן טוב פי כמה וכמה מאשר ביצירות כתובות: המצלמה משמשת כעד, ועונה על החשש שלנו שצופים בנו כל הזמן. לא משטרים ושוטרים, אלא סתם בני נוער חסרי מעש עם סמארטפון שמחפשים טרף קל. בדיוק לכן, הקרינג' מהפנט אותנו. אנחנו מרגישים שיכולנו להיות במקום האדם-ביש המתועד. בו-זמנית אנחנו מרחמים עליו, ושמחים שהוא שם במקומנו (תודה לך, לואיזה מלצ'ר).
ובכל זאת, נדמה שנשגה אם נאמר שאנחנו נהנים לצרוך קרינג' כי אנחנו יצורים אמפתיים במיוחד. זה כמו להגיד שאנחנו מתבוננים בעוף המסתובב בגריל כי אנחנו חשים חיבור לעולם החי. בקרינג' יש היבט שיפוטי שמתאים במיוחד לרוח התקופה הזו, שבה שאלות אתיות מהתחום שבין אדם לחברו מעסיקות אותנו ללא הרף. תסתובבו יומיים-שלושה עם החבר'ה הצעירים, ותבחינו שלעיתים הם מגדירים התנהגות מסוימת כקרינג'ית רק כדי להעמיד מישהו במקומו, אחרי שנהג באופן שלא מוצא חן בעיני ידידיו. בכפר הגלובלי המקוון אנחנו נחשפים השכם והערב להתנגשויות בין תרבויות עם קודים שונים של מוסר. מה שמקובל במקום אחד, לא יעלה על הדעת במקום אחר. במקביל, גם בציר הבין-דורי חילופי הנורמות מתרחשים בקצב המהיר ביותר אי פעם. הממזרים משנים את הכללים, כל יום, כל היום, בכל מקום. באחת הסצנות הזכורות ביותר מהסדרה "הלוטוס הלבן", האם הלבנה והעשירה פוצחת בנאום על כך שגברים לבנים הם-הם קורבנות התקופה הנוכחית, ובתה, מלווה בחברתה הטובה, משיבה לה במבט מצמית ובטון מהלך אימים: "אמא, קרינג'". ומיד אחר כך שוב: "אמא, קרינג'". העיסוק שלנו בקרינג' לא נובע רק מצורך בזיכוך פסיכולוגי, אלא גם מהדחף שלנו לשפוט, לנתח ולגבש דעה על התנהלותם של הסובבים בעולם שמשתנה מהר מכפי שאנחנו מצליחים לתפוס. זהו גם הניסיון שלנו להדביק את הקצב בעצמנו לפני שמישהו יעשה לנו שיימינג, לא עלינו. ויש בזה משהו כל כך מלחיץ, שעדיף פשוט לצחוק.
